שיהאצו (או, סתיו ברלינאי)
23.10.2008
כן, טיפול שיאצו אצל אתי זה משהו שנדרש מאליו אחרי עונת טיולים עמוסה ושוחקת. אני פוסע אל החדר, אפלולית נעימה כבר שורה בו, הוילון אוורירי וסגור, נר קטן דולק והאווירה כולה מבושמת מקטורת וממוסיקת לווייתנים קסומה. על הרצפה פרוש מזרון רחב ידיים, מצופה בסדין נקי ואני כבר משתטח עליו.
יומיים קודם שבתי מביקורי האחרון בברלין. טרם הנסיעה חששתי מפני הסתיו הברלינאי, עיינתי בדאגה בדיווחי מזג האוויר, קור גדול בלילה, גשמים וכדומה, אך בניגוד לציפיות ולחששות מצאתי עיר מנחמת ומפייסת, מנמנמת, מושלכת (עציה עומדים בשלכת) יפה ומאירה למרחקים.
הסתיו הברלינאי הכה בי בשלל צבעי שלכת מרהיבים. אדום וכתום, זהב וצהוב, וורוד וחום, ירקרק וצבעי חלודה. רוח קרירה מנשבת ברחובות העיר, ומי הנהר כמו קמוטים באלפי גלים זעירים בשל משבי רוח הבוקר. הרחובות, המדרכות, הכבישים ופינות הגנים מכוסים במרבדי עלים שיבשו ונשרו מראש העץ. הלכנו, מטייליי ואנוכי בגנים וברחובות הללו וכמו ילדים בוססנו במשקעי העלים המרשרשים. בעטנו בהם, ניערנו אותם, צילמנו את ערמות השלכת מכל זווית אפשרית, רדפנו אחרי עלים הנושרים מראש העצים במסעם אל הקרקע… השתובבות נעורים של אנשים בוגרים המתרגשים למראה סתיו ברלינאי.
טיסת הצ'רטר בה טסנו לברלין נחתה בשדה התעופה טגל בשעה 06:05 בבוקר, בהחלט לאחר לילה ללא שינה, כי מי כבר יכול לנמנם במושבים צפופים, בטיסה דחוקה כל כך ובכיסאות לא נוחים. המלון, מן הסתם, יפתח את שעריו לפנינו לא לפני השעה 14:00, ומשמעות הדבר היא, טיול בעייתי של בוקר הזוי ולא מובן. הוסף לכך קבוצה של אנשים אשר לא מכירים איש את רעהו, עייפים וממורטים מן הטיסה והמסע הופך לקשה משהו.
ובכל זאת, יש קסם מיוחד בברלין של שעות הבוקר.
עם צאתנו משדה התעופה התגלתה עלוות השלכת המדהימה על צמרות העצים. אם לאורך השדרות, ואם לאורך גדת הנהר וצמרותיהם המחלידים נשקפים במים הצלולים והבוהקים. ללא רחם אני מתחיל לדבר באוזני האנשים העייפים. הם נושאים עיניהם הלאות אל רחובות העיר, נוכחים במישורים הברלינאיים האין סופיים ולומדים לזהות בין שרלוטנבורג, שננברג, טירגארטן ורובעים אחרים בעיר.
נוסעים לאורך שדרת ה- 17 ביוני, שדרה ארוכה המובילה מעמוד הניצחון ההיסטורי, בכיכר הכוכב הגדול אל מזרח העיר.
ב- 17 ביוני 1953 פרצה התקוממות עממית רחבה ברחבי גרמניה המזרחית נגד הגדלת מכסות הייצור של הפועלים והחקלאים הגרמנים, ללא תוספת תשלום. ההתקוממות, שמקורה בלייפציג השכנה, באה מספר חודשים לאחר מות סטאלין והציתה מרי ואש ברחבי מזרח גרמניה. המשטר דיכא את ההתקוממות ביד רמה ובמחיר אבדות רבות ומאז משמש התאריך כנקודת ציון היסטורית בערים רבות בגרמניה, בעיקר המערבית.
חולפים על פני אנדרטה סובייטית לזכר חללי הקרבות על ברלין. למעלה מ- 25,000 חיילים סובייטים נהרגו בקרבות אלו, אשר במהלכן התגוננו הגרמנים בכל פינה, בכל בניין, השיבו אש וחירפו נפשם עד לנפילת העיר.
