גואטמלה – רשמי ביקור, 2015
אנחלינה חתרה במתינות בסירתה הפשוטה, מפלחת את מימי הנהר המתוק, "ריו דולסה", חולפת על פני "שטיח" קסום של צמחי נימפיאה ומתקרבת לסירתנו. מי הנהר שקטים, מבליחים מעת לעת בקרני שמש המעזות לחדור מבעד לעננות הנמוכה. היום שקט על הנהר, אמש ניתכו גשמי זעף שיצרו שיטפון אדיר מן המושבה הקטנה ליווינגסטון, אל הנהר המתוק, והציפו את פני הנהר באשפה מקומית. בקבוקי פלסטיק, שקיות, פחיות, חפצים שונים. עניין שבשגרה.
אנחלינה התקרבה אל סירתנו, בשקט, בעדינות, מפנה אצבעה אל רצפת הסירה בה מונחות עבודות ידיה. מוצרי עץ שונים, שרשרות, בובות סרוגות, אולי אנו מעוניינים?, לא תודה אמרנו בנימוס וגם צילמנו.
בריו דולסה
אנחלינה, נערה בת 14, מתגוררת על גדת נהר "ריו דולסה", המחבר בין הים הקריבי (ממזרח לגואטמלה), אל האגם לה איסבאלה, הגדול ביותר בארץ. זהו נתיב התחבורה היחידי בין האגם לים, וגדותיו משובצות בבתי מגורים פשוטים של כפריים, צאצאי שבט הקיקצ'י, בני המאיה. אבותיה הועברו לכאן עם תום מלחמת האזרחים עקובת-הדם שפקדה את גואטמלה בשנים 1960 – 1996. מחד, מיליציות ימניות לאומניות ומאידך, שמאל נחוש. עשרות אלפים מבני המאיה נטבחו, רובם בפקודת השלטונות, אלפי נשים נאנסו, כפרים שלמים הועלו באש, אוכלוסיות שלמות הועתקו ממקומן. מלחמות…לך תבין !!
המוראלים של אנשי הכפר בגואטמלה
לאורך הנהר עשרות מבני מגורים. רובם דלים, עשויים מעץ ומקורים בכפות דקל. בשנים האחרונות נוהגים תושבי הבתים לארח בעיקר תרמילאים המוצאים כאן מקום מפלט והתבודדות, ומבט ייחודי אל החיים בעולמנו. במקומות בהם מתרחב הנהר שרועות מרינות, מעגני יאכטות יוקרתיות שבעליהן מעדיפים לעגון כאן בשל המיסוי הנמוך, ומכאן לצאת לשיט אל הים הקריבי הסמוך.
"ריו דולסה", הנהר המתוק מתחתר בין קירות תלולים של סלעי גיר קשה המתנשאים לגובה של 90 מ', בהם נראות תצורות קארסטיות מגוונות; מערות, נטיפים וזקיפים, צנירים ועוד. על פני הקירות התפתח יער גשם עבות המהווה בית גידול מגוון לעשרות בעלי חיים, מיני קופים, בעלי כנף, בעיקר שקנאים וטוקנים, לטאות ואיגואנות, נחשים ומכרסמים. חורחה, הנוהג בסירה ביד בטוחה, מכיר כמעט כל פינה בנהר, ומפנה את מבטינו מעת לעת לבעל חיים זה או אחר, למערה סודית אותה הוא מזהה, לצניר, ליער עבות ולעוף השמים. אנחנו מתלהבים, אנחנו מצלמים. תודה חורחה…
השיט הענוג מוביל אותנו מתחת לגשר גדול, המחבר את היבשה עם העיירה "ריו דולסה", ומעט הלאה ניצבת מצודת סן פיליפה, מן המאה ה- 17, אשר הבטיחה את מוצא האגם אל הנהר. מן הסתם, בעתות סערות שהיו מתחוללות בים הקריבי היו נוהגים שודדי הים (בעיקר האנגלים) למצוא מפלטם במקום סגור יותר, ובדיוק כאן הוקמה המצודה הספרדית כדי לבלום אותם ולהדפם.
