הנה סירת דייגים שבה אל הנמל, ושם הרחק קריאת המואזין נשמעת. הדייגים הערביים מזדרזים לקשור את סירתם אל המזח, ומבהילים להקת שחפים זללנים המלקטים כמעט מכל אשפה הצפה על מימי הנמל העכורים. בתרגולת מיומנת הם פורקים ארגזי דגה עמוסים לעייפה במיני דגיגים, שרצים ורכיכות בלתי מזוהות.

בוודאי יימצא מי שיתענג על תבשילי פירות הים. דגיגים כמעט שקופים עוד שורדים כאן בטינופת המימית הזאת, לך תבין את מנהגו של עולם ועד כמה הסתגלותם של בעלי החיים מהירה ודייקנית, או שמא לא.

ובעודי מהלך, מצלם ומסתכל לאחור, מאזין לקריאות מסתלסלות של דייגים, מצאתי לנכון להנציח גם את התמונה הזו. שניים או שלושה גלילי חבלים, כרוכים זה בזה ויוצרים הרמוניה צבעונית מלנכולית משהו מונחים כאן על המזח, מלפפים את יתד הקשירה המסומנת וצובעים את אבן המזח האפורה והעכורה באיזושהי אופטימיות .זהירה. כבר מזמן רשמתי לפניי כי לא רק הטבע הוא הצבע, בוודאי לא בחורף וכמובן שלא בנמל יפו.

אלפי שנים שימש הנמל כשער ימי לארץ ישראל.

הייתכן כי חבלים כאלו נקשרו סביב זרועותיה של הנסיכה היפה אנדרומדה (מסיפורי המיתולוגיה היוונית), אשר הוקרבה ע"י הוריה המלכים למלתעות מפלצת הים? נראה כי הנסיך המעופף הגיבור, פרסאוס, נדרש ליותר מאיבחת חרב אחת על מנת לנתק כבלים אלו.

האם חבלים כאלו גררו את עשרות גזעי הארזים אשר נפרקו מצור הצפונית, הובלו לאורך נהר הירקון המתפתל, בואכה ההרה, והיו לחומר בנייה מעולה של בית המקדש הראשון?
לכאן כיוונו מאות אלפי עולי רגל נוצרים וצליינים, שמים פניהם לירושלים, מבקשים להשתטח על הקבר הקדוש ולבקר במקומות בהם חי, פעל ועלה השמיימה המשיח.

 על המזחים כמו זה, ואולי על גבי חבלים מעופשים כאלה, רק קצת פחות צבעוניים נפלו וצנחו עייפים רצוצים, מהוססים ומאושרים ראשוני העולים היהודים שעשו דרכם אל ארץ החלום ממולדת של ניכר. 

חבל כזה, אולי שחור או חום או מטונף, נכרך סביב הסירה ממנה ירד הרצל בביקורו הראשון בארץ הקודש, בבואו לחזר אחר הקיסר ווילהלם ה- 2. את רשמיו של חוזה המדינה מן המפגש עם העיר האוריינטלית יפו, לא כדאי להביא כאן…

והחבל שלי, איזה סיפור יוכל לספר לי? אילו ספינות הוא קשר, איזה רשת דייגים עמוסה הוא גרר, מה הוא ראה, ומה עוד יראה?