סיבוב קטן ליד שער ברנדנבורג ואנו מגיעים אל בניין הרייכסטאג, בית הפרלמנט הגרמני, בניין הבית התחתון של נציגי המפלגות הפוליטיות בגרמניה המאוחדת. הביקור בכיפת הזכוכית המודרנית והחדישה של הבית הוא ללא תשלום, כל תייר ומבקר מוזמן לעלות אל הכיפה ולהציץ מבעדה לדיוני הפרלמנט הגרמני, אות לשקיפות ולפניה של גרמניה המאוחדת המיועדות לשלום. הכניסה בכל ימות השבוע, בין 08:00 – 22:00, ומן הראוי לעמוד בתור ההולך ומתארך משעה לשעה. מיהרנו אל הכניסה, כמעט ראשונים, טרם שעת הפתיחה. כניסה אל תא זכוכית גדול, סגירת השער מאחורינו ותחילת ביקורת ביטחונית לפני עלייה לכיפה במעלית. המראה מלמעלה נדיר ביופיו, הכיפה היא עילוי ארכיטקטוני מעשה ידי האדריכל הבריטי סר נורמאן פוסטר, ונופי העיר נשקפים מארבע רוחות השמיים. הזדמנות נהדרת לחברי קבוצתי לזהות מקומות בהם יטיילו בהמשך, ועליהם הם שמעו בעבר. צפונה נשקפת תחנת הרכבת החדשה ורובע מואביט, מזרחה, ניבטים צריחי הכנסיות, מגדל הטלוויזיה וכיפת בית הכנסת, דרומה נראית הכיפה של "סוני סנטר" וכן שער ברנדנבורג ומערבה, מרכז אירופה ומרכזי הקניות והעסקים המודרניים של העיר.
יורדים והולכים ברגל אל כיכר פריס, אל מול שער ברנדנבורג. הצצה קטנה אל השער, ביקור בלובי של אולם בנק- DZ והתרשמות מיצירתו המדהימה של פרנק גרי, הפסקת קפה וביקור באנדרטה לזכר קרבנות השואה.
ממשיכים בנסיעה דרך כיכר פוטסדאם. "הי, חבר'ה, אתם יודעים?" אני אומר, "מתקיים כעת בעיר פסטיבל האורות השנתי, החל מהיום. למה שלא תצטרפו אלי לטיולי ערב מעת לעת, ונצפה במחזות המוארים ובמיצגי התאורה המשגעים?". הם יצטרפו. מידי ערב בערבו…
כך חולף לו הזמן, האנשים מגלים סימני עייפות בולטים, "מתים" כבר להגיע למלון ולנוח מספר שעות. ואכן המלון כבר ממתין לנו ובערב אנו יוצאים לסיור מואר ומשגע.
אל כנסיית הזיכרון ע"ש קייזר ווילהלם שבמערב העיר, אל כיכר פוטסדאם ומרכז סוני, שצבעי התאורה מתחלפים ומרצדים על פני הכיפה כל מספר שניות. נוסעים לאורך הרחובות הלחים מגשם והמוארים באור יקרות. חולפים בנסיעה על פני האנדרטה לזכר קרבנות השואה, היא חשוכה לחלוטין, איש לא יאיר את פשעי העבר באור יקרות. מגיעים אל שער השערים, סמלה המובהק של ברלין מזה 200 שנה, שער ברנדנבורג. מואר וגאה והרחבה שבחזיתו מוצפת אנשים.
ממשיכים לאורך "אונטר דן לינדן" (מתחת לעצי התרזה), שדרת המזרח האלגנטית ופונים ימינה אל "פרידריך-שטראסה", אל כיכר ז'נדארמן-מארקט. צמד כנסיות תאומות ניצבות משני צידי הכיכר, מוארות בשלל צבעים. בחזית מתרומם היכל הקונצרטים ולפניו בולט פסלו של שילר. מראה מדהים. בכל אתר שכזה אנו עוצרים, יורדים מן האוטובוס ומצלמים באובססיה בלתי מוסברת, כמו רוצים לבלוע עוד ועוד מן היופי הזה. חגיגת התאורה איננה מרפה לכל אורך הרחובות, מיצגי אור וחשמל ואלקטרוניקה בכל פינה, מתחמים מוארים, נתיבי תנועה מוצפי אור, פסטיבל אורות מרהיב המגובה גם בשלל קרני לייזר בוהקות, בפעלולים ובמיצגים יצירתיים.
אחח.. אתי, כמה טוב, המשיכי, זה נהדר, אני חושב ביני לבין עצמי, ואתי, כמו קוראת מחשבות, ממשיכה ומעסה, ומלטפת ומשפשפת, כאן נועצת מרפק, ושם מותחת רגל, פה חודרת באצבעה אל מחוזות דואבים וכאן מפרקת עוד שריר שבכלל שכחתי מקיומו.
ושוב נודד הזיכרון בגעגוע אל הכנסייה המרהיבה של ברלין, הניצבת בפתח "אי המוזיאונים" והמוארת באור יקרות. על חזיתה מפזזים מיצגי לייזר, צורות של פרחים ופיתולי נחשים. למרגלותיה, על הנהר שטה ספינה המקרינה אורות צבעוניים אל המונומנטים הסמוכים. עשרות צלמים חמושים בציוד מכובד של מצלמות יוקרה, חצובות ועוד ניצבים לאורך הגדה, מכוונים עדשותיהם אל הכנסייה ואל הנהר ומצלמים..ומצלמים..ומצלמים.