צאצאי המאיה הם הסיפור האתני העיקרי בביקור בגואטמלה, ארץ הרי הגעש, יערות הגשם וחופי הים. ארץ של קפה ואדריכלות קולוניאלית, ארץ שאדמתה רעדה לא פעם ואף החריבה את עריה, ארץ שהייתה בעבר ממלכת משנה לכובשים הספרדים, ועוד קודם, ערש תרבות המאיה, מהמפוארות שהצמיחה אמריקה התיכונה.
פירמידות המאיה בטיקאל, גואטמלה
כ- 3,700 שנה התקיימה תרבות המאיה באמריקה התיכונה. במרחב הגדול שבדרום מקסיקו, בהונדורס אל-סלבדור ובגואטמלה של היום התקיימו עשרות ערי מדינה, שאנשיהן שלטו ברזי לוח השנה, הקימו מצפי כוכבים, שלטו במתימטיקה, הכירו את רזי ארצם ומחצביה, ידעו להכין משקה שוקולד, לחמו, שנאו ואהבו וסגדו לאליליהם. תרבות מפותחת ומפוארת אשר גוועה לפתע פתאום במאה ה- 9 לספירה, באבחת שנים ספורות, ואיש אינו יודע להסביר למה.
מעל 60% מתושבי גואטמלה הינם צאצאי 22 שבטים שונים, בני תרבות המאיה. לכל שבט שפה משלו, לבוש משלו ומנהגים שונים. הנשים המקומיות מיטיבות לשמר את הצבע והייחוד הן במנהגי הבית והן בלבושן. בכל מקום בו ביקרנו פגשנו בנשים המביאות עמן את מרכולתן לשווקים, לצמתי דרכי התיירים ולכיכרות הגדולות בערים המרכזיות. מי נושאת על ראשה את מבחר אריגיה, מי קושרת על גבה את תינוקה הקטן, ומי נוטלת את סל התרנגולות אותן היא מבקשת למכור. שעות ארוכות עושה את דרכו "אוטובוס התרנגולת" – Chicken Bus, החולף בכפרים ונושא עמו את רוכלות הכפרים. במקום בו עוצר האוטובוס יש מי שפורק את הסחורה, הסוחרים יורדים והשאר מנמנמים על מושבם, עייפים מליל נסיעה ארוך ומטלטל ומייחלים להגיע אל מחוז חפצם.
|
השוק בסולולה
מרכזי שוק רבים בגואטמלה, מהמובילים בהם, אנטיגואה, סולולה, צ'צ'יקסטננגו וקצלקסטננגו. בכל עיר מרכז גדול או שניים בו נמצאים דוכני השוק לצד מרחבים בהם רובצות נשות המאיה, מציעות את מרכולתן. רבות מהן גם "מנדנדות" לתייר לא פעם.
השוק המקומי בסולולה, הפתוח בד"כ בימי ו', זימן מפגש מהמם עם תכונה רבה, ריח והמולה, דין ודברים ובעיקר, טעמים וצבעים. הרחוב הראשי בסולולה פקוק לחלוטין, מפעם לפעם עוצר "אוטובוס-תרנגולות" ממנו יורדים הסוחרים ומטעניהם, או עולים. הצפיפות איומה והמשמעת והסדר נשמרים איכשהו.
אני מפלס דרכי בין דוכני השוק, עיני מרצדות על פני צבעים עזים של עגבניות, בננות, מיני פירות טרופיים, אורז, דגיגים מיובשים, פיסות אבני גיר למכירה (המסייעות בריכוך בישול התירס), אריגים בשלל צבעים, כלי בית פשוטים ושאר סחורות. הרצון לצלם ולהנציח מראות שכאלה עז, אך לא תמיד מתקבל בברכה. נשות המאיה מסבות פניהן בחיוך מבויש, יש התובעות במפגיע להימנע מצילום. אני מכבד את רצונותיהן, אבל מעת לעת "נלחץ מאליו" לחצן הצילום. יש תמונות, יש צבעים, יש סרטונים. אני מתרגש למחשבה על הסרטון אותו אערוך בשובי הביתה.
