אל שדות פלנדריה, אל מרחבי הסום
8 – 13 במרץ 2017

לא יודע איך כל זה התחיל. חוסר תעסוקה מתמשך? ניסיון להפיג שעמום? ריח של פנסיה? כך או כך, אני מוצא עצמי מוטרף לחלוטין בעניין חקר מלחמת העולם הראשונה. זה התחיל בגישושים שונים, קריאת חומר וצפייה בסרטים בני התקופה, המשיך בעריכה מתמשכת של מצגת בלתי נגמרת, אודות פרקיה הכרונולוגיים השונים של המלחמה, ועכשיו אני מוצא את עצמי בשדות הקרב. בהתחלה בבלגיה, סביב מובלעת איפר, ובהמשך בצרפת, במחוז הסום.
המון קראתי, ניסיתי להפנים, להבין ולהטמיע את הרשעות, הטמטום והאטימות. התבוננתי בצילומים בני התקופה, חיילים עלומים, מבטיהם כבויים, חובשי קסדות ונושאי פק"ל ותד"ל והמון ציוד.
וניסיתי להתגנב ולחלחל אל תוך התמונה, להתחלף בתפקידים. אני, כאילו איתם, עובר, רועד מקור ובוסס בבוץ העמוק בחפירות, מתבונן כלאחר יד על גוויות חברי המוטלות לפני. לקח לנו כמה ימים לנסות ולגרור את גוויותיהם אל המחסה. השמיים שחורים, עננים כבדים נקשרים ממזרח, אין קרן אור באופק.
בשוחות הכל כרגיל, עאלק. ברזלי זווית חלודים בולטים בקו העליון של השוחה, תומכים בשקי חול, לפניהם, ועל פני שטח די גדול, נעוצים עמודי ברזל דקים ומאונקלים, ויש בהם עיגולים המחלקים כל עמוד כזה לשלושה חלקים. ומתוך העיגולים הללו משתרגים חוטי תיל דוקרנים בגבהים שונים, דוקרים יותר את נפשי מאשר את הגרמנים שאולי ינסו להסתער. גם הם כבר חלודים.
כמה ימים קודם לכן החל המבצע על קווי הגרמנים לאורך הסום. נורא התרגשנו, הבנו כי עכשיו זה סופי. אנו עומדים להנחית מכת מוות על הגרמנים השחצנים שמולנו, ואולי סוף סוף, תסתיים המלחמה הארורה הזאת. עודדנו איש את רעהו, צחקנו המון, כתבנו מכתבים מלאי אופטימיות לאהובות, לאימהות, שיחקנו עמוק בשוחות, החלפנו חוויות ועישנו. והיה גם רום. תמיד מביאים לנו רום, והרבה. בקבוקי חרס צהבהבים, המסגירים את נמלי הייבוא של הרום, בעיקר מהקולוניות הבריטיות ברחבי הים הקריבי. האלכוהול חולק בין החבר'ה ביד נדיבה, לא היה מחסור בדבר, שלא כמו ימים קודמים למערכה זאת בהם ידענו רעב, מחלות, מאבק מתמיד עם חולדות, ומאבק קשה הרבה יותר עם הייאוש.
מכל קרבות המלחמה ההיא, הקרב על הסום היה המזעזע מכל.

יש אנדרטה ייחודית, או נכון יותר, פרק זיכרון לנופלים מניפאונדלאנד. המקום נקרא בומון-האמל, ופה ניתנה שריקת הפתיחה למערכה על הסום. כ- 15 דיביזיות בריטיות מצפון, 6 דיביזיות צרפתיות מדרום. הגענו, זיוה ואני בשעת בוקר מוקדמת, ממש הראשונים. בחור צעיר ממרכז המבקרים מקבל פנינו בחיוך ומתעניין אם נרצה שילווה אותנו בסיור. הסיורים וההדרכה חינם, המרכז מופעל ע"י ממשלת קנדה. לא תודה, שב תנוח, אנחנו פוטרים אותו ויוצאים אל הדרך. די קרוב נראה פסל אדיר של אייל-קורא, סמלה של בריגדת ניפאונדלנד, שעד 1946 הייתה קולוניה של בריטניה, ומאז, חלק מקנדה. האיל גועה, צווארו שלוח כמו לשחיטה, קרניו מזדקרות השמימה ועיניו מתגלגלות בחוריהן. עלינו אליו, אל האיל הניצב על במת סלע נמוכה. ממרומיה נפרשים שדות הקרב, השוחות והתעלות, שטח ההפקר No man's land, ומעברו, עמדות הגרמנים. תמונת הקרב ממוקדת ביותר וניתן לדמיין, בדממה הזאת, את הסתערות הבריטים.

