מרץ 2011
באחד מסופי השבוע הגשומים, המעוננים והמעורפלים ביותר שהיו לנו בחורף זה, מצאתי עצמי מבלה ב"צימר" צנוע ביחד עם זוגתי, בקיבוץ חוקוק.
אז מה עושים כשיורד גשם ומה עושים כשכל כך בוצי וקר מסביב? ואיך מבלים כאשר הצימר מציע לא הרבה יותר ממיטה, מזגן זועף, רועש ומייבש מקלחת ומגב להוריד את המים מהרצפה הרטובה?
לא מכבר סיימתי לקרוא את ספרו המטלטל של אבירם ברקאי "על בלימה", הסוקר רגע אחר רגע את קרבותיהם של חיילי ומפקדי חטיבה 188, חטיבת הטנקים "ברק", במלחמת יום הכיפורים.
רבים מחיילי החטיבה, בעיקר בדרום רמת הגולן, מצאו עצמם לוחמים ללא ארגון מסודר, מלחמה לחיים ולמוות, מלחמת הטנק הבודד, מלחמה הירואית.
מבט אל נחל דליות
כחייל בעבר בחטיבה 7, בגדוד 77 אשר לחם את מלחמות הגדוד בעמק הבכא, וכמי שפרסם בזמנו את המצגת האישית "בעמק הבכא" (2006) חשתי כמי שהלמו קרב. הרגשתי כי שותפים אמיתיים, גיבורים לאין ערוך ואולי אף יותר פעלו כאן בשטח, בטירוף חושים ומערכות, במצוקות שאיש לא ידע כמותן קודם לכן, ניצבים בודדים לנפשם, עלובי תחמושת אך גאי יחידה לוחמת, ובולמים, ויורים, ומטווחים, ומפנים פצועים, ומתחננים לסיוע אווירי וארטילרי הבושש מלהגיע, ובוכים, ומתפללים "שמע ישראל" אך ניצבים כצוקים ויורים.
עצרנו כמעט בכל אתר אפשרי. מזג האוויר היה מדכא, במרומי רמת הגולן (גבהים של 550 מ', במקרה זה) רבץ ענן קבוע וניתן היה לנהוג רק עם תאורת ערפל. ביקרנו בתל סאקי הידוע לשמצה, חלפנו על פני אנדרטאות אין ספור, ובהן האנדרטה לזכר חללי גדוד 53 של חטיבה 188 אשר לחמו בעיקר בגזרה זאת. הצצנו בחאן הממלוכי הקדום ליד גבעת אורחה (תל ג'וחאדר). המשכנו לעבר רכס בשנית (תל חזקה) וניצבנו דום אל מול אנדרטת חללי חטיבת "ברק" (188).
ושוב פנינו דרומה, הפעם בכביש המוביל לצומת המפלים. התעכבנו בשרידי הכפר הצ'רקסי חושנייה. בתיו חרבים ואולם המסגד ניצב תמיר על תילו, כמו מתריס נגד השמיים ומול כל מי שיעיז לפוגג את תולדות המקום המקולל הזה.
עוד כהנה וכהנה סובבנו ברמת הגולן הקרה והמעוננת, והרגשות גואים, והתחושות קשות, וכמו אגרוף ברזל מתנפץ לך אל מול הפרצוף כאשר אתה מחבר בין המילים הכתובות של ברקאי לבין המראות הדוממים, התמימים לכאורה.
ונשבעתי בקרבי כי בהזדמנות הקרובה שתיפול לידי, אדריך טיול למקומות הללו, ואספר בגבורתם של אותם אנשים עלומים, ואנסה להחזיר עטרה ליושנה.
ואכן, בשבת האחרונה שבתי מטיול כזה.
זאת הייתה קבוצת מטיילים מצפון הארץ, אנשים שורשיים וחביבים המבינים עניין. חלקם לחמו במלחמות ישראל, ואפילו בחטיבה 188 בעבר (לפני מלחמת יום הכיפורים).
פתחתי את דברי בהקראת הפתיח מספרו של אבירם ברקאי!
* במלחמות ישראל אין גם אח ורע לחטיבה שבחלוף 24 שעות ירדה מסד"כ הכוחות הצה"לי ותוך יומיים, כאותו עוף חול אגדי, חזרה ליטול חלק משמעותי בהמשך הלחימה, הדפה, עם כוחות אחרים, את הסורים מרמת הגולן ונטלה חלק בהבקעה הגדולה לתוך שטח סוריה.
* במלחמות ישראל יש רק חטיבה אחת כזו: 188, וסיפורה המדהים, שלא סופר במלואו עד היום, נחשף כאן לראשונה.
הטנק שבלם בתל א- סאקי
כמה דקות לפני השעה שתיים בשבת-כיפור, 6 באוקטובר 73´, תקף הצבא הסורי במלוא עוצמתו ברמת הגולן. בשעות הלחימה הראשונות, הקריטיות ביותר, עמדה רק חטיבת שריון אחת בין הסורים ובין הכנרת: חטיבת השריון הסדירה 188. הסדן היחיד שעליו התנפצו מתקפות הצבא הסורי.
מפוצלים למחלקות טנקים בודדות לאורך קו הגבול, תחת הנחיה פיקודית שאין לסגת אף שעל, עמדו הטנקיסטים של 188 ובלמו את מסת האויב ביחסי כוחות חסרי תקדים.
