2.6.16
בוקר כסוף מציף את החלון אחרי לילה לא שקט. באישון לילה גררתי את עצמי למעלה, אל הסיפון העליון. רק זוג אחד ישב שם. הכנתי שתי כוסות תה, צירפתי פרוסת עוגה וירדתי שוב לנסות ולהירדם בלילה קשה וחסר נשימה זה.
ועכשיו הים כסוף. השמש עולה ובשמים תלויים עבי צמר, סיימתי את ארוחת הבוקר במהלכה בהיתי בזוג גרמנים שישבו מולי. ההיא, עבת בשר, לא מפסיקה לבלוע פרוסות עבות מרוחות בחמאה ובריבה, ומלהגת ללא הרף לבן זוגה, הנראה כמו שוטה הכפר. תהיתי מהיכן הם, מי היו אבותיהם ומה חלקם בהיסטוריה שלי. עכשיו כולנו על הים.
אני מנסה להיזכר באירועי שיט שחוויתי בילדותי. הספינה הראשונה אותה השטתי הייתה מפלסטיק ירוק, ואפשר היה לצפצף בה. היא שטה על צידה עד שהתהפכה, וזה היה באמבטיה. שנים אחר כך, סולם עץ הפוך, מונח על חצר הבית בו התגוררו הורי ברמת גן, שימש כספינת החלומות שלנו. הרחק אז, בשלהי שנות החמישים של המאה הקודמת, ידענו, אחי ואני מסעי ים מרתקים והרפתקניים על אותו סולם. פעם שודדי ים ופעם דייגים, פעם ספינת מלחמה ופעם אנייה של חוקרים. משוך חזק, ייצב תורן, העלה הדגל והכן התותח, כך ציווה אחי המפקד ואני צייתי בהתלהבות. מעלינו סכך האורן הזקן עליו נהגנו להיתלות ולהתנדנד, משמאלנו מרפסת הבית, מימיננו המכבסה של לייבי וקדימה…נפרש הים הגדול, אפילו שהיה מוסתר על ידי חומת אבן גדולה.
בשבתות נהגנו לצאת עם אבא לירקון שהיה צלול אז וזרם בניחותא במרחק הליכה מביתנו. אבא לימד אותנו כללי הישרדות כגון, אם הולכים לאיבוד בסבך שיחי הקנה, קוצרים אחד ומניפים אותו לגובה ומזדהים. כמעט תמיד הסתיים מסע כזה בשיט סירות על הירקון. אבא חתר, לימד אותנו ונתן גם לנו לחתור, ופעם עלינו על שרטון בדמות גזע עץ תקוע במים ולקח שעה שלמה להיחלץ, מה שזכור לי כחרדה גדולה לגורלנו.
כשכבר גדלנו והיינו עצמאים לקחנו, אחי ואני סירת משוטים ושטנו לאורך הירקון בשבע תחנות כשלפנינו שטה לאיטה סירה נוספת בה חתרו שני נערים. על ספסל לפניהם הייתה מונחת שקית של גרעינים. מיד התקרבנו לסירתם, ניתרתי אליהם ובזזתי את השקית. היה זה השוד הנהרי הראשון והאחרון שלי.
וכעת אני על הים, שט בנתיביהם של ננסן ואמונדסן, בעקבות ווילם בארנץ ומשחתות גרמניות, על גלים שנשאו וויקינגים בדרכם לגרנלנד, איסלנד ואף אמריקה, שלא לדבר על דרום מערב אירופה.
שעת ערב, אני שרוע במיטה אחרי שנטלתי כמוסה נוספת. עדיין מרגיש דרעק, על הפנים, ומחר כבר יום חדש וצריך להוביל קבוצה לנורדקאפ. כל היום התרוצצתי עם טכנאי הספינה להתקנת מצגת הרצאה אותה ביקשתי להעביר למטייליי. בסוף עלתה המצגת וניתנה ההרצאה, והגיעה שעת ארוחת ערב ולאחריה כלו כוחותיי. הים רגוע, בהיר בחוץ, הרחק במזרח מתנשאים רכסיה המערביים מכוסי השלג של נורבגיה. אינני יודע בדיוק היכן אני, והאם מתקיימים שם בהרים חיים בכלל. אני מהרהר בבני הסאמי המתגוררים באזור זה, חיים על עדרי אייל הצפון, מתגוררים באהלים ומתפרנסים גם מתיירות. יש אומרים שהגיעו הלום מערבות אסיה. בנורבגיה חיים כ 20,000 בני סאמי, מישהו מהם בטח צאצא של אלה קארי הילדה מלפלנד. הלוואי שנראה מחר סאמי ואיילי צפון. יצטלם לי טוב.