אני חוזר אל תמונות הלוחמים מאז, ושוב מנסה להזדהות עמם. אני נמצא בחזית מרחב הסום, ליד עיירה קטנה הנקראת לה-בואסיל בצרפת. לבוש אני מדי מלחמה כבדים, חגור כבד על מתניי, כ- 40 ק"ג, קשה להתנייד. נעלי ושוקיי מוגנות באמצעות חותלות מלופפות, בידי רובה ארוך, בקצהו הרכבתי כידון. לעולם לא אשכח את הפעם ההיא בה נעצתי את הכידון בגופו של חייל גרמני צעיר, ממש פני ילד, אשר זעק באימה "נאיין, נאיין…", ושוב, פעם אחר פעם, דמו פורץ ומכסה בזרימה אדומה כהה, כצבע השזיף הבשל את בטנו, והדי זעקותיו הגוססות עדיין עולים בזיכרוני.
אני הוצבתי עם חבריי בקו התעלות השני. היה זה קו שבו נאסף כוח התגבורת להסתערות שנייה, ממנו נמסרו ההוראות והפקודות בקשר, אליו פונו הפצועים, וממנו הובלו אל קו ההגנה השלישי, האחורי, היכן שהיו בונקרים חפורים, היכן שישבו אנשי הקשר, הרופאים, והיו שם מערומי תחמושת וציוד אספקה חיוני נוסף. חשבתי לעצמי, אומללים וחסרי מזל אלו שמוצבים בקו הראשון, הם יצטרכו להתמודד עם ההסתערות הראשונה, עם פגיעות הארטילריה הגרמנית וכדורי האויב הראשונים. הרהרתי באהוביי נפשי, בבית הקטן בו אני מתגורר עם הוריי בכפר קטן במערב אנגליה. חשבתי על עדר הכבשים הקטן שכרגע אין מי שיוציא אותו למרעה, שמא יהיה זה אבא הזקן והחולה? או אימא, המוטרדת ממילא בדאגותיה לי ולאחיי אשר בחזית. ומי יפזר גרעינים לאווזים ולתרנגולות, מי יאסוף את הביצים, מי יחטוב עצים להסקה ומי יאביס את שני החזירים, מקס ומוריץ? והרהרתי גם בפעם הראשונה, אך גם האחרונה, בה פגשתי את נורמה, נערה מלאה ארוכת שיער לבושה שמלה וסינר, צעירה ממני רק בשנה. ברגע זה זכרתי את מילות האהבה הראשונות שהחלפנו בינינו, וגם את הנשיקה הביישנית ההיא, שהגנבתי אל לחייה.
סום, חבל ארץ בצפון מערב צרפת, בואכה הגבול עם בלגיה, זכה לשמו בשל הנהר "סום" העובר בעיבורו לאורך 245 ק"מ, והנשפך לים הצפוני.
זורם לו הנהר לאיטו, עופות נודדים ומקומיים עוברים על פניו, בין עצי ערבה בוכייה המרכינים צמרתם, ואפילו לא מתאר לעצמו אילו קרבות נוראים יתחוללו בסביבתו.
המערכה על הסום פרצה ב 1 ביולי 1916, 07:30 בבוקר. צבאות מדינות ההסכמה ביקשו זה מכבר, לשבור את הקיפאון המצמית סביב מלחמת החפירות, מזה כשנתיים.
ההתקפה הבריטית על עמדות הגרמנים החלה בריכוך ארטילרי שנמשך 7 ימים קודם לשעת ה-ש', במהלכו רוסקו העמדות הגרמניות.
10 דקות טרם לשעת ה-ש', ולאחר שהצליחו אנשי יחידת החפרים הבריטית להגניב מבעוד מועד כ- 27 טון חומר נפץ במנהרה תחת קווי האויב, הם פוצצו אותו. השמיים השחירו, האדמה רעדה והאוזניים התחרשו כשפטריית ענק רועמת בגובה של 120 מ' התרוממה כתוצאה מהפיצוץ, ביחד עם עמדות הגרמנים.