אותם טנקים בודדים שנלחמו באומץ לב ונחישות בנחשול השריון העצום שהתגעש מולם, עצרו את דיוויזיות השריון הסוריות שאיימו להגיע למעבורות נהר הירדן, ולהמשיך משם הלאה. לגליל, לעמקים ולחיפה.
על בלימה מביא את סיפורם של אותם גיבורים, השריונאים, הנהגים, הטענים, התותחנים והמפקדים, שמדינת ישראל חבה להם כה הרבה והיא אפילו לא יודעת זאת.
ומנקודת הבנה זאת יצאנו אל הדרך: להלן המסלול:
חלפנו על פני רמת מגשימים – ישוב שהוקם ב- 1968, והועתק הלום ב- 1972. במלחמת יום הכיפורים נכבש היישוב ע"י הסורים.
שדות מעוטרים בתפרחת העיריוני הצהוב
עם חלוף השעות ובגבור הלחץ הסורי, וככל שנפגעו עוד מבחורינו, הסתופפו עשרות לוחמים, אנשי חי"ר ושריון בבונקר התחתון, מצפים לנס. חובשים את פצועיהם, ממשיכים לצפות ולדווח וגם לטווח, מתגנבים אל טנקים פגועים כדי "לגנוב" תחמושת ומים, מסתתרים ברוב אימה מפני חיילי הקומנדו הסורי המשליכים לעברת רימונים ופצצות אר.פי.ג'י. ובעיקר… מייחלים לנס.
שרידי הבונקר בו הסתתרו 28 לוחמים, בתל א-סאקי
שלושה ניסיונות נעשו על מנת לחלץ את הכוח הנצור במהלך אותן 30 שעות. השניים הראשונים נכשלו והכוחות ספגו נפגעים וחללים. בעקבות זאת החליט מפקד הכוח, סג"מ אנסבכר, להיכנע והורה למי שמסוגל לצאת החוצה. היחידי שיצא היה רב"ט איציק נגרקר, אשר נשבה בהמשך, לא טרם שנשבע לשוביו כי בבונקר נמצאים שלושה חללים בלבד. מסתבר שצעד זה הציל את חייהם של 28 הלוחמים הנותרים, המסתתרים מאימת הסורים.
הניסיון השלישי נעשה לאחר שהכוח הסורי נטש את המקום, אז הגיעו המצילים.
צפינו על תל ג'וחאדר. גבעה געשית אשר הייתה חלק מעמידת הגבורה האיתנה של יחידות הטנקים של 188. מכאן טווחו גלי האויב, מכאן ירו התותחנים, וכאן גם הושמדה סוללה תותחנים שלמה מפגעות של שריון סורי.
ביקרנו בחאן אורחה – מקום טוב לעקוב אחר מפעלם האדיר של הממלוכים בארץ ישראל (מאות 13 – 16). אלו שהקימו את תחנות המסחר הראשונות ואת תחנות הדואר (הם למעשה היו חלוצי המפתחים של דואר ישראל) וקצת לפני שפנינו דרומה לעבר חושנייה וצומת המפלים, עצרנו אל מול "ציר הנפט".
לאורכו של כביש ארור זה, ששוליו מגודרים וקוצניים התחוללו קרבות קשים ואירועי גבורה נדירים אשר מעטים רק נודעו. כאן נעו טנקים ישראלים כדי להחיש עזרה ותגבורת לכוחות נצורים, וכאן נפגעו רבים מהם.
בצומת הבשן עמדנו נוכח אנדרטה צנועה לזכר כגיבורי חטיבת "ברק (188).
לא הרחק מכאן נפלו אל"מ איציק בן שהם, מח"ט החטיבה וסגנו, סא"ל דוד ישראלי, זכרונם לברכה, כאשר חשו להציל את בסיס האם של החטיבה, מחנה נפח הנצור.
…כראשון האבירים הוא (בן שהם) מסתער לבדו על נפח, נופל על משמרת כל מה שהאמין בו. כאחרון הטוראים הוא מוטל מרוסק בצריח, ואין מושיע…
מבט אל שרידי הכפר הצ'רקסי חושנייה
שרידי המסגד הצ'רקסי בחושנייה. זכרונות מצמררים
המשכנו לסיור והתרעננות באתר מעיינות עדן (סלוקיה) אשר נחנך במקום על שרידי כפר ביזנטי קדום, מקום בו מפכים מעיינות וזורמים אל בריכות נוי.
היה זה יום סיור ארוך ומפרך.
היה בו הכול.
נופי הגולן המרהיבים, לצד מבט על נתיבי זרימת הנחלים, לצד תצפית על בקעה עתירת מים הנהנית מאספקה מי הגולן. היה בו ביקור באתרים ארכיאולוגיים בעלי משמעות יישובית ויהודית בגולן. היה בו ביקור באתרי טבע, מפלים קטנים ו"סילים" (נתיבי זרימה קטנים של נחלים בהתהוותם), ובעיקר, הייתה בו, ביום הזה, הצדעה לזכרם של חללי חטיבה 188, והרכנת ראש למשמע ומראה הדברים אשר לא הרבו לספר בהם.
ובעיקר, הייתה בו, ביום זה, מבחינת החזרת עטרה ליושנה. מעין חוב עצום שחשתי כלפי אנשי החטיבה ומפקדיה לאחר קריאת הספר, חוב אשר התחלתי בשילומו.
לפרטים נוספים: הספר "על בלימה" מאת אבירם ברקאי / הוצאת ספרי מעריב.