(18 באוגוסט 2006)
זה עתה שבתי למלון בו אני מתאכסן במערב ברלין. עוד יום טיול הסתיים, הקבוצה עייפה, האנשים מתפזרים לחדריהם, אני מניח כי רובם עטים על הטלוויזיה לשמוע דיווחים מהנעשה בארץ.
בדרכנו למלון חלפנו על פני חבורה בת 3 צעירים ערביים, למצחם קשרו סרטים של תנועת חמאס ונשאו את דגל פלסטין ומיהרו להפגנה רעשנית שנערכה בכיכר בודפסט, ליד "אירופה סנטר" בברלין המערבית. צרחות וקללות, מהומות וקריאות גנאי נגד ישראל. למען הפרוטוקול אציין כאן כי הפגנה נוספת, פרו-ישראלית התקיימה ביום שאחרי ובמהלכה צעדו עשרות תומכי ישראל ונשאו דגלים וכרזות בגנות הטרור והתנועות האסלאמיות באשר הן, ובעד זכותה של ישראל להתקיים בכבוד ובביטחון לאורך גבולותיה המוכרים.
על מסך הטלוויזיה בחדרי חוזרות ונשנות תמונות ההרס, הטבח, ההפצצות הבלתי פוסקות של צה"ל על יישובי לבנון ועל אזרחיה. אני יושב ובוהה וליבי נחמץ בקרבי. עושה רושם שכתבי רשתות הטלוויזיה, אם ב- CNN ואם ב- BBC , כמו מתחרים איש ברעהו בסיקור גודל הזוועה. הנה כתב נחרץ של רשת CNN, רץ בכל כוחותיו אחר דובר החיזבאללה, אדם רכרוכי שלחייו עטורות זקן ושלא מפסיק לקונן: "היכן כל העולם? מדוע כל העולם שותק למראה ההרס שישראל זורעת בנו?". הכתב, רעמת שערותיו מתבדרת ברוח, מתנשם ומתנשף ופולט בכוחותיו האחרונים לעבר המצלמה: "אנו חייבים לצאת מכאן מייד, הנה מתחילה הפצצה נוספת של הישראלים".
שניהם משוטטים על גבי הריסות רובע דחייה, הרובע בו התבצרו מרבית לוחמי הארגון ובמרתפיו שוכנות המפקדות השונות שלהם. הכתב הנחרץ מדלג מעל ערימת גרוטאות, ברזלים חלודים וחפצי בית מאובקים ומאופרים ממשיך ומנדנד לדובר החיזבאללה והלה לא מפסיק ליבב ולקונן. מילה לא נשמעת בכתבה על זכותה של מדינת ישראל להגן על תושביה, על חייליה ועל ריבונותה. אין כל אזכור על המהלומות שמנחית החיזבאללה על יישובי צפון ישראל, על טילים משופרים שנורים במאות לעבר מרכזים עירוניים, על הרס והלם וחרדה וחורבן והרג. לימים תהפוך הסצנה הזאת של כתב נחרץ הנמלט לעבר מקלט ומזהיר מפני התקפה ישראלית נוספת, לקליפ שישובץ בשידורי הקדימונים של ה- CNN המבשר על שידורי "המשבר במזרח התיכון".
יום קשה נוסף עבר עליי. קבוצה תובענית, אנשים עצבניים שהותירו מאחוריהם בתים ומשפחות וחוסר וודאות אחד גדול. מה להם ולברלין בימים כאלו? אווירה מדכאת של מלחמה בבית ואילו אתה… בברלין. אשכרה, אני במערב וליבי במזרח! אנחנו משוטטים באתריה המדהימים של העיר הבלתי נתפסת והבלתי נגמרת הזאת. עשרות מבנים מונומנטאליים, אדריכלות במיטבה, בונקר תת-קרקעי של צורר, מצבה או אנדרטה. רובע של תורכים ורובע של חנויות ובתי כלבו, ואזור מסעדות וגלריות, ספינות נהר משייטות, מוזיאונים ומה לא.
לא קל לי. מחשבות חולפות במוחי והן קשות ומקשות, הרהורים נוגים על גורלה של מדינת ישאל, על מנהיגיה ועל תושביה אשר באחת איבדו את ביטחונם בצה"ל. אני מתנער וחוזר לעצמי, כופה על עצמי חיוך ועוד קצת סבלנות, עונה לעוד שאלה ומנסה להטעים את דבריי לגבי מוזיאון זה או אחר ובכלל לגבי העיר המייסרת והמיוסרת הזאת – ברלין. זהו הביקור השביעי שלי השנה בברלין, בירתה החדשה והמגוונת של אירופה.