יום ו' הוא יום מבשר חגיגות בסולולה. עץ חג מולד גדול, מקושט במנורות וסרטים צבעוניים כבר נטוע בלב גן רבוע בכיכר העירייה. הגן רוחש תושבים. מלהגים, יושבים ומשוחחים, פה ושם חולף "טוקטוק", מוביל אדם למחוז חפצו, צפירות ארוכות של נהג "אוטובוס-תרנגולות" חסר סבלנות, המולה רבה והתרגשות גדולה. אני פוסע אל כנסיית העיר. בחלקה הפנימי מעוצבת הכנסייה בפשטות ובצניעות, בנויה בסגנון הבזיליקה, והמזבח בסופה, בגומחת הקודש. אנשים ספורים כורעים ברך, נושאים תפילה לאל, ואולי גם לישויות המאיה, שכן כך זה נהוג בגואטמלה. הנצרות מעולם לא ביטלה את האמונה באלי המאיה ובכל כנסייה מתקיימים גם פולחנים מגוונים, צבעוניים, מלווים בבקשות, מלמולים, הדלקת נרות צבעוניים והבערת מזבחות. איש מאמין מאד זוחל אל מול המזבח על ברכיו, כורע נוכח קדושת המקום והאל העליון, עיניו עצומות והוא נושא תפילה חרישית. הלוואי ותפילותיו תיענינה.
הדת הנוצרית "זחלה" לבני המאיה עם הופעת הספרדים. בשנת 1523 הופיע פדרו דה אלווראדו, שליחו ונאמנו של הרנן קורטז כובש מקסיקו, במחוזות המאיה, והשכיל לנהל כיבוש המלווה בהסתה תוך ניצול איבת השבטים השונים בינם לבין עצמם. אלווראדו הקים במרחב הכבוש עשרות ישובים תוך גירוש וטבח של צאצאי המאיה. עמו פעלו גם כמרים אשר הזדרזו להכחיד כל זכר לתרבות מפוארת. מקדשים ופירמידות נהרסו, ספרות הועלתה באש ובכל אתר קדוש הוקמה כנסייה. בסממניה הדומים לאלו של המאיה, התנחלה הנצרות ברוחם של הילידים. טקסי היטהרות, השימוש בקטורת, השימוש בצלב (כנגד ארבעת יסודות היקום של בני המאיה), וימי צום ובעיקר, האמונה כי ישו היה קרבן כפרה לעם היהודי (בני המאיה נהגו להקריב קרבנות לאלים) היו מוכרים להם, ונקל היה להטמיע את הערכים הנוצריים בלבם. ועם זאת קיימות ישויות שונות של אלי המאיה ונציגיהם על פני האדמה. כמעט בכל כפר נמצאים הקופראדיאס. אלו זקני הכפר האמונים על תושביו, המיומנים בעבודות האלים, הממנים את גיבורי התהלוכות השונות, הקובעים את לוחות הזמנים לטקסים והמייצגים את האלים.
אדריכלות קולוניאלית באנטיגואה, בירתה הישנה של גואטמלה
בביקור בעיר השוק הגדולה צ'צ'יקסטננגו, נכחנו בסינקרטיזם הבולט בעבודת האלילים המשולבת באמונה הנוצרית. על מדרגות המובילות לכנסיית העיר "סנטו תומאס" מסתובבים שמאנים המנופפים בפחיות קטורת והממלמלים תפילה. בתוך הכנסייה מזבחות רבים להעלאת מנחות לאלי המאיה, לצד תחינה ותפילה לאל עליון. מהלך קצר ממרכז העיר, נמצא בית העלמין הצבעוני של העיר. גם בו מצאנו את מזבחות המאיה. גם כאן ניצבים שמאנים המורגלים בטקסים ייחודיים, מלווים בהבערת נרות צבעוניים, סוכר, עשבים ריחניים, תוך המהום מלמולי תפילה. מעל העיר, על גבעה רמה הצופה למרחב נמצא אתר נוסף, הידוע בכינויו "פסקואל אבאח". בעבר ניצב כאן מקדש לאל מאיה וכיום מקיימים השמאנים טקסים יומיומיים לבקשת התושבים. בגשם זלעפות טיפסנו אל מרומי הגבעה, בלב יער אורנים צפוף. השביל מתפתל, הגשם מטריד, העיר ומרחביה נראים מבעד לענפי העצים והנה אנו למעלה.
