שאגה מחרידה הדהדה ברחבי הג'ונגל והדיה חדרו אל חלומי המתוק. התהפכתי על משכבי, והנה עוד אחת, חזקה יותר מחרידה את צמרות העצים המנומנמים. השעה 5 לפנות בוקר, דמדומי שחר כבר מלבינים ואני מתעורר ומשפשף את עיני. הייתכן כי כאן שוכנים אריות, או נמרים, או טורפים עילאיים אחרים המשחרים לטרף? הייתכן כי היה זה חלום?

זינקתי אל מחוץ לחדר הצנוע בו ביליתי את הלילה אל המרפסת. האם הייתי היחידי ששמע את השאגות? דממה שררה מסביב ורק ניתוריהם השיכורים משהו של הפרפרים הכחולים הענקיים, המרחפים על פני מרפסת הלודג' הפריעו את השלווה.

אכן, קוסטה ריקה היא גן עדן לא רק לבני האדם אלא גם לבעלי חיים.

 

אחר הצהריים התיישבנו על סירה ועשינו דרכנו אל תעלות טורטוגרו. ממש ממול ללודג' שלנו נמצא הכפר טורטוגרו, בו חיים כ- 700 איש. כפר קטן שבתיו הצנועים ממוקמים ברובם על פני כלונסאות, כדי להימנע מהצפות התעלות והים הקריבי. בעבר התפרנסו תושבי הכפר מצייד של צבי ים, יותר נכון, של צבות ים המגיעות אל החוף כדי להטיל את ביציהן. את הבשר הטעים היו מוכרים בכסף רב ואת הביצים שזה עתה הוטלו בגומות החול החמים היו נוהגים לאסוף לאלפיהן ולמכרן כמאכל תאווה. אך לא יותר, כיוון שקוסטה ריקה הפכה לשמורת טבע אחת גדולה, מעין גן לאומי שתכליתו להגן על ערכי הטבע על כל שלל צורותיהם במדינה, בין אם זה חי או צומח או דומם. האדם תופס את המקום האחרון במדרג העדיפויות של שמירת הטבע. ואכן, מאז שנות השבעים של המאה הקודמת הבינו תושבי המדינה הקטנה והמיוחדת הזאת כי ארצם משופעת בכל הטוב והיפה שבטבע, וכי אוצרות אלו הינם משאב אדיר לתיירות אקולוגית המתרחשת ממש בימים אלו בקוסטה ריקה.

 

מרטינז, משיט הסירה הצעיר נהג בסירתו במקצוענות רבה, והוביל אותנו אל נבכי הצמחייה העבותה הנחגרת לאורך גדות התעלות שבשמורת טורטוגרו.

תעלות אלו ברובן הן מעשה ידי אדם ותכליתן ליצור קשר בין היבשה עצמה לבין חופי הים הקריבי, שבצידו המערבי משתרעת קוסטה ריקה. עם השנים התפתחו במקום חוות שלוות, נבנו בתי מגורים ותושבי המקום מוצאים עד היום את פרנסתם מן התיירות השוקקת במקום.

וכך מצאנו עצמנו מתענגים על רגעי קסם שלווים במחיצת הטבע בהתגלמותו.

על פני המים השלווים, ולצד יערות גשם עבותים וצמחייתם הפולשת אל התעלות תלינו מבטינו שוב ושוב אל צמרות העצים בניסיון להתחקות אחר נץ האורב לטרפו, או משפחה של קופים שאגנים מנומנמים משהו, או למראה איגואנה ירוקה וכיוצא באלו בעלי חיים.

זכות קדימה לטבע היא ערך יסוד בקוסטה ריקה. המדינה הקטנה, המשתרעת על פני שטח של 51,000 קמ"ר, והמונה 4.5 מיליון תושבים (המכונים "טיקוס") מצטיינת בגן עדן ענק המופיע בה במלוא יפעתו ובכל היבטיו.

 

ההיסטוריה של קוסטה ריקה החלה ב- 1502, כאשר קולומבוס שהה כאן במשך 17 יום, במסגרת מסעו הרביעי. הספן האמיץ התרשם מתכשיטי הזהב של מארחיו האינדיאנים והבין כי גילה חוף עתיר בזהב, ולכן כינה את המקום "החוף העשיר" (קוסטה ריקה, בספרדית). ואולם הבטחותיו וציפיותיו נתבדו במרוצת השנים ולכן מצאו הספרדים לנכון להקים במקום מושבה רשמית רק ב- 1562.

