פושעי תרבות

גדעון לוי / "הארץ", יום ה' 25 בספטמבר 2008

 תוכנית טלוויזיה בערוץ נידח הזכירה נשכחות: ערוץ 33 שידר שוב באחרונה את "כך היה" עם ירון לונדון. "סוף ציטוט", "טנדו" ו"עלי כותרת" – כך היה. כך הייתה לנו פעם טלוויזיה אחרת. מלל נבון, מאתגר, לא מעליב, מעורר מחשבה, לפעמים אפילו חתרני. הישראלים צפו בזה בעבר, ועוד איך. אין היום תכנית בעלת רייטינג כמו שהיה ל"מוקד", ל"שעה השלישית" ול"בומרנג".
כך היה ואין עוד, דבר לא נותר. הים אותו ים, העם אותו עם, ורק הטלוויזיה אחרת. מישהו אחראי לזה; צריך לבוא איתו חשבון. מנהלי הטלוויזיה המסחרית –  אבי ניר, מנכ"ל "קשת"; יוחנו צנגן, מנכ"ל "רשת"; ומודי פרידמן, הפורש מניהול "ערוץ 10" –  הם פושעי התרבות שלנו. הם מטמטמים בציניות חברה שלמה ואיש אינו בא איתם חשבון על כך.
מתלוננים על רמת המורים, מקוננים על אשמת ההורים, ואיש אינו מתחשבן עם ספסרי ההבל והזבל הללו.
בבוא יום, כשניווכח לדעת שגדלו כאן דורות שמזונם הרוחני היחיד נע בין הריאליטי לשעשועון, עם מהדורות חדשות שגם הן נהפכות בהדרגה למופעי בידור, נזכור מי עולל לנו זאת. כשנראה את תוצאות הבורות, הנלעגות והריקנות שהטלוויזיה שלהם מכתיבה –  לא נוכל שלא לשאול מי גרם לכך. הרי אין מדובר רק בתרבות הפנאי, מדובר בתרבות עצמה.
הקומיסרים הללו וצבא הטאלנטים שלהם נחשבים למצליחנים: הכסף זורם בעורקיהם. נכון שעם הצלחה לא מתווכחים: "כוכב נולד", "הישרדות" ו"האח הגדול הם הצלחות מוכחות. תכניות האמורות להיות מיועדות לבני 12 מצליחות לרתק כאן חברה שלמה, מדורת שבט של שבט הנהפך לנחשל….

גם במדינות אחרות יש טלוויזיה נחותה כזאת, אבל בצידה יש גם טלוויזיה אחרת.
ישראלי טוב, ממוצע למדי, שקרא את "סיפור על אהבה וחושך" ו"אישה בורחת מבשורה", שצפה ב"ואלס עם באשיר" וב"ביקור התזמורת", ההולך לתיאטרון ולמוזיאון, לא יותר מזה – יש הרי מאות אלפים כאלה – רוצה גם לצפות מדי פעם בטלוויזיה. אין לו עוד בשביל מה לפתוח את המקלט. לא כלום. ריק טלוויזיוני מוחלט.
הרי יש כאן עוד ציבור של מוגבלים שאינם יכולים ליהנות מההתעללות ב"דורבן" ב"אח הגדול" ומהשפלת השמנים ב"לרדת בגדול". גם להם יש זכויות. כאלה שההתבהמות אינה לרוחם, שהמוניות העדר אינה לטעמם. קורה. מה ביחס להם?
כשייכתבו דברי הימים ומישהו יבחן מה קרה כאן ומי אשם – תרצד הכתובת על המרקע: פושעי התרבות.