3.6.16
בוקר חדש. לא ממש כזה שמפציע כיוון ששמש צפון נגהה כל הלילה. השעון מראה 7.00. הלילה עבר סביר. אני מתחיל להתאושש מהצינון המפתיע והקשה שתקף אותי. תנודות הספינה בלילה היו חזקות במיוחד אבל רק עודדו אותי להתכרבל בשמיכתי ולהצטנף למחזור נוסף של חלומות.
וכעת אני יושב במסעדת הבופה בקומה העליונה, שעה 7.30 ואנשים כבר ממהרים לבלוס. אני מסתפק בכוס תה חם ומתוק. חלון המסעדה פונה לצד מערב, הראות טובה, היום מעונן טיפות קטנות של גשם מנקדות את שמשת החלון.
חברי קבוצתי הם אנשים מבוגרים וחביבים. מרביתם ילידי הארץ, חלקם יוצאי חיל הים או עולם השיט. אנשים שכף לשוחח עמם, להאזין ולשתף. לא תמיד זה ככה, לא תמיד אני ככה.
תכונה רבה ניכרת על הסיפון לקראת אמצע היום. עוד שעתיים נעגון ביעד, וכבר מתרוצצים האנשים עם מצלמותיהם, מתפעלים למראה רכס או בית או מסוק שטס נמוך ובטח נוסע להחליף משמרות באסדת נפט רחוקה. ככה זה כשנמצאים קרוב ל- 40 שעות על הים. הרבה פחות ממלחיו של קולומבוס, או של בארנץ, הרבה יותר ממני על הירקון.
קו רוחב 71 מעלות. כ- 2,000 ק"מ דרומית לקוטב הצפוני. בהדרגה נראים רכסים קרחים על קו המים. מבנים בודדים נראים על החוף, פעם שלושה בתים כעבור כמה דקות, ישוב בן 10 מבנים והאנגר גדול. מי לעזאזל חי בחור נידח שכזה? שלוגיות בודדות נמסות למפלים הנראים כמו עורקים לבנים על פני ההרים הכהים. הספינה משלימה סיבוב קטן מזרחה, אל העיר הונינגסווג. כולה 2500 תושבים, אבל זכתה בתואר עיר. סירת משמר חופים דוהרת לכיוון הספינה, נקשרת, ונציג עולה לנווט את כניסתה לנמל הונינגסווג. אנו בדרכנו אל נורדקפ – הכף הצפוני. הנורבגים מתגאים בנקודה זו כצפונית ביותר ביבשת אירופה, אני לא ממש בטוח אבל רוח צפון מקפיאה מאששת את קרבתנו לחוג הצפון. בתי העיר נראים כקוביות לגו צבעוניות ברקע ההרים השחורים. מרבית התושבים עוסקים בדיג ובעיבוד מוצריו. חלקם מייבשים דגי בקלה, חלקם בתיירות.
אני נזכר בכלבה החמודה שהייתה לנו, מיני. אהבתי אותה והיא אהבה אותי. הייתה בטוחה שהיא הבת שלי, ובנותיי, הכלבות שלה…
נזכרתי בה כיוון שהכלב הוא ידידו הטוב של האדם. טוב כלב חבר, מחבר שהוא כלב (אמר פרידריך הגדול מלך פרוסיה וציווה להיקבר לצד כלביו הנאמנים).