אני מוביל את האנשים לעבר כיכר "לוסטגארטן" אשר בחזית קתדראלת ברלין. בעבר הייתה זאת כיכר מצעדים נאה ומטופחת, בקצה המזרחי של שדרת "אונטר דן לינדן" ועוד קודם לכן, גן גדול בו גידלו טבחי ארמון המלכים הפרוסיים שפע של ירקות ופירות למטבחי המלך. אני מצביע לעבר המבנה המכוער, הנמצא כרגע בשיפוץ אשר בעבר נקרא "ארמון הרפובליקה", משכנו ההרוס למחצה של הפרלמנט המזרח גרמני. בניין סתמי ומרובע עשוי לוחות אסבסט אשר נבנה על הריסותיו של ארמון הקיסרים, שחרב בהפצצות בעלות הברית במלה"ע 2. הפצצות וחורבן, הרס ורעב ודיכאון, פיח ועשן, חיים במחתרת ובשכול. מוזר וגם כואב לתאר תיאורים כאלו כאשר ארצך וביתך נפגעים בהפצצות החיזבאללה. קשה עוד יותר לשוב ולחזות בתמונות המוצגות בטלוויזיה. אם לא דני גילרמן, שגרירה המוצלח של ישראל לאו"ם, הדיכאון בוודאי היה עמוק יותר.
מעל מאה וחמישים טילים מסוגים שונים ספגה חיפה במהלך המלחמה.
חיפה היא עיר בה נהגתי לבלות את מרבית חופשות הלימודים בילדותי, העיר אליה הייתי נוסע כילד עם הוריי כדי לבקר את בני המשפחה החיים בעיר ובקריות שמסביב לה. בכל פעם שעליתי אל הרכבת הייתה התרגשות גדולה אוחזת בי. המחשבה על הנסיעה לחיפה ברכבת הגדולה, לאורך הנופים הפתוחים הציפה אותי התרגשות ואושר. מראה הכרמל הנגלה מחלון הרכבת, המקדש הבהאי המוזהב, מתקני ומנופי הנמל וריח מסילות הרכבת הכו בי וזיכרונם מהדהד בתודעתי עד היום. אל חיפה אני מגיע מעת לעת. מפגשים והרצאות, חברים וטיולים.
ביירות – מבט נופי אל העיר והמפרץ, וגלויה עתיקה – צילום אינטרנט
גם ברלין היא עיר שאדמתה רעדה בהפצצות. במהלך מלה"ע 2 חוותה ברלין הרס עצום שנגרם בשל אלפי גיחות הפצצה של מטוסי בעלות הברית. מעל 70% ממבני העיר חרבו. במחצית הראשונה של 1945 נראתה ברלין כעיר רפאים. כל התשתיות קרסו, אין חשמל ומים, אין אוכל, כיכר לחם תועה הנראית באקראי גוררת אחריה מאבקים, מריבות וחטיפות בין אזרחים. אין עצים להסקה, אין כבישים ומדרכות ואין דואר, אין שירותיי בריאות, אין תקשורת. תושבי ברלין שלא הצליחו להימלט מן העיר הנצורה והמופצצת חיים במחשכי חורבותיהם. אנשים מאבדים צלם אנוש. אנשים שוחטים את חיות המחמד שלהם וצולים את בשרם, ישנם כאלו פה ושם הקורעים נתח מגווייתו של חייל גרמני מת ואוכלים אותו. יש המקיימים יחסי מין פרועים, זה עם זו, מבלי שיכירו קודם לכן, מעין דחף של הגזע האנושי ההולך וכלה מן העיר ליצור המשכיות. ברקע רועמים פגזי הטנקים הסובייטים הדוהרים לעבר העיר האבודה. התושבים חיים באימה נוראה. בעיר מהלכות שמועות נוראות על התקרבות הרוסים ועל פעולות הזוועה שחייליהם עורכים במסעי נקמה באזרחים הגרמנים. מישהו נוטל נפשו בכפו ורץ שפוף, אוחז בקערת מתכת כדי לשאוב מים משלולית גדולה בפתחו של בניין דירות הרוס למחצה.
לא הייתי בחיפה כאשר נפגע מוסך הרכבת אך ראיתי את הסיקור הטלוויזיוני והזדעזעתי. לא נכחתי בקריית שמונה כאשר נחתו בה מאות רבות של טילי קטיושה וטחנו עד דק את תקוותיה של העיר המתאוששת הזאת. תושביה למודי הסבל והתלאות של העיר שהו במקלטיהם הבלתי ממוזגים, בחום ובמחנק, בפחד ובחוסר התוחלת כשמנהיגינו קראו ליצירת "מזרח תיכון חדש".
