עם טרוהיליו בקובה – פברואר 2015
סנטיאגו דה קובה
"מה יהיה, מה יהיה?", אני שואל את טרוהיליו. הוא יושב לשמאלי, פניו מפוסלות בעדינות, מסגירות תערובת אתנית קובנית כל כך טיפוסית, חזותו נעימה, שפמו מטופח ומשקפיו מסתירות חיוך נצחי של מי שראה כבר המון בחייו. טרוהיליו עונה לי בחיוך במספר מילים שלא הבנתי, כי מה לי ולספרדית קובנית. דווקא בטיול הזה התחלתי להתמודד ברצינות רבה עם השפה המקומית, ואני חייב לציין שרשמתי לפני כמה מילות יסוד, ניסחתי משפטים קצרים בזהירות רבה, ערבבתי אותם במילים איטלקיות, אנגליות וצרפתיות וזה הצליח. אז טרוהיליו עונה לי בחיוך, ומכך אני מבין שמה שיהיה הוא שיהיה. הוא כבר סבא, כך גם אני. לו יש ארבעה נכדים, ממתין לחמישי, לי יש שלוש נכדות (שיהיו בריאים, כולם), והוא ראה כבר הרבה במהלך חייו.
טרוהיליו הוא הנהג שלי בטיול הנוכחי שלי לקובה, פברואר 2015. והפעם, קובה לעומק, ממזרח למערב, כולל כל הערים והסודות, הכפרים והעיירות, ההרים והיערות, הרקדנים והמהפכות.
מזג האוויר נפלא. ביום נעים ולא לח, בלילות קור אימים. אינני זוכר מתי היה קר כל כך בקובה. אומרים כי חזית קרה שמקורה בקנדה נעה לעבר קובה. באחד המקומות נרשמה טמפרטורה של מעלה אחת צלסיוס. וואו…!! במלונות אין מושג כזה שנקרא חימום, רק מזגני קירור במקרה הטוב, ושמיכות אין. אז ישנתי עם מעיל לגופי…קררררר. אבל בבקרים אנו מגיחים אל עולם יפה ונעים וצלול וירוק, עולם HD, נטול דחיפות ומרפקנות, עולם של "קצת לפני הגעת האמריקנים מחדש".
מוכרת הבוטנים, מאניי, מסנטייאגו דה קובה
אנחנו משוחחים על הא ועל דא. אני שואל את טרוהיליו (בתרגומו של המדריך המקומי הנהדר שלי, וואלפרדו) אם הוא מכיר נהג קשיש בחברת ההסעות "טראנסטור", מולאטי עם שיער בן-גוריוני מסולסל ועיניים כחולות. "לא זוכר את שמו" אני אומר, "עבדתי אתו פעם בעבר, זכור לי רק כי לקח חלק במהפכה של פידל קסטרו בשנות החמישים". כן, טרוהיליו זוכר אותו, לדעתו הוא פרש לפנסיה וייתכן כי אף מת. "מה יהיה, מה יהיה", אני שואל את טרוהיליו, והוא מספר לי את הסיפור הבא:
טרוהיליו הוא בן העיר סנטיאגו דה קובה, בירתה לשעבר של קובה ובירת ה"אוריינטה", החלק המזרחי והאותנטי ביותר של קובה. כן, הוא זוכר היטב את המהפכה של פידל קסטרו. הוא היה בן 12 בשיאה של מלחמת הגרילה (1956 – 1958) שניהלו המורדים נגד חייליו של הנשיא פולחנסיו בטיסטה. הדי המהפכה נפוצו אז בכל רחבי קובה, ועירו של טרוהיליו, סנטיאגו דה קובה, הייתה לעיר הבסיס של המהפכנים. מכאן יצאו וממנה שאבו את כוחם ועידודם. לימים יכריז פידל על העיר "עיר הגיבורים".