בהונינגסווג חי פעם כלב מגזע סן ברנרד ושמו באמס. הוא נרכש ע"י קפטן ארלינג הפטו והיה חיית מחמד לילדיו. באמס התחבב על הילדים, השתעשע עמם והיה חברם הקרוב. בהמשך לקח אותו הקפטן אל ספינתו "טורוד" ויחד עסקו בציד לווייתנים. עם הפלישה הנאצית לנורבגיה לקחו הספינה וצוותה חלק במהלכי ההתנגדות והמחתרת, הבריחו עצירים והטילו מוקשי ים. לבסוף נמלטו ביחד עם עוד 12 ספינות מנורבגיה הכבושה לבריטניה, שם שמשה הספינה כשולת מוקשים.
באמס היה חבר צוות לכל דבר. מהר מאד הפך לקמע הספינה. לראשו קסדה שהותאמה לו, נהג להתיישב בראש התורן וצפה למרחקים. באמס נחשב למעודד הצוות ומרים מורל. תמיד ליטף בטלפיו את אנשי הצוות. פעם הסתער על אדם שעמד לדקור מלח באנייה ופעם זינק לים הסוער וגרר קצין צעיר שנפל למים. באמס היה לסמל הצי הנורבגי המחתרתי. תמונתו התפרסמה בעיתונים, בגלויות ברכה לפסחא ולחג המולד. ב- 1944 מת הכלב ונערכה לו הלוויה ממלכתית. השתתפו בה עשרות מלחים, אנשי צבא ותושבי העיר הסקוטית מונרוד, שאף הקימו אנדרטה לזכרו.
אם כן, בשורת הכלב הנאמן, מהונינגסווג יצאה.
יורדים מהספינה. רוח קרה מצליפה בפנים. פוגשים נהג חביב בשם פול שמיד מתנדב לעזור ולהסביר. הוא חי במרחק 500 ק"מ מכאן, עובד בחברת הובלות ומסיע מטעני דגים וסרטנים. לקראת הקיץ הוא שולח ידו גם בענף התיירות. מותק של בחור.
הנוף החולף על פנינו קדמוני, עוצב בתנועת קרחונים ומכוסה צמחיית טונדרה דלילה. אין עץ אחד לרפואה. אין כמעט בתים. פה ושם רועים איילי צפון. למי הם שייכים, אני שואל את פול. לאדם ושמו ברול, הוא עונה לי ומספר שמדובר בבן סאמי קשיש, שטורח ומביא לכאן את עדר האיילים הגדול שלו לקראת הקיץ. כל החורף הם נמצאים בצפון היבשת, לקראת הקיץ הם חוצים בשחייה את הים אל האי מאגאריי בו נמצאת הונינגסווג, מקום בו העשב טרי ורענן בשל הקור, וכאן הם חונים למשך הקיץ. בשחייה? אני תמה. כן עונה פול. 5000 איילים, בהחלט עדר גדול.
כעבור מספר דקות אנחנו עוצרים ליד האהל של ברול. לידו ניצב ברול, לבוש בבגדי סאמי מסורתיים ומלטף אייל לבן צעיר. אנחנו מצלמים. הוא לא מבקש דבר אבל אני נותן לו מטבע. כל חייו סובבים סביב האיילים שלו. הוא ומשפחתו, כמו אלפי סאמים, מתפרנסים מהם. מן הבשר מייצרים נקניק מעולה, הפרווה משמשת לתפירת מעילים ונעליים וכן לכלי מיטה, הקרניים משמשות לעיצוב כלים ומזכרות, החלב לגבינה ולשתייה והמוסק, היא בלוטת הריח של הזכר, ובכן בשנים האחרונות מנוצל החומר הנמצא במוסק לתעשיית הבשמים, בעיקר לחזק את ריח הבושם ולהנכיח אותו לזמן ממושך ככל הניתן.
באדיבות רבה מסביר לי נכדו של ברול, עלם צעיר מרכיב משקפיים ולבוש גם הוא בבגדי סאמי, כי לאיילים יכולת שחייה עד 5 ק"מ. בפרוותם הסמיכה יש הרבה חמצן המסייע לציפתם. הוא מאשש את דבריו של פול ומספר שכבן למשפחת הסאמי כל חייו עוברים עליו עם איילים. כעת משבגר, היה שמח להשתלב בחברה הנורבגית. הוא מתכוון ללמוד באוניברסיטת טרומסו, העיר הגדולה בצפון, לימודי בוטניקה. כן, הוא היה רוצה לצאת ממעגל רועי האיילים. כרגע הוא עוזר לסבא ברול.