מיד עם הקמתה סומנה הקולוניה הספרדית החדשה כלא מוצלחת במיוחד. מעטים היו הספרדים שהתנחלו בה. מרבית המתנחלים של אז העדיפו את מושבות הצפון של מרכז אמריקה, ובראשן גואטמלה. בקוסטה ריקה החלה להיווצר קהילה צנועה של עובדי אדמה אשר עיבדו בעצמם את נחלותיהם ונמצאו מרוחקים מלב העניינים של הקולוניות הספרדיות במרכז אמריקה, קהילה כפרית הסובבת ערים צנועות כגון קרתאגו (עיר הבירה הראשונה של קוסטה ריקה), סן חוסה, הראדיה ואלחואלה. ריחוק זה יצר עם השנים אופי מיוחד ומתבדל של אנשים שעבדו קשה למחייתם (מעולם ללא עבדים) והעריכו איש את רעהו, עובדה שתביא את קוסטה ריקה להיות אחת הדמוקראטיות המובילות כיום באמריקה הלטינית.

בשנת 1821 נעזבו לנפשן הקולוניות במרכז אמריקה והוענקה להן עצמאות. לחוואיה של קוסטה ריקה נודע הדבר רק 4 שבועות מאוחר יותר ולפתע מצאו עצמם ה"טיקוס" נאלצים להתמודד עם דבר לא מוכר. עצמאות ושלטון עצמי. לאור חוסר הסכמה בין שני מחוזות, בשנת 1823, ניצח מחוז סן חוסה את מחוז קרתאגו בשאלה איזה שייכות תהא למדינה הקטנה, אשר בחרה באיחוד המרכז אמריקאי. או אז הועתקה הבירה לסן חוסה, ושם היא נמצאת עד היום.

במחצית השנייה של המאה ה- 19 היה ברור באירופה ובאמריקה כי העבדות הינה דבר שלילי ומאוס שיש לסלקו מן העולם. לרעיון זה היו מתנגדים רבים, דבר אשר הביא לפרוץ מלחמת האזרחים בארה"ב, בין ארצות הצפון לדרום השמרן והמבקש להנציח את העבדות. ב- 1856 ניסה אמריקאי בשם וויליאם ווקר להשתלט על ארצות מרכז אמריקה ולהפכן למדינות עבדות בשליטת ארצות הדרום בארה"ב. ניסיונו נכשל בעיקר בשל התקוממות מקוסטה ריקה, כאשר צבא מתנדבים בן 7000 איש גירש את הפולש ובהזדמנות זו, הנציח את הגיבור הלאומי של קוסטה ריקה, הלא הוא חואן סנטה מריה. מתופף צעיר אשר התנדב לרוץ עם לפיד בוער לעבר מצודת העץ של ווקר ולהצית אותה. הבחור שילם על מעשהו בחייו ואולם הפך לגיבור הלאומי למדינה שמלחמותיה כה מעטות (אם בכלל), והמיתוסים בה כה קלושים.

כיום שורר בקוסטה ריקה שלטון נאור כביכול, וזוהי המדינה היחידה בעולם שאין לה צבא לוחם. ואף כי המשטרה המקומית היא גוף חמוש ומאומן היטב, מתגאים ה"טיקוס" במגמות השלום שלהם ומהווים מודל לחיקוי במרבית מדינות מרכז אמריקה.

אנשים פשוטים ונעימים הם ה"טיקוס". ההרכב האתני במדינה עומד על 95% צאצאי הספרדים, והשאר שחורים שאבותיהם היגיעו מג'מייקה בשלהי המאה ה- 19 לצורך הקמת מסילת הברזל. לצידם אפשר לראות שרידים של ה"מסטיסוס" (צאצאי האינדיאנים) וכן מולאטים ומעט מלוכסני עיניים. כ- 2.5 מיליון תושבים חיים בעיקר באזורים האורבאניים בעמק המרכזי, המשתרע בין שני רכסי הרים גבוהים במרכז המדינה. יתר 2 המיליון מוצאים פרנסתם בחקלאות בכפרים ההרריים או בתיירות תוססת לאורך חופי הים וביערות הגשם והעננים. פרנסתה העיקרית של המדינה נשענת על תיירות אקולוגית המושכת לכאן מאות אלפי מבקרים. לאחר הביקור בקוסטה ריקה נשבע התייר הנלהב כי לנצח לא יחסל בביתו פרפר או חרק או מקק, שלא לדבר על ציפור. אחרי התיירות צועדת תעשיית רכיבי מחשב ואחרי כן החקלאות ומוצריה, בעיקר בננות, אננס וקפה.

