כמה שעות לפני הצפירה לזכר קרבנות השואה והגבורה, כמה שעות אחרי הטקסים, הנאומים וכל ההצגות המתבקשות שנערכו אמש ברחבי הארץ, אני יושב ומהרהר.
האם אנו בני עם מוקצה מחמת מיאוס? האם השואה הנוראה הטילה בנו מום כיחידים, כאודים מוצלים וכעם? האם בכל פינה נחוש את הרדיפה? והאם לא הפכנו בעצמנו לצדקנים ולרדופים? בראש וראשונה של עצמנו, ובהמשך, של שכנינו? האם יהיה סוף לסאגה המתמשכת הזאת, המתגלגלת כבר קרוב ל 1600 שנה?
ארצה או לא, אני בן לעם היהודי. אני נצר למשפחות שנטבחו בשואת היהודים הנוראה שפקדה את יהודי אירופה במלחמת העולם השנייה על ידי הנאצים, שלוחיהם, אוהדיהם, וכל מי שנהנה מעידודם ומברכת הדרך שלהם.
מבט על גשר אליזבט, אחד מ-9 גשרים המחברים בין פסט לבודה, על הדנובה
הזיכרון קשה, מוביל למחוזות אפלים ונוקבים, ולשאלות קשות עד כמה עלי לשאת את מסע הזיכרון והתוכחה הזה.
או למשל, את אותה נסיעה ברכבת בין בריסל לקופנהגן, כבר אז לפני שנים ארוכות. עודני נער צעיר, בשנות העשרים לחיי, שותפיי לקרון היו זוג מבוגרים פלמים שהפגינו חביבות קשישה, נעימה לכאורה.
התפתחה בינינו שיחה נעימה אשר נסבה על הא ועל דא. לא הסגרתי את מוצאי ולשאלתי בדבר גורל יהודי פלנדריה (כיום, מחוז בבלגיה) השיבו, "עדיין יש כאן יהודים, לצערנו. היטלר לא הספיק לסיים את מלאכתו". נשמתי נחטפה, לשוני נחנקה בקרבי ולא ייספתי לדבר.
עברתי בבודפסט הנפלאה, הגדולה, רוויית הארמונות, הקתדראלות, הכיכרות, השווקים. עיר בירה בהווה ובעבר, עיר מעצמה שבימים אלו כמו עושה Come Back בלתי רגיל.
בלב העיר זורם הנהר דנובה. פעם היה הנהר כחול, עם השתקפות השמיים במימיו, מושא ליצירות מוסיקה, שירה וציור. כיום חולפות על פניו ספינות ומעבורות, ספינות מטיילים וצלילי מוסיקה נישאים בכל פינה.
כ- 500 מטרים דרומית לבניין הפרלמנט ההונגרי המפואר הניצב על הגדה המזרחית של הדנובה, ניצבים דוממים עשרות זוגות נעליים. מונומנט מנחושת קלל של נעליים מגוונות, נעלי ילדים ומבוגרים, נעלי נשים וגברים, נעלי עשירים ונעלי עובדים קשיי יום. המשותף לכולן הוא סמליותן, כאילו היו נעליים שננעלו על ידי יהודים.
בשלהי 1944, בעוד גרמניה הנאצית הולכת ונסוגה, הולכת ומובסת בחזיתות אירופה, השתוללו ברחובות בודפסט קלגסי מפלגת "צלב החץ", מפלגה פשיסטית לאומנית הונגרית שתפסה את השלטון בעידוד הנאצים, ואנשיהם הילכו אימים על יהודי בודפסט. אלפים נרצחו אז ברחובות, אלו ששרדו את המשלוחים למחנות נפלו קורבן למעשי אלימות, השפלה ורצח בכל פינה.
אנדרטת "נעליים על הדנובה". נחנכה ב- 2005. מעוררת שאלות נוקבות לגבי אשמה ואחריות
לעתים, כמעשה חסכון, נקשרו יהודים בידיהם בשלשלות, והעומד ראשון נורה בראשו, נפל למימי הנהר הכחולים, וגרר אחריו עוד עשרות רבות שהיו קשורים אליו ונפלו למים עמו, וטבעו.
פנים בית הכנסת המפואר של בודפסט. מכיל כ- 3000 מתפללים, הגדול ביותר באירופה ושייך לזרם הניאולוגי
בית עלמין צנוע בחצר בית הכנסת. בהעדר מקום קבורה, נטמנו נפטרי התקופה בחצר בית הכנסת
ניתן וחשוב לבקר במקום, אם כי ימי הביקור שלי היו במהלך חג הפסחא, וחג הפסח היהודי ולכן היה המתחם סגור, ואולם מן הגדרות ניתן להשקיף אל חצרותיו.
ושם, ממש בלב החצר, בית עלמין קטן בו נטמנו אלו שנפטרו במהלך הימים הנוראים של שלהי מלה"ע 2 ושואת יהודי הונגריה, ולא נמצא להם מקום מחוץ לגטו. כאן גם ניצב מונומנט עץ הערבה הבוכייה שהוקם לזכר נספי יהדות הונגריה.
מעל 600,000 יהודים נתפסו במהלך קצר של חצי שנה ונשלחו אל מותם. אדולף אייכמן כיכב אז, ובגדול. מולו נעשו מאמצים אדירים של אחרים להצלת יהודים, ובהם ראול ולנבג, ישראל קסטנר והצנחנית חנה סנש.
צילום אינטרנט:
קבוצת יהודים בני מזל שזכו לתעודות מעבר דיפלומטיות ממש עם הגיעם לטרנספורט.
ראול וולנברג, נציג השגרירות השבדית בבודפסט, פעל בנחישות וללא לאות להצלתם של יהודי בודפסט. מעל 20,000 יהודים ניצלו מפעילותו, במהלכה הנפיק להם תעודות מעבר דיפולמטיות, מסמכים שונים, אישורים וכד'. לעתים הופיע בלב הטרנספורט עצמו, התווכח עם קציני אס.אס ואף איים, והציל עוד ועוד נפשות. נתפס נכלא ע"י אנשי הצבא האדום עם תום המלחמה ומת במאסרו.
יפה בודפסט, מרשימה בכיכרותיה, רחובותיה הישרים המודרניים וחלקיה העתיקים. גשרים נפלאים חוצים את הדנובה, ספינות טיול מהלכות לאורך הנהר וממערב (בודה) נשקפת המצודה וארמון המלך.
כ- 600,000 יהודי הונגריה הושמדו בפרק זמן שאינו עולה על שנה. כ- 50,000 יהודי פראג הושמדו בשואה. יהודי גרמניה ואוסטריה שילמו מחיר כבד. כ- 3 מיליון יהודי פולין הושמדו בשואה, מיליוני יהודים נוספים נכחדו, נטבחו, הושמדו בכל פינה יכלו הנאצים להניח ידיהם על יהודי, או לדרוש את השמדתו.
צילום אינטרנט:
נשים יהודיות הונגריות מובלות בחוצות בודפסט אל הטרנספורט
הלנצח נאכל חרב?