בצריף שליד האוהל מציגה המשפחה שפע עבודות יד סאמיות ובהן שטיחי פרווה, נעלי וכובעי פרווה, כלי נוי מקרני אייל, כלי עבודה מעץ ובובות מגולפות בעץ ובעצם.
וזה המקום לציין כי נורבגיה היא המדינה הטולרנטית ביותר למיעוט הסאמי, יותר מכל מדינה אחרת (שבדיה, פינלנד ורוסיה).
הסאמים חיים גם במדינות אחרות ובשנים האחרונות עוסקים גם במתן שירותיי תיירות (מחוז לפלנד). לסאמים מורשת עשירה, מנהגים וחגים משלהם. שפתם הייחודית נלמדת בבתי הספר בנורבגיה כלימודי רשות.
מגיעים לנורדקפ. קור אימים וגשם טורדני מעורב בשלג מקבלים את פנינו. הטמפרטורה 2 מעלות.
עם צורה של קרן בולטת על פני הים ובגובה 307 מ', נחשב המקום מקודש לאוכלוסייה קדמונית . ריצ'רד צ'נסלור, נווט אנגלי גישש את דרכו בנתיבי הים במאה ה-16בחפשו מעבר צפוני לאסיה ולסין, גילה את הבליטה והעניק לה את הכינוי – North Cape. בהמשך ביקרו כאן מבקרים נוספים מכל העולם. לכולם הייתה תחושה של סוף העולם. מדהים לצפות מקרן הבליטה על הנוף בסביבה, לשוטט בעקבות פסל הגלובוס הגדול שניצב שם ולהרהר בדמויות שעברו כאן לפניי. 170 ק"מ צפונית מזרחית לכאן, בחורף 1943, התרחש "קרב נורדקפ" במהלכו הוטבעה המשחתת הגרמנית "שרנהורסט" בידי ספינות הצי הבריטי. כ- 1900 מלחים גרמנים, ביחד עם קברניטם צללו אל מותם במצולות הים הקפוא. רק 36 ניצולים נמשו מן הים. איזה קור…איזה מוות.
לאחר כשעה ומחצה במהלכה ביקרנו במוזיאון נורדקפ, בגלובוס הגדול, בקפלה הצפונית בעולם וגם…בחנות המזכרות אנו נפנים לשוב.
כל כמה קילומטרים רואים בית בודד. אנו עוברים על פני קבוצת בתים. של מי הם, אני שואל, ופול, שמכיר את כולם אומר שכאן מתגורר דייג זקן שאיבד את ידו בתאונה והקדיש את חייו לבניית והשכרת קוטג'ים לתיירי דייג. אכן, חופשה ראויה בנורבגיה תמיד תכלול את חוויית הדייג שנוצקה להם בדי.אנ.איי.
חוזרים לספינה. רסיסי הגשם הופכים לפתותי שלג והקור צורב בפנים, הרוח הופכת את המטרייה. קר להם כאן בחורף. עכשיו אביב בהונינגסווג ושמש חצות ניכרת לאורך היממה, אף כי היא מכוסה כרגע בעננים. בחורף, החשיכה מתארכת. את הלילה הנצחי מאיר רק השלג המזהיר אל מול ירח חיוור, או תעלולי הזוהר הצפוני המתרחשים ממש מעבר לחלונם של התושבים הצנועים, כמאותת להם כי יש תקווה.
גם אצלי מתעוררת תקווה. ההצטננות נרגעת ומתייצבת, ההרגשה משתפרת ועל כולם עולה האדרנלין המציף אותי לקראת כל יעד חדש. שבת שלום.
