קסם הוואנה

 

סרתי למסעדה מקומית בפינת רחובות בהוואנה וייאחה (הוואנה הישנה). עוף צלוי מעולה, עם מעט אורז, שעועית שחורה, שלוש פרוסות עגבנייה וחמישה פלחי מלפפון, וגם כוס בירה מקומית מעולה, הכול בחמישה פזו קונברטיבלה (5 דולר). ליד הבאר נעה בחוסר שקט קצבי מלצרית קובנית קריאולית, אחראית על המשקאות, על החשבונות, אחראית גם על המוסיקה המזעזעת הבוקעת מתוך ערוץ טלוויזיה מקומי המשדר ג'ינגלים ספרדיים רומנטיים, למה כזה רעש? היא בעצמה שרה ומתנועעת תוך כדי עבודתה. אני רומז למלצר שינמיך את המוסיקה, וההיא מן הבאר עושה לי טובה וקצת מנמיכה, אבל עדיין זה רעשני וצורחני… נורא. אני מסיים את העוף בזריזות, מקנח בלגימה אחרונה מכוס הבירה ויוצא אל רחובות העיר.

 

הוואנה וייאחה היא המקום בו נבנתה הוואנה לאחר שנקבע כאן מקומה האחרון בראשית המאה ה- 17. אז (שנת 1607) גם נקבעה כעיר הבירה של קובה ונבנו בה בתי פאר, בתי סוחרים ואצילים ספרדים, בתי שלטון, ארמונות וכנסיות, כיכרות ציוריות וארמון המושל. הוואנה, ששמה נגזר משמו של צ'יף אינדיאני מקומי, הבאגואני, הייתה ליפה בין ערי האיים הקריביים.

מנמלה, המבוצר בארבע מצודות עתיקות נהגו ספינות הסוחר להפליג לאירופה, עמוסות סוכר, טבק, קפה וזהב.

במהלך המאה ה- 19 ידעה העיר התקוממויות לא מעטות ואי שקט חברתי. כולם התקוטטו עם כולם, כולם הכריזו על רצונם בחופש, כולם רצו לשלוט על קובה וגם ארה"ב פזלה לעבר האי היפה, ואפילו שאפה לרכוש אותו מידי הספרדים.

 

ב- 1898 החריד פיצוץ עז את הנמל, אוניה אמריקאית בשם "מיין" חובלה באורח מסתורי ולמעלה מ- 250 מלחיה נהרגו. הייתה זאת עילה לאמריקאים להכרזת מלחמה על השלטון הספרדי במקום, מלחמה אשר הובילה לסילוק הספרדים ולכינון רפובליקה קובנית התלויה כמעט לחלוטין בגחמותיה של ארה"ב ובאינטרסים הביטחוניים וכלכליים שלה.

עדיין יפה ומסתורית, טובלת בזריחות קסם ושקיעות של זהב. עדיין מצועצעת בהיכלותיה המתפוררים ובמכוניות הישנות הגוררות עצמן בקושי ברחובותיה המטולאים, אבל בהחלט עיר פאר אשר בשנים האחרונות מנסה לשקם עצמה, ובאורח פלא. שכן למרות המצור האמריקאי ארוך השנים ולמרות בידודה של קובה, הצליחו פידל ואנשיו לחדור בדרך זו או אחרת לתודעת הציבור בעולם. לא מעט בזכות תהליכי הגלובליזציה אותה מקפיד פידל להשמיץ, ורואה בה את אחת הרעות החולות של העולם. השקעות זרות זורמות אל העיר, בתי מלון ומבנים משופצים, קרן אונסק"ו משקיעה מיליונים בשיפוץ ומתיחת הפנים של היכליה וכיכרותיה והעיר יפה מתמיד. קובה חוזרת לעצמה, הוואנה שבה להיות פנינת האיים הקריביים.

 

אני מנצל את הרוח הקרירה המנשבת בין הרחובות והסמטאות, את השמיים הכחולים הצצים ממעל ופוסע להנאתי בין חנויות העיר. כן, יש כאן היצע של מוצרי צריכה מפתיע בהיקפו יחסית לעוני ולעליבות בהן הייתה קובה שרויה בשנות התשעים של המאה ה- 20. חנויות המציעות מוצרי אלקטרוניקה, אופנת ביגוד והנעלה, צעצועים ועוד. המחירים נקובים בפסו קונברטיבלה, כלומר, רק לעשירי קובה. אכן, יש כבר עשירים בקובה שביכולתם לרכוש את המוצרים הללו. אם בשל היותם מקורבים לצלחת, אם בשל שחיתות ובעיקר בשל תמיכת קרובי המשפחה הנמצאים בגלות מיאמי. האין זו הצהרה על סוג של "פשיטת רגל מוסרית חברתית" בתפיסת העולם של פידל?