אמו של טרוהיליו הייתה כובסת בביתה, ומעת לעת קיבלה את חייליו של בטיסטה על מנת לכבס את בגדיהם. בעת שהמתינו לכביסתם נהגו החיילים לרבוץ בסלון הבית הצנוע של טרוהיליו ולנמנם. באחת הפעמים ראה חייל ישן, גנב את אקדחו ורץ אל ההרים למסור אותו לידי המורדים. הוא זוכר אותם, מגודלי זקנים, פרועים כל כך. הוא, כמו רבים אחרים, העריץ אותם. את פניו קיבלו בחשדנות אך את האקדח נטלו ממנו בהתלהבות רבה. לאחר שיחה קצרה עם טרוהיליו זיהו את הפוטנציאל הרב הטמון בנער האוהד והנחוש, והציעו לו להיות שליח בינם לבין אנשי העורף בסנטיאגו. להעביר ידיעות, מוצרי מזון, סיגריות ותרופות. היו עוד כמה נערים שגויסו למשימה וטרוהיליו לא היסס לרגע. משחזר לביתו חיכתה לו המשטרה ועצרה אותו בעוון גניבת האקדח והוא הובל למשפט זריז. לולא גילו הצעיר היה מוצא להורג, אך הוא שוחרר באזהרה חמורה. מיותר לציין כי טרוהיליו המשיך במשימותיו. לימים, עם ניצחון המהפכנים ב- 1.1.1959, הפך טרוהיליו לנאמן המהפכה ובשנות השישים המוקדמות גויס לצבא המיליציה של המהפכה. הפעם תפקידו היה לצוד את ה"בנדיטוס", חבורת לוחמים שחלקם התאכזבו מהמהפכה ומפידל קסטרו, חלקם נגזלו ע"י המהפכנים, והחלו להילחם נגד פידל ושלטונו, תוך שהם בוזזים כפרים ועיירות ויורים באזרחים. טרוהיליו רדף אותם ביערות "סיירה דל אסקמבראיי", הרכס התיכון של קובה. הוא נותר נאמן למהפכה ול"ברבודוס" (בעלי הזקנים, שם נרדף לאנשי המהפכה), אבל בגילו המבוגר התחיל להבין כמה דברים, והא כבר מצטט בדיחות בחוש הומור מקאברי:
"אתה יודע…" הוא אומר לי כאשר אנו סועדים את ארוחת הצהריים שלנו באחת המסעדות. אני טועם סלט קובני, עשוי כרוב חתוך דק, עגבנייה, שעועית ירוקה מבושלת, סלק ובצל ולוגם בירה. טרוהיליו מסתפק בעוף עם תוספות ושותה מים. מאז המהפכה, בשר הבקר בקובה נדיר ויקר והקובנים אינם יכולים להרשות לעצמם לרכוש ולאכול אותו, לכן מסתפקים בעוף. אני מספר לו על ביקורי האחרון בברזיל ובארגנטינה, ומפליג בשבחי הבשר הארגנטינאי. "אתה יודע" הוא ממשיך ואומר, "כאשר הארגנטינאים באים לבקר בקובה, אנו לועגים להם ואומרים – אתם עוד אוכלים את בשר הבקר שלכם, אנחנו בקובה התקדמנו מאז ואוכלים בעיקר עוף…"
טרוהיליו נוהג ביד אמונה, מתבונן ימינה ושמאלה ובעיקר קדימה ולוקח אותנו בזהירות רבה ברחבי העיר סנטיאגו ומכמניה. הוא מצביע על הבית בו נולד. היום הוא גר ברובע שנקרא "טיבולי" בסנטיאגו דה קובה, רובע שהוקם על ידי מהגרים צרפתים אשר נמלטו מהאיטי בשלהי המאה ה- 18, התקבלו בקובה הספרדית ברצון והקימו בה מספר ישובים ורובעים. בטיבולי שליד הנמל התגוררו הפליטים הצרפתיים ואל מדרונות "סיירה מאסטרה" (רכס ההרים הגבוה שמצפון לסנטיאגו) הביאו לראשונה את הקפה וגידלו אותו בהצלחה.