4.6.16
בוקר מגיע. מתעורר לי ומתארגן. עובר שוב על החומר לקראת טרומסו. קורא וקורא וקורא ואז מעיף מבט לחלון ולפתע נגמר הים ומתחיל פיורד ענק בו שטה הספינה. הרים נישאים, ממש במגע היד, ניבטים והם מכוסים בשלג. איים מושלגים פרוסים במרחב הצר בו אנו שטים. אני חוטף מצלמה ורץ יחף אל המרפסת, חוטף צילום או חמישה וצורח מרוב קור. מספיק להתפנק ואני מתלבש ועולה לסיפון העליון. נהמת הרוח עזה, וכמוני עוד שלושה משוגעי צילום, ואנו משתאים נטולי רוח לנוכח המראה רב ההוד. הנוף שעוצב בתהליכי המסת הקרחונים נוכח כאן במלוא עצמתו. גאיות ועמקים ומדרונות גלישה ופה ושם גם בית. אני חוכך בדעתי, האם הנורבגים ביקרו על כל פסגה והר בארצם? נגיד, האם יש אצלם דבר כזה "מסע מים אל ים"? לך תדע מה מסתתר על כל רכס, האם יימצאו שרידי קדם בנקיק זה או במערה אחרת.
חזרתי ל"יער נורבגי". סיפור על עלם חמודות החווה את חייו כסטודנט, מיטלטל בין שתי אהבות לצד חבר נהנתן, תוך היאחזות נואשת באמת שלו, באישיותו הנדירה בעולם אכזר הניצב בפתחו של שינוי. התיאורים ארוכים אך מקסימים, התלבטויות כמעט ואין לו לעלם, והוא נמשך בחבלי קסם אחר מציאויות ואמיתות בלתי קונבנציונליות בתוך משחק החיים והקדמה. עוד מעט אסיים את קריאת הספר ואז מה?
השעה 11.00 ואני יורד להאזין להרצאה באנגלית על יעדים נוספים הצפויים לנו במהלך השיט.
טרומסו מקבלת את פנינו במזג אוויר קר ומעונן. פריז של הצפון, העיר השביעית באוכלוסייתה בנורבגיה, בת 70,000 תושבים. בעבר, נקודת מפגש בין סאמים לוויקינגים, וכיום, עיר מודרנית המכונה "השער הארקטי". עד לא מכבר, נמל חשוב לציד כלבי ים. מהנמל יצאו משלחות החקר של פטריטיוף ננסן, שהפליג בספינה "פראם" לקוטב הצפוני ב-1893 אך חזר על עקבותיו כעבור 3 שנים. מכאן יצא סלומון אנדרה הצרפתי בכדור פורח אל הקוטב אך איבד את חייו ברשלנות ב- 1897. הספינה "פראם" תוביל ב-1911 את רואלד אמונדסן אל הקוטב הדרומי במרוץ נגד רוברט סקוט הבריטי. אמונדסן יהיה זה שינעץ ראשון את הדגל, בעיקר משום שטרח לבלות 23 חודשים במחיצת האינואיטים, למד את אורחות חייהם וכן בשל הניסיון הרב המצטבר שהוריש לו קודמו בספינה, פטריטיוף ננסן.
מן הספינה ניבטת העיר שהוקמה בשלהי המאה ה-18, והיושבת על אי בלב הפיורד, ממנו נמתח גשר מודרני אל היבשת. שם גם נראית הקתדרלה הארקטית הבנויה כאוהל סאמי או קרחון.
כאן הכל הכי צפוני. בית העירייה הכי צפוני, האוניברסיטה הכי צפונית, ספרייה הכי צפונית…נו די! אבל גולת הכותרת של העיר הם בתי העץ שניצבים לאורך רחובותיה מזה 180 שנה. כל אחד שונה בעיצובו ובקישוט חזיתו, כל בית צבוע בצבע אחר וביחד מתקבלת קומפוזיציה נפלאה של צורה וגוון.
צניעות היא מילת המפתח באופי הנורבגי. מאז ומעולם הם היו בני עם דייגים, עם קשה יום, אומה שהתכווצה והתבטלה בפני דנמרק ואחר כך בפני שבדיה. על עצמאותם הכריזו הנורבגים ב-1905, ובמלה"ע 2 נכבשו ע"י הנאצים. לוחמי המחתרת הנורבגים עשו שמות בנאצים, כמו גם במנגנון ממשלת הבובות שהוקמה בנורבגיה בניצוחו של ויטקון קוויזלינג. ועם זאת נרדפו, נכלאו, עונו ואף הוצאו להורג ע"י הנאצים ומשתפי הפעולה שלהם.