דייקנות היא לא הדבר בהם מצטיינים ה"טיקוס". אם קבעת פגישה עם תושב בשעה שמונה, אל תתפלא אם יגיע בשעה תשע וגם לא יבין על מה המהומה… האגדה מספרת כי כאשר ביקש הקב"ה לחלק נחלות וארצות לבני העמים, איחרו ה"טיקוס" למפגש, כהרגלם, ולמעשה לא נותרה להם כל נחלה. אך מכיוון שאנשים נחמדים הם וטובי לב, הפצירו בקב"ה ושטחו בפניו מחילתם במאות קריאות "פורה וידה". אפילו הקב"ה לא יכול היה לעמוד בפני קסמם, נעתר להם והעניק להם את הנחלה אותה שמר לעצמו בלבד. ואכן, גן העדן כאן מגוון וגדול ויפיפה. מעל 25% משטחה של המדינה מוכרזים כשמורות טבע וכפארקים לאומיים ונחשבים לנחלת הכלל. אין לפגוע באזורים אלו והעובר על החוק נענש בחומרה רבה.

מצד שני קיימות מספר תופעות המאיימות על ערכי הטבע בקוסטה ריקה. גידולים חקלאיים רבים, בעיקר אננס וצמחי נוי המשווקים לאירופה, זוללים אדמות יער רבות ופוגעים ביערות הגשם הנצחיים של המדינה. גם הריסוסים הרבים והכימיקלים שנועדו לטייב את האדמה, מחלחלים אל מי התהום ופוגעים בתשתית הטבעית במקום.

לאחר שלושה ימי חלום בשמורת טורטוגרו הפלגנו אל הרציף הראשי ועלינו על האוטובוס למשך הטיול.

פנינו מועדות אל הצפון, אל שרשרת הרי הגעש.

קוסטה ריקה נמצאת על לוח יבשתי צר המחבר בין צפון אמריקה לדרום אמריקה, ונתחם בין הים הקריבי במזרח, לאוקיינוס הפסיפי (השקט), במערב. לוח זה סמוך מאוד לקו שבר טקטוני תת-אוקיינוסי המשתרע לאורך האוקיינוס הפסיפי, ולכן נמצא הלוח היבשתי נתון להתפרצויות געשיות תדירות ולרעידות אדמה. בראשית ינואר 2009 החרידה רעידת אדמה את אזור הר הגעש פואס, קברה תחתיה מספר מטיילים ויצרה הרס רב. בקוסטה ריקה יש שתי שרשרות של הרי געש, המקבילות לקו השבר הטקטוני שבלב האוקיינוס. לפחות 12 הרים עדיין פעילים ומלועות כמה מהם מיתמר עשן לבן, ועתים גם אפר וולקני וזרמי לבה קטנים.

קוסטה ריקה ידעה בעבר התפרצויות געשיות אלימות ביותר, בעיקר זאת שהתפרצה מלועו של הר הגעש ארנאל ב- 1967. עשרות אנשים קיפחו חיים, כפרים שלווים ששכנו על מדרונות ההר חרבו ונחלים מלאו בוצת אפר וולקני וגרמו להרס תשתיות חקלאיות.

עשינו פעמינו את הר הגעש ארנאל. הגשם מלווה אותנו, קצת אפרורי בחוץ ואנו חולפים על פני עשרות אלפי דונמים של מטעי בננות.

