ובכן, ימים ארוכים מפרוץ מגיפת הקורונה, מצאתי עצמי יושב מיואש, תופס ראשי בין שתי ידיי ומהרהר, מה יהיה?
המגיפה כרתה לחלוטין את הענף בו מצאתי את פרנסתי לאורך שנים ארוכות. יעדי הטיולים של נסגרו, אחד אחרי השני, מדינות הסתגרו בתוך עצמן, ישראל מנעה כניסת תיירים, אנשים נכלאו בבתיהם, עטויי מסיכות ומפוחדים, מצקשרים איש עם רעהו באמצעות הטלפון או באמצעות ה- "זום". נראה כי אין תקווה לענף הטיולים המאורגנים לחו"ל, על כל פנים לא בשנים הקרובות.
בהתחלה ישבתי עם עצמי, סוקר את המחשב, גולש באתרי אינטרנט ומנסה ללמוד ככל האפשר על יעדים חדשים, ארצות אקזוטיות שטרם ביקרתי בהן, בולש אחר תרבויות רחוקות ותהליכים היסטוריים מכוננים.
לפרקים נהגתי לצאת למרפסת הגדולה שלי, מציץ אל קירותיה המחופים במשטחי פסיפס לבן ההולך ומתפורר עד כי נראו כמו אחרי מלחמה והפגזה. וחשבתי לעצמי, איך אני יכול להקנטת לקירות הפצועים הללו מראה צעיר יותר, צבעוני ומחודש.
אז בהתחלה נהגתי לסתום כל חלל שנותר מקוביה קטנטונת שנשרה בקוביית פסיפס צבעונית. זה נראה לא טוב ולא לעניין. ואז אמרתי לעצמי, מדוע שלא אנסה להדביק אריחים ופיסות קרמיקה על הקירות המחוררים, לכלל יצירת אמנות?
וכך זה התחיל. קיר אחד ועוד קיר, ועוד קיר. בהדרגה התחלתי להתוודע אל הטכנולוגיה ומצאתי בה עניין רב. עקבתי אחר אמני פסיפס גדולים, אחר יצירותיהם ודרכי עבודתם, התוודעתי אל חנויות בהן מוכרים את חומרי הגלם הדרושים לעבודה הסיזיפית הזאת, והתחלתי ליצור.
בהתחלה – את זה
ואחר כך – את זה
מבט נוסף