ברחבי טרומסו מצאתי מספר אנדרטאות המנציחות את גיבורי המחתרת. מצאתי גם אבן אחת מתוך 10 "אבני נגף" המפוזרות במדרכות העיר, פרויקט בינלאומי להנצחת יהודי אירופה הטבוחים, המשמר באמצעות אריח מתכת את המקום בו חיו ובו נתפסו ונשלחו להשמדה.
במשך שלושה חודשים בשנה שרויה העיר בחשכת ליל מתמדת. השמש איננה זורחת כלל. מאושרים על כי השמש מגיחה סוף סוף, חוגגים תושבי טרומסו את הפצעתה מחדש מדי שנה ב- 18 בינואר.
ביקרנו בכמה מוזיאונים, עקבנו אחר בעלי חיים האופייניים לחוג הקוטב, שמענו על מבצעי יורדי הים, התרשמנו, ואף הזדעזענו למראה טכניקת ציד כלבי ים וחזרנו לספינה.
שוב תרועת הזמר, סימן שהספינה ניתקת מהמזח ומפליגה להמשך המסלול. שטים דרומה לאורך התעלות הצרות המכונות Kvalsundet, אל הלילה המואר בו האור אינו חדל מלקרון. לילה טוב!
5.6.16
שיעול טורדני גורם לי לקום ממיטתי, ללגום מעט מים ולהציץ בשעון. 6.00 בבוקר! החלטתי לנסות עוד כמה פרקים טרופים של שינה, ויהי מה. ואכן, רק כעבור 3 שעות פקחתי את עיני לבוקר חדש.
בזמן שהזדקנתי ביום, התחלף מזג האוויר והתבהר מעט.
עולה למסעדת הבופה, נוטל סלט פירות ביוגורט, כוס תה וסופגנית קטנה ויוצא לסיפון העליון. הספינה מרחיקה מערבה ודרומה, הים תכול, גליו שקטים ונעימים, שמץ קצף לא נראה, ורכסיו המשוננים של קו החוף הנורבגי מתרחקים והולכים.
אני נזכר באירועי אתמול ומתלבט לי. מה יש להם לנורבגים נגד לווייתנים, או נגד כלבי ים חסרי ישע? לא די להם בדגים ובסרטנים המצויים בשפע בים? כמעט כל יצור העולה בחכתם מנוצל. נודע לי שיש להם אניות דיג ענקיות בהן מפעלים לעיבוד מידי של הדגה שהעלו. באנייה כזאת הם מנקים את הדג, ממליחים, מטביעים בשמן ואף אורזים את המוצר בקופסאות שימורים. סרט נע של מוות לדגה.
אני מהרהר במוזיאונים בהם ביקרנו אתמול בטרומסו.
הראשון היה ביקור בספינת ציד לווייתנים וכלבי ים בשם "פולסטיירנה". הספינה שנבנתה ב-1949, באורח שנועד להתגבר על קרח, ביצעה 33 מסעי צייד, לגרינלנד ואיי הצפון ובסיפונה הופשטו מעל 100,000 עורות כלבי ים. מספרים כי חיי הדייגים לא היו קלים. ספינתם פשוטה, עשויה עץ אלון, ובליבה תורן גבוה עליו ניצב הצופה. על פי החוק הנורבגי חל איסור שימוש ברדאר בעקבות הלווייתנים. אולי כדי למנוע גילויין של להקות גדולות על מנת לאפשר סיכוי לספינות אחרות כמו גם ללווייתנים להמשיך ולהתרבות.
כ-16 אנשי צוות מנתה ספינה שכזאת. הקברניט, הטבח והנווט זכו למגורים נפרדים בקבינה "מפוארת" יצוקה ממתכת. שאר האנשים התגוררו בירכתיים, מטונפים ומצחינים מריח דם כלבי הים ומעורותיהם שהופשטו. אמונדסן למד מהאינואיטים כי שתיית דם כלבי ים מעשירה את הגוף בוויטמינים. הנורבגים מנצלים בעיקר את עור כלב הים, שהוא כסוף ונעים למגע, וכן את השומן הרב שבו.