יפים הבתים של טיבולי וצבעוניים, פה ושם אנדרטה צנועה, פה ושם בית כזה או אחר וסיפורו. אנו חולפים על פני ביתו של פידל קסטרו כשהיה בן 6 שנים בלבד. כבר אז היה ילד לוחמני, מתנגד לכל מרות ושואף לשינוי. הוריו נקראו לא פעם לבית הספר על מנת לנזוף בילד, ופעמיים נאלץ לעזוב את בית הספר בשל בעיות משמעת ואי התאמה. לימים, כאשר הוביל קסטרו את ספינת המורדים שלו "גראנמה" אל חופי דרום קובה, ביצע ידידו פרנק פאיס התקפת הסחה מזויינת על מבנה המשטרה בטיבולי. ההתקפה תוכננה ל- 30 בדצמבר 1956, אך הספינה בוששה להגיע בשל תקלות רבות. כך הבינו אנשי בטיסטה כי צפויה הגעת ספינת המורדים, וכך ארבו לספינה ולאנשיה וקטלו את מרביתם. רק 17 איש מתוך 82, הצליחו להימלט אל יערות "סיירה מאסטרה" לנהל גרילה והשאר היסטוריה. כן, גם טרוהיליו היה חלק מהמהפכה, בדרכו.
קאסה דלה טרובה, סנטייאגו
יפה סנטיאגו דה קובה ומיוחדת כל כך. לחלוטין איננה דומה להוואנה. נהפוך הוא, העיר משמרת את מקוריותה של קובה. סנטיאגו הייתה אחת משבע המושבות הספרדיות הראשונות שהוקמו בקובה ע"י דייגו ולסקאז. שנת הקמתה – 1515 ולכן, לרגל חגיגות החמש מאות להיווסדה, בעת ביקורנו בעיר אנו נוכחים בתהליכי שיפוץ, צביעה ומתיחת פנים למבנים, לרחובות ולכיכרות. אנשי העיר, "הסנטייאגונרוס", מתייחסים לעירם כאל מולדתה האמתית של קובה. כאן נולדה והתפתחה המוסיקה הקובנית, כאן נולדו ומכאן פעלו גיבורי מלחמה ומרד נגד הספרדים כמו אנטוניו מסאו, כאן נולדה המהפכה הקובנית, כך נחגג מידי שנה הקרנבל הקובני המפורסם והצבעוני ובכלל, כאן הכל אותנטי ונכון יותר, קובני יותר. אז למה…? למה למען השם החליטו השליטים הספרדים להעתיק את מושב הבירה להוואנה? טינה עמוקה יש בליבם אל אנשי הוואנה שנטלו מהם את הבכורה.
זה מספר שנים שלא ביקרתי בחלק המזרחי של קובה, והנה אני שב. "תן קפיצה לכיכר דולורס",מציע לי טרוהיליו. ואני הולך. העיר בחגיגה מתמשכת. למחרת יציינו כן את חג האוהבים "וואלנטיין'ס דיי". בכל פינה מציעים למכירה פרחים, פירות מסוכרים על מקל, לבבות צבעוניים מנייר, שרשראות ונוצות צבעוניות. בכל פינה זוגות אוהבים מתלחשים. גלידה קובנית נמכרת ב- 3 פסו קובני (כ- 30 אג') ואני קונה. אני ממשיך אל הכיכר והיא יפה ושוקקת אנשים. שלישיית קשישים לבושי לבן מנגנת שירי עם קובניים, סלסלת מעות מונחת לפניהם ואני משליך מטבע. מעבר לכביש אני רואה אישה זקנה ויפה המציעה "מאניי" (בוטנים קובנים קטנטנים וקלויים, נתונים בתוך גביע נייר חרוטי, אהובים כל כך על הקובנים). אני חוצה את הכביש ומכוון אליה את מצלמתי אבל מבחין שהיא מאותתת לי ברצינות!! אה…כן, היא מזהירה אותי מפני מכונית המתקרבת והעלולה לדרוס אותי. בכיכר בית קפה נהדר, מוכרי פירות, פסלים, אנדרטה, כנסייה והמולה, וגם בית הספר בו למד פידל קסטרו.