ואנו ממשיכים לשוטט ברגל לאורך גדת הנהר, ופונים אל הכיכר הגדולה ע"ש הצאר אלכסנדר הראשון, אלכסנדר פלאץ. מציצים אל חזיתו של בית העירייה האדום, אל הרובע העתיק ע"ש הקדוש ניקולאי, ופוסעים אל מרכז הכיכר, לעבר מגדל הטלוויזיה. מישהו מקרין על פני המגדל אלומות אור צבעוניות היוצרות משחק צבעוני של מעגלי אור, קרניים, כדור גדול ומאיר במרכז ואלומות, אלומות חזקות של תאורה…
קולה של אתי נשמע בחלל חלומי, מקיץ את הרהוריי ומורה לי להסתובב ולשכב על גבי. אני כמו מתעורר משינה, משתרע על הגב ומיטיב את הכרית למראשותיי. אתי מתחילה לעסות את קרקפתי, חודרת עמוקות אל שורשי צווארי, אצבעות האמן שלה מפלסות נתיבים בין קשרים מפותלים, בין שרירים שנדמה כי הזמן עצר בעדם מלפעול, המוסיקה כל כך נעימה, ריחות הקטורת מרחיבים את הנחיריים ואת הנשמה…שרק לא ייגמר, אני מתחנן ביני לבין עצמי.
והגוף, הוא כבר מזמן איננו עמי, הוא כבר מזמן מרחף במחוזות אחרים, כמו מתנתק מהרהוריי החוזרים ונשנים, נודדים שוב אל העיר המוארת, המושלכת. עיר בה ביקרתי כה רבות בשנים האחרונות. עיר עמה כרתתי ברית לא מובנת של אהבה ושנאה.
מאידך, שנאת ישראלי המתעב את אדוני העיר מלפני שבעים שנה, אשר קמו על אירופה ויהודיה, על בני משפחתי, והולידו את השיטה המטורפת מכל, שלא היה לה אח ורע. השמדת עם מתוכננת, יעילה, קרת מזג ומכומתת ב"מחיר תועלת". לא, לא היה לכך אח ורע בהיסטוריה כולה. מבחינה זאת ברלין היא אם כל חטאת ורשע, ואין כפרה, ואין מחילה, ולנצח יש לזכור ולהזכיר, לעמוד בשער ולהתריע.
ערב עליית הנאצים לשלטון חיו בברלין מעל 170,000 יהודים. הייתה זו קהילה עצומה, תרבותית מאוד, אנשי תעשייה, מוציאים לאור, אנשי אופנה ותיאטרון, אנשי מדע ומחקר. קהילה תורמת ועשירה ומשגשגת. היהודים מנו כ- 4% מסך כל תושבי העיר בעת ההיא, אך קהילתם תרמה למעלה מ- 40% להכנסות העירייה מן המיסים. כה רב היה עושרם, כה משמעותית הייתה השפעתם על חיי החברה והכלכלה בעיר.
מן הסתם גם יהודים אלו נהנו מן המונומנטים, מן השלכת הציורית והקסומה הצובעת באדום וזהוב את רחובות ושדרות העיר, משיט תענוגות לאורך הנהר, ומסעודה דשנה וקונצרט מענג.
הצורר, מן הסתם, חשב אחרת. עשרות אלפים נמלטו מגרמניה עם עליית הנאצים לשלטון. מעל 50,000 יהודי ברלין שעוד נותרו בעיר שוגרו במהלך המלחמה אל מחנות ההשמדה על גבי רכבות.
שוב ושוב אני נזכר באנדרטה הצנועה הניצבת ברחוב לבצוב בברלין המערבית. אנדרטה המתארת לוח מתכת ענק וחלוד עליו חקוקים מספרי המשלוחים: כמה יהודים נשלחו מתחנה זו, באיזה תאריך ולאיזה יעד…
אנדרטה המתארת כבש נטוי ועליו נדחף גוש של אבן בדמות אנשים כבולים ומושפלים, נדחפים אל קרון שמן הסתם יעשה דרכו אל אחד המחנות.
וכן…היה מישהו מן הנאצים ההם אשר רשם את נתוני המשלוח במקום מסוים. ואחרי שאני מבקר במקום עם המטיילים, אני מפנה את תשומת ליבם לעבר עצי השדרה. "שימו לב אל גזעי העצים", אני מפציר בהם. ואכן, על כל גזע עץ נעוץ שלט קטן עם מספר. "רק אנשים שמסוגלים למספר את העצים הגדלים בשדרות וברחובות ובגנים, יהיו מסוגלים, מן הסתם, למספר את המשלוחים ולתעד אותם…"
אכן, דיסציפלינה ברלינאית…
לאתי ארז חייגו: 050-8806648. זה כדאי