אחר הצהריים אנו מגיעים אל עיירה קטנה בשם לה פורטונה, המונה כ- 2000 תושבים. אנו מבקשים מעט מזור לישבן המטולטל מן הנסיעות בדרכים משובשות, ואני מכריז על הפסקה של שעה וחצי. קצת להתאושש, קצת לקנות ובעיקר, לאכול משהו לצהריים. המסעדה המקומית העממית נקראת "סודה", ומגישים בה מבחר מאכלים מקומיים טעימים להפליא המבוססים על בשר חזיר, עוף, אורז ושעועית שחורה, מחית תירס ופלאטנו (הבננה המטוגנת). איש איש פונה לדרכו ולמעשיו ואני מביט אל עבר המקום בו היה אמור להזדקר הר הגעש ארנאל. כרגע הוא מכוסה עננים ואפילו גשם קל מתחיל לרדת. נזכרתי שנדירות הן הפעמים בהן ניתן לחזות במלוא יפעתו של ההר החרוטי הנשגב הזה, ואמרתי לעצמי "נו מילא, נקנה כבר גלויה…"

ואולם עם תום ההפסקה התברר כי הגשם שירד זה עתה פיזר את העננים, ותוך כדי התקדמותנו נחשף ההר מולנו במלוא הדרו. ברור כשלג, גבוה ושגיא, מורדותיו ירוקים ומלועו מיתמר עשן לבן המרמז על פעילות געשית. הארנאל ידוע בפעילות המתרחשת בו כמעט כל 10 דקות, ברמות נמוכות של עצמה.

המשך המסע לוקח אותנו אל מכלול של גשרים תלויים על פני אחד מיערות הגשם המרהיבים של קוסטה ריקה.

יער גשם מוגדר ככזה בשל קרבתו לקו המשווה, וכן בשל העובדה כי הוא נהנה מ- 3,000 ממ"ר גשם בשנה, לפחות. יער שכזה שילב מגוון של עצים (מעל 1,400 מינים), מטפסים, בני שיח, שרכים, צמחים נמוכים רחבי עלה, חזזיות, פטריות, פרחים וסחלבים זעירים ובעיקר, בעלי חיים חמקמקים.

מאבק עצום מתרחש ביער שכזה, ובעיקר ביערות עננים, אלו שעננים וערפילים אופפים אותם רוב ימות השנה ומעניקים להם נופך מסתורי. המאבק המתרחש בין הצמחים השונים על מעט קרינת שמש, במידה ויש כזו, הוא אדיר. מרבית העצים מיתמרים לגובה של 70 מטרים ואף יותר, גזעיהם ישרים וצמרתם דקת עלים. המאבק מתעצם גם נוכח מיעוט הקרקע העומדת לרשות הצמחים וחלקם מטפסים על העצים וחונקים אותם. למטה, בסמוך לקרקע מתפתחים הצמחים רחבי העלים, מתאמצים ככל יכולתם להטמיע את קרני השמש המעטות.

ומעל כל אלו אנו נעים על פני סדרה של גשרים תלויים בין שמים וארץ, מתנדנדים ומפחידים ומשקיפים על פני צמרות העצים ואל הנוף המרהיב הנגלה לנגד עינינו.

בערב כבר הרשינו לעצמנו להרפות שרירים ומתח במרחצאות המים החמים של ארנאל, לטבול וליהנות מן הפעילות של הטבע על מקורות המים המתחממים בשל געשיות אזור כולו.

 

כמה ימים אחר כך, כבר ראינו הרבה, אך לא שבענו, כבר התרשמנו אך ביקשנו עוד ועוד.

 

קוסטה ריקה היא המקום האולטימטיבי לכל המבקש להתחבר אל הטבע, אל הפשטות, לשכוח, ולו למספר ימים את הבלי הציוויליזציה המקומית שלנו. מקום בו כל קופיף, או דביבון, כל פרפר, איגואנה או ציפור גורמים למבקר לקפוא במקומו, לשאת עיניו למרומים ולהרהר שוב ושוב בחוסר ההיגיון ובחוסר הפרופורציות בין גני עדן וחיי טבע טהורים שכאלו, לבין הביצות העכורות והלא ממש חשובות בהן אנו שקועים.

 

אכן, ארץ ה"פורה וידה" – Pura Vida

 

והמלצה קטנה אך משמעותית.

בלב יער עננים סבוך ומרשים, ממש על אם הדרך הראשית למרבית האתרים בצפון המדינה, אתרי הגעש והיער, הפריחה וחופי הים, ניצב לו מלון קטן ויפהפה, מלון המנוהל על ידי חבורת ישראלים צעירים השוהים כאן כבר קרוב לשלוש שנים.

לפרטים נוספים על המלון ו/או על שירותי הטיולים של המלון אנא הקישו כאן.