חזרתי אל טרוהיליו. "ויוה-חואה'הירו-טרוהיליו" אני אומר לו (יחי הגיבור טרוהיליו) והוא מוביל אותנו באדיבות בנימוס אל המלון בעיר, עוצר את האוטובוס ויורד לתמוך בגברות היורדות בזהירות במדרגות האוטובוס. אני מחבק אותו בחום ונפרד ממנו. "מה יהיה, מה יהיה" אני שואל, והוא עונה "האסטה מנייאנה" (להתראות מחר).
- סן קריסטובל
רק בגלל טרויהיליו אני נמצא בסן קריסטובל. עיירה קובנית מאובקת ונשכחת, שאנשיה לא ראו תיירים מעולם. העיירה נמצאת מערבית להוואנה בשליש הדרך לעמק ווינייאלס המדהים, ונקלענו אליה בגלל תאונת דרכים בה היה האוטובוס שלנו מעורב. "מה יהיה, מה יהיה?" אני שואל בטלפון את טרוהיליו, המעוכב במשטרה כבר ארבע שעות. "ייקח עוד קצת זמן" טרוהיליו עונה. "מה אתה אומר? כבר ארבע שעות שאנחנו כאן" אני מלין, ומבקש לדבר ישירות עם מפקד המשטרה המקומית. וואלפרדו, המדריך המקומי שלי, שמכיר כבר את האופי המשתלח שלי ואת חוסר סבלנותי לביורוקרטיה הקובנית, מנסה להרגיע. "קח אוויר…זה קובה כאן, לא ישראל ולא אירופה"… ואני מבטיח להשתדל. אנחנו הולכים אל מפקד המשטרה, בדרך אני רואה את טרוהיליו המבויש ואני נותן לו צ'פחה על הכתף. "טרניקילו…חואה'הירו" (תירגע…גיבור שלי), אני אומר לו. הוא שפוף. במשרדו האפרורי של המפקד אני יורד על ברכיים ומתחנן בשביל הנוסעים שלי: "אדוני המפקד, כבר ארבע שעות אנו מעוכבים כאן בגלל תאונה קלה. יש לי שלושים נוסעים מבוגרים, חלקם חולים, אנו באמצע סיור לימודי בקובה, אנא, עשה משהו…פורפבור, סניור קומנדאנטה". הוא מביט בי ומבין, מרים כמה טלפונים, צועק כמה צעקות ואפילו מצלצל להוואנה הרחוקה. ואז מסביר לי במלוא הכנות כי "ככה זה בקובה…אלו הם החוקים ועליהם למלא אותם", ותוך כדי כך משחרר אותנו תוך 10 דקות.
התאונה על כביש הוואנה-ווינייאלס
התאונה אירעה כאשר טרוהיליו שלי עקף משאית, שנעקפה קודם לכן ע"י מכונית פרטית. המכונית לפנינו, ואנחנו עוקפים את המשאית, המכונית לפנינו מאטה באופן פתאומי, אולי בגלל מהמורה בכביש, טרוהיליו מנסה לבלום, מאט ומאט, ממש מנסה לבלום אבל בום!!…נוגח באחורי המכונית. המכונית מוטחת קדימה, מזגזגת כחמישים מטרים ואנו נעצרים.
שקט ודממה, הכל בסדר, אין נפגעים. יורדים מהאוטובוס ופוגשים בנהגת המכונית, איש לא מתלהם, איש לא צורח ואיש לא מקלל. קרתה תאונה. ועכשיו, בקובה, צריך להמתין למשטרה. אחרי 30 דקות מגיע ג'יפ משטרה מהעיירה הסמוכה סן קריסטובל. 15 דקות של שיחה ורישום פרטים. יש צורך להזעיק את הקפיטן. הוא עושה את דרכו על אופנוע עם צ'קלאקה ומגיע אף הוא כעבור 20 דקות. לוחץ ידיים, משוחח, מחייך, לוקח רישיונות, רושם מה שרושם ומציין שהוא חייב להזמין את נציג חברת האוטובוסים. אחרי חצי שעה ההוא מגיע, מחייך, רושם, מתלוצץ ומלהג, וקובע כי שני כלי הרכב חייבים לחזור חזרה אל סן קריסטובל, להמשך רישום וחקירה, וסקירת ביטוח. מחכים לאיש הביטוח מהוואנה.