אני נמצא בברלין, מוביל אחריי מטיילים אל פינותיה הנסתרות של העיר ומספר את סיפורי המצור והאימה של תושביה, וחושב ללא הרף על תושבי קריית שמונה וחיפה, עכו ונהרייה, שלומי וטבריה ומי לא. היכן הם נמצאים ברגעי האימה הנוראים. אתמול, ה- 17 באוגוסט 2006, הם הוקפצו, נחרדו פעם נוספת בגלל תקלה במערכת הסירנות ומשמע אזעקת שווא.
אני זוכר את שירותי הצבאי הסדיר. מספר חודשים לאחר מלחמת יום הכיפורים ישבתי מסוגר בתוך הטנק, ספון עם אנשי הצוות שלי, ניצב רועד על קו הפסקת האש במובלעת הסורית. אלו היו ימי מלחמת ההתשה הסורית. היינו מגיחים לימי קרב, יורים אל מטרות סוריות שונות אך בעיקר סופגים אש ארטילריה נוראית. עשינו לילות כימים בתוך הטנק, בו אכלנו ושתינו, כאן התפללו אנשי הצוות שלי (שהיו בני ישיבות ההסדר), וכאן גם, אבקש את סליחתכם, עשינו את צרכינו. כל רעם והדף היה מקפיץ אותנו, למדנו לזהות בין יציאות של תותחינו לבין שריקת פגזי ארטילריה סורית ונפילות בשטחינו. אני מכיר את הקולות, את הניואנסים. גם תושבי קריית שמונה בוודאי כבר אמונים על צלילים אלו. כך היו גם תושבי ברלין, לא כל שכן תושבי בירות.
זוהי דרכו של עולם. המנהיגים יושבים, רוכנים על גבי מפות, לוגמים ממשקה יקר ושואפים ופולטים עשן סיגרים מובחרים. הם משסים את צבאותיהם אלו באלו, משרטטים על גבי המפות חיצים כחולים וחיצים אדומים. חץ אדום – כוחותיהם, חץ כחול – כוחותינו. בכל חץ, כחול כאדום ישנם לוחמים, מפקדים וחיילים, בנים ואבות, בני משפחות ובעלי משפחות. אוהבים ונאהבים, בעלי עסקים ושכירים, חילוניים ודתיים.
ובין כל החיצים הללו, של היום ושל אז, מחבר קו אחד ישר. אותו קו מחבר גם בין ברלין לחיפה ולבירות. קו דמים זה מתחיל בגחמותיהם של שליטים תאבי שלטון, שיכורי כוח הסוגדים לדרכם, ממשיך דרך חיצים כחולים ואדומים, או בכל צבע אחר. ובכל חץ, חיילים, בני אנוש, שנושמים ואוהבים וגם חיים לפעמים. ומאחורי החיצים הללו ניצב עורף אחד גדול, אזרחים באשר הם שניסו בעבר, מנסים כיום וינסו בעתיד לחיות את חייהם. לקום מחר בבוקר, ללגום מכוס הקפה או השוקו או התה, ללכת לעבודה או ללימודים או לסידורים, לשוב לביתם השלם והבטוח, אל משפחותיהם ואל אהבותיהם ולקיים את צו לידתם. לחיות. עורפים רבים מספור ברחבי העולם הגדול והמסוכסך הזה אשר שילמו, משלמים וישלמו את מחיר עובדת היותם קצהו של הקו הנצחי, קו הדמים של המלחמות. אזרחים אשר באחת איבדו, מאבדים ויאבדו את כל עולמם, את חייהם, חיי יקיריהם, את מעונם ואת מקור פרנסתם.
אכן, סדר עולם חדש. במשוואה הזו מתקבל הרושם כאילו העורף הוא הנקודה החלשה והמוכה מבין שלוש הנקודות שלאורך קו הדמים. ואולם הבה ונזכור כולנו כי אותו עורף יהיה זה שישקם את הריסותיו, יבנה את בנייניו, יעגן את תרבותו בקרב עמו ויעמיק את שורשיה. אותו עורף גם יבחר את מנהיגיו או יפילם. בסדר עולם זה יש בונים ומהרסים, יש המשבחים ויש מקללים. יש שונאים וגם אוהבים. נלחמים ורודפי שלום.
בתוך כל המעגל הבלתי אפשרי הזה, אנו חיים. אוגרים לתודעתנו את המידע הרב הזה, את המראות הבלתי נשכחים של יופי והרס, של שמחה ושכול, של ניצחון ותבוסה, של תרבות נאורה ומחשכי הפונדמנטליזם. אנו נוכחים כאן ועכשיו, אז והיום ואולי גם בעתיד ובלוח חיינו נצרבת חוויית האנושות, סיפורו של הטבע והנוף, מראות החי והצומח, תמונות הפולקלור והתרבות העולמית. אנחנו בתוך זה, כדי לחיות, לחוות, לתרום, לבנות ולהמשיך הלאה.