 

עודני משוטט בעיר, רגלי נושאות אותי לאורך רחובות הוואנה ויאחה והנה אני ניצב אל מול מלון "רחל". זהו מלון פאר בן 100 שנים אשר חזיתו מעוטרת בשפע של קישוטים הלקוחים מעולם הבארוק והרוקוקו. אני מטפס על חמש מדרגות מהודרות, חולף על גרם מעוצב ומפוסל. Where are you from?, מזדעק שומר המלון, ואני אומר לו . הוא מזעיק את הקונסיירז' ואומר לו Israel, והקונסיירז' לוקח אותי אישית תחת חסותו. אני שואל לפשר המלון והוא אומר לי כי המלון מעוצב כולו בסגנון יהודי עברי. כל חדר מ 25 החדרים במלון מכונה על שם אחד מגיבורי המקרא, נביא או אב קדמון, או אישה חשובה מן התנ"ך. בכניסה לכל חדר מקובעת מזוזה, והטרקלינים מקושטים בציורים הלקוחים מן העולם היהודי ומסיפורי המקרא. "נו, ומתארחים כאן הרבה יהודים?" אני שואל, לא בהכרח, הוא עונה, וגם מגניב מילה מבוישת בעברית. אני פוקח זוג עיניים, "מאין אתה יודע עברית?" אני שואל, והוא עונה, אני יהודי. ובכן, הכירו נא את יוהאן, יהודי בן 30 המתגורר בהוואנה, נשוי לקובנית לא יהודיה, ואחד השרידים האחרונים ל- 25,000 יהודי קובה שחיו כאן ערב המהפכה. הוא מדבר אנגלית מצוינת, וכבר מתכנן עליה לישראל. נזכרתי כי יום קודם לכן ביקרתי בבית הכנסת הגדול של הוואנה, "בית שלום". אירח אותנו נשיא הנוער היהודי בהוואנה, גבריאל, בן לאם קובנית ואב יהודי, אשר המיר באורח מוחלט את דתו ועבר ברית מילה לפני שנה בדיוק. בית שלום הוא המרכז של הקהילה היהודית בהוואנה,המונה כ- 800 יהודים ועוד 800 בני משפחה לא יהודים, כאלו הנשואים ליהודים/יות. "כן", סיפר לי גבריאל, "אנחנו מרגישים כאן מצוין. אין לנו רב, ואין גם בשר כשר, אבל אנחנו מקפידים לאכול עוף, ושלוש פעמים בשנה מגיע הרב מארגנטינה ועורך במכה אחת כמה חתונות, חגיגות ברית מילה ובר/בת מצווה. את המצות והיין הכשר לפסח אנחנו מקבלים בעיקר מיהדות קנדה אבל גם ממקורות אחרים, ומעת לעת גם הסוכנות היהודית מעורבת כאן בנעשה, בתרומה דלה או במילה טובה. חיי הקהילה היהודית במקום צנועים ומתבססים מסביב לבית הכנסת. במקום נמצאים משרדי הקהילה, בית תמחוי ושאר מוסדות עזרה ותמיכה. הממשלה מתייחסת אלינו בעין יפה ומתירה ליהודים לצאת ולחזור לקובה כאוות נפשם, ואפילו לעשות עליה". כל זאת ועוד, סיפר לנו גבריאל, ואף הוסיף והדגיש אודות הפעילויות השונות שבני הנוער לוקחים בהם חלק כגון מסיבות, ערבי שירה וריקודי הורה ותמיכה בקהילה היהודית המזדקנת.

 

אם כן, יוהאן, יהודי בן 30 העובד כקונסיירז' במלון "רחל" בהוואנה מתכנן לעשות עליה בשנה הבאה, וכבר שאל אותי היכן כדאי להשתקע. וכל השיחה הזאת, תוך כדי סיור במלון הנפלא והציורי שמגגו מזדקרת כיפה ציורית ובתוכה פביליון נאה למנוחה, תצפית על הנוף, מחשבות והרהורים. נפרדנו כידידים והחלפנו כתובת דוא"ל, לכל מקרה…

מימין למצודת "לה קבאנייה" ניצב פסלו הגדול של ישו, עשוי שיש ומתבונן ברחמים על הנעשה בעיר העתיקה. ואני יושב להנאתי ולוגם מן הבירה. ממש מולי מתרחש מופע מרהיב של כמה שקנאים אפורי כנף. חלקם צפים על פני המים הרגועים, חלקם מתרוממים כלפי מעלה במשק כנפיים מרעיש ובאיטיות של מטוס, חגים מעט באוויר ולפתע כונסים כנפיהם ומבצעים צלילה מרשימה חזרה אל המים, אל עבר דגיג או סרטן שרק עיניהם החדות יכולות להבחין. העופות הכבדים ניתכים אל המים וכעבור שנייה או שתיים בוקעים החוצה, שקי גרונותיהם מגרגרים את הטרף, וחוזר חלילה. מראה מרהיב מאין כמותו. אני לא היחיד המתפעל מן המראה, לצידי מתגודדים מספר קובנים, מוחאים כף בכל פעם כששקנאי זה או אחר מצליחים במשימתם.

הנהג עוצר לי מעט אחרי מתחם הדגלים, אני יורד לצלם וממהר לשוב למונית לפני שהשוטר המקומי יעיף אותי. ממשיכים מערבה, עד לשפך נהר האלמנדארס, מקום בו מסתיימת שכונת "ודאדו" ומתחילה שכונת היוקרה "מירמאר". מקום בו התגוררו עשירי הוואנה, שגרירים ובעלי חברות וכיום מתגוררים כאן קובנים "רגילים" כביכול, אבל מקורבים איכשהו לאינטרסים, נציגי חברות זרות וטיפוסים כאלו.