משפחה מקומית באה ל"פסקואל אבאח" לפקוד את האלים ולהתחנן לעילוי נשמתה של אם המשפחה שהלכה לעולמה לא מכבר. שמאנית לבושה סודר ניצבת בחזית המזבח העגול. על כירת אבן עגולה היא שופכת סוכר ומשרטטת צלב, מקיפה אותו בשרטוט מעגל מושלם ובקצותיו ארבעה צלבים נוספים, קטנים יותר. על העיגול שנוצר היא מניחה אצטרובלים וכן עוגיות שוקולד ועליהם קבוצות של נרות צבעוניים. לכל צבע יש תפקיד וסמל משלו. על הנרות היא מניחה בזהירות עשבי תבלין וריח, וכל הטקס הזה מתקיים תוך כדי עישון סיגר עבה ורקיקת מיץ טבק מפיה. בד בבד נושאת השמאנית תפילה. מעשנת, רוקקת ונושאת תפילה. עשן הסיגר מיתמר למעלה, בני משפחת הנפטרת מביטים בו כמהופנטים ומהנהנים בעקבות השמאנית. לאחר כ-20 דקות מציתה השמאנית את הנרות, להבותיהם אוחזות בענפים, באצטרובלים ובשאר התקרובת, ועמוד עשן מתחלחל אל על, נושא את המנחות לאלים. חרדת קודש אופפת את הנוכחים, גם אותנו. בסמוך ניצב גבר צעיר וגם הוא מקריב מנחות במזבח אחר. הגשם נרגע לאיטו ולבסוף פסק, ואנו מסרבים לעזוב את המקום. נראה כי משהו מהקרבה האלילית הזאת אופף גם אותנו.
בחזרה אל העיר, אל השוק. השוק של צ'צ'יקסטנאנגו פעיל בימי ה' ובימי א'. מכל הסביבה נוהרים כפריים ובני העיירות להציג את מרכולתם. צבעוניות האריגים והמוצגים מכאיבה בעיניים. בכל מקום מנסים לשדל אותך לרכוש את הסחורה, ואפילו להעניק הנחות ניכרות. קניתי שלושה זוגות נעלי בית לנכדות, ובך הסתפקתי, למרות תחינותיהם של הרוכלים. מסיכות צבעוניות זה החלק החלש אצלי, וקיר המשרד כבר מוצף בכאלה, ואולם הפעם יכולתי להן. אין מקום במזוודה.
השוק בסולולה
חזרה ל"ריו דולסה" ולחורחה, הנווט המקצועי שלנו, והנחמד. בזהירות רבה הוא מתקרב עם סירתו אל המעגן, נקשר אל המזח ומושיט ידו ותומך בכל דכפין המבקש לרדת מן הסירה. הודיתי לו מקרב לב ואף הענקתי לו תשר שמן אשר גרם לעיניו להתגלגל בחוריהן, ולו עצמו להודות לי ולחבקני.
אנו פוגשים במיניבוס הקטן שלנו, ונוסעים לאורך קו החוף הקריבי צפונה, אל מישור פטן. שפלת פטן משתרעת ע"פ שליש משטח המדינה כולה, עתירה ביערות גשם צפופים, אשר קברו תחתיהם עשרות מקדשים ופירמידות של אנשי המאיה.
פולחן לישויות המאיה, כנסיית "סנטו-תומאס", צ'צ'יקסטננגו
ההתרגשות גדולה. אנו בדרכנו אל גולת הכותרת של גואטמלה, מקדשי ופירמידות טיקאל, עיר המאיה אשר שגשגה במאה ה- 8 וה-9.
המאיה!!!