אנשי צוות חשובים היו התותחנים. בחזית ספינת צייד שכזאת ניצב תותח היורה צלצלים לכיוון המטרה. התותחנים זכו אף הם לתנאים משופרים. רבים מיורדי הים הללו לא שבו לביתם. העיסוק נחשב מאתגר ומסוכן ביותר ואפילו חברות הביטוח סירבו לבטח מבצע שכזה. ציידים שכאלה הכירו את אורח החיים של ציידם, היטיבו לאתר איים וחופים לשם נהרו כלבי הים לרבייה ולהמלטה, ולפי עונות השנה טבחו בהם. ללא רחם! החיות חסרות הישע רובצות לתומן על הסלע והצייד עובר ומבקע את ראשיהן בגרזן מיוחד. מחזה נורא! דרך אגב, לא רק בנורבגיה, כך גם בקנדה ובארצות אחרות.
המוזיאון השני סקר את מסעותיהם של ננסן ושל אמונדסן לשני הקטבים, וכן דמויות נוספות שקצרו תהילה בנתיבי הצפון ובהן הנרי רודי, שצד והרג 713 דובי קוטב!! בקומה שלמטה הייתה תצוגה של הישרדות. בקתה משוחזרת מ-1910, הממחישה כיצד שרדו ציידים בסבאלבארד (שפיצברגן) בקור הצפון הנורא, היכן התגוררו ומה וכיצד צדו ואכלו.
המוזיאון השלישי, "פולאריה", הוביל אותנו לאיי סבאלבארד (שפיצברגן), הארכיפלג הצפוני ביותר בנורבגיה. במסע מוסרט מרתק חלפנו על פני נופים מדהימים, כאלו שלא רואים בשום מקום, פיורדים, קרחונים צפים, פסגות כרבולתיות ובעלי חיים המותאמים לסביבת חיים זו. דב הקוטב, השועל הצפוני, כלבי ים, ניבתנים ולצדם עשרות מיני בעלי כנף.
ל"פולאריה" יש מסר למבקרים. עולם הקרח נעלם והולך וגווע, ועמו שלל בעלי החיים הנמצאים בסכנת הכחדה. הבה ונטה כתף לשמירה על סביבתנו, רחוקה ככל שתהייה, שכן בנפשנו ובנפש צאצאינו הדבר.
חזרתי לסיפון העליון. ציבור הנוסעים מתגודד עליו ובהמוניו ולא בשל הנוף אלא משום שצוות הבידור של אנייתנו מפעיל מוסיקה רועשת, בעיקר של מארשים גרמניים. נו באמת! ואכן, מרבית הנוסעים הם גרמנים. יושבים ומלהגים, חוטפים כרוב חמוץ ונקניקיות, לוגמים בירה בכמויות עצומות, הנשים לוגמות יין, וכולם שמחים מאוד.
משעמם כאן על הספינה. 3000 איש עוברים ונעים ממקום למקום מחוסרי מעש. חלקם פזורים בטרקלינים השונים, אין הרבה פעילויות, רק מלצרים שסובבים ומציעים משקאות. חלקם מפשפשים אחר קניות לילדים, לנכדים, ובוחנים כל פריט בחנויות באלף עיניים.
ירדתי אל קומה 7. בשיטוטי חלפתי על פני הדוכן המפואר המציג צילומים של נוסעים שצולמו ע"י צלמי האנייה. חלק משמעותי מהכנסות ה"קרוז". קברניט הספינה, צעיר קרח ושמו ג'יוזפה, מופיע על גבי עשרות צילומים עם נוסעים ונוסעות, ניצב כמי שקפאו שד. מביט נכוחה, ידו האחת קמורה על חזית המקטורן שלו וידו האחרת כאילו אוחזת בנוסע.
המשכתי לגב הספינה. טרקלין נאה, די מיותם נשקף אל שובל מנועי הספינה. שובל ארוך שצובע בלבן את המים הכחולים והשקטים. פה ושם נוסע מתבודד אל מול החלון, מנמנם או שקוע בקריאה. שיגרה של שיט.
בסוף עליתי למסעדה ו"התאבדתי" על 8 פיצות, גוש של צלי ובירה..! אה…כן… הפסדתי 80 יורו בקזינו…חייב להתנקם בהם!