מיכה ועמוס, מהמטיילים הסבלניים וה"גזעיים" שלי, ממתינים למשיח
כאן אני נלחץ ומבקש להוביל את אנשיי למקום מרכזי עם מזנון ושירותים, ולוקחים אותנו למרכז העיירה.
התאונה והעצירה הבלתי מתוכננת בסן סלבדור סיפקה לנו הזדמנות להתחכך מעט עם הקובנים האמתיים. אלו שאינם מכירים תיירים, שאינם מנדנדים לתייר ומתחננים לפסו או ממתק או סבון. אנשים פשוטים שנקלענו אל חייהם בשעת צהריים. יש ההולכים להזמין לעצמם כריך קובני או פיצה קובנית באחד הקיוסקים בעיר. אני הולך עם שני מטיילים, פוגש פיצריה מקומית ואומרים לי שם שפיצה עולה 4 פסו קובני. דהיינו, 7 פיצות, יורו אחד. הזמנו ארבע ושילמנו והלכנו. היה טעים מאוד. החבר'ה יושבים, מסתובבים, מצלמים, משוחחים עם הקובנים. אני מוצא קיוסק אחר, רואה אצלו מיץ מנגו נהדר וטבעי ב- 2 פסו. מזמין ולוגם, משקה גן עדן, נקטר אלים. אני מוסיף עוד פסו אחד ומקבל גם עוגייה מסוכרת לקינוח. מוסיף עוד פסו אחד והמוכר עושה לי Refill, ממלא מחדש את כוס המיץ שלי. וואלה…ב- 50 אג' קיבלתי מיץ וקינוח ועוד מיץ. מי אמר שאי אפשר לחיות בקובה. המוכר שלי חמוד, מכיר לי את אשתו שסחטה את המיץ והיא "מתפדחת" ומעיפה לו כאפה, "תחזור לדוכן שלך" היא אומרת ל ושולחת בו מבט נרגן אך מחייך.
מבט מהקיוסק שלי לרחוב הראשי, סן קריסטובל
בסמוך יושבים שני צעירים, מחייכים אלי. הם שבו מתיקון של אורגן חשמלי, ומוכנים להשמיע לי קונצרט. לא תודה, אני אומר, אבל מצלם אותם. בייאושי אני הולך לתחנת ה"קמיון" (משאיות קובניות להסעת אנשים) ומתעניין אצל אחד הנהגים, זה בעל הקמיון הגדול ביותר, כמה ייקח על הסעה של 30 איש לוינייאלס. ההוא מתבוננן בי כמו פגש מלאך משמיים, לא מאמין למשמע אזניו. וינייאלס נמצאת כ- 100 ק"מ מערבה. 80 פסו קונברטיבלה (כ- 80 יורו), הוא אומר. אני עולה וסופר ספסלים, אין לו מספיק. אחרת הייתי מפנה אותם עם המשאית. אני מתיישב וחושב. מצלצלים לטרוהיליו. "מה יהיה, מה יהיה" אני שואל אותו והוא עונה…"ייקח עוד קצת זמן", והשאר…היסטוריה.
אם שחרור האוטובוס, ארבע וחצי שעות לאחר התאונה ההיא, ולאחר שצולם מכל הכיוונים ע"י צלם הביטוח שהגיע במיוחד מהוואנה, אנו נוסעים מערבה לוויניאלס. רון בלב ומצלמה ביד, וחוויות בלתי מתוכננות, ונהג אחד גדול מהחיים, טרוהיליו המהפכן.
מה יהיה, מה יהיה?