חזרה אל אז…
אני זוכר את הפיצוץ, שכן רבצתי לא הרחק מהמקום, ממתין, נרגש וחרד לשריקה ההיא בשוחה. אני זוכר שזקפתי את ראשי מעל התעלה למשמע הרעם האדיר והצצתי לעבר מה שנראה כעמוד נורא הוד, כאילו רוח אלוהים מהלכת מעל פני האדמה המיוסרת. אט אט צנחו משמיים חלקי גדרות, אבנים אולי גם גוויות. אני זוכר בברור את הנפילה האיטית של חפצים שונים, את פיזורם על פני שטח עצום, אני זוכר את ההלם שכולנו נתקפנו בו. ושוב חשבתי על נורמה, על החזה הגדול שלה ועל הנשיקה הצנועה ההיא…
ללוחמים הבריטים הובטח כי לא ייתקלו באף חייל גרמני חי, בדרכם אל האויב. "תוכלו לעשן בנחת תוך כדי הליכה קלה", נאמר להם ע"י מפקדיהם, ששרקו במשרוקיותיהם את סימן ההסתערות.
והם הלכו, חייכו והלכו, שרו והלכו, אחד מקציניהם בעט בכדורגל, צחק ואמר: "החל גמר גביע אירופה הגדול, הבריטים נגד ההונים".
ככל שהתקרבו אל שוחות האויב, צצו הגרמנים, שמצאו מפלטם בבונקרים תת קרקעיים, והחלו לקצור בהם ללא רחם.
בשעה הראשונה נקטלו כ-4000 בריטים. במהלך היום הראשון נהרגו כ-20,000 בריטים ועוד 40,000 נפצעו. הטבח היה נורא. "כל שהיה עלי לעשות, הוא לטעון ולירות, ושוב לטעון, ושוב לירות. הם נפלו כמו זבובים", כך, בעדותו של מקלען גרמני.
רבים מהבריטים המסתערים וההמומים בקשו מקלט במכתשי הפגזים שנפערו, וכך הפכו מטרה קלה יותר לקציר הדמים שהתרחש שם.

חזרה לאז…
ההמולה הייתה נוראה. השתרר כאוס אדיר בקו השוחות השני, ההוא שאני וחבריי לגדוד היינו מוצבים בו, בכוננות. בתוך ענני עשן, ריח אבק-שריפה, ובין פטריות שחורות של פגזים וזעקות כאב נוראיות, הובלו לכאן עשרות פצועים, או זחלו לכאן, או, השד יודע כיצד הגיעו אל הקו השני. זיהיתי בפצועים את ג'ון ואת פרדי, את מרק ואת פיטר, נדמה לי שראיתי גם גווייה אחת או שתיים. במרחק מה הבחנתי בפרנק, חברי הטוב מהגדוד ההוא, עמו שיחקתי בקלפים טרם המבצע, שהיה בין המסתערים הראשונים כשהוא יושב, ראשו רכון אל חזהו, ידיו חובקות את ברכיו, עיניו הלחות כבויות והוא ממלמל מילים לא ברורות. נוצרו כאן פקקים אדירים, מערכת הקשר לא עבדה, בוודאי לא בשוחות, המפקדים לא ידעו "מי נגד מי ולמה", היה קשה לפלס את הדרך לקראת ההסתערות השנייה, שהפעם נאלצתי לקחת בה חלק.
ומשהגענו אל קו הזינוק, נשרקה השריקה ההיא מפיו של קפטן סטיבן, מפקדנו האהוב. חביבותו, אישיותו ורצינותו, העניקו לנו את התחושה כי מדובר במפקד אמיץ וכריזמטי, כל מה שיורה לנו נעשה. אז טיפסנו על הסולמות אל מרומי השוחה, והפעם, לא בהליכה אלא בריצה מטורפת, מדלגים על פני גדרות תיל, על פני מכתשי פגזים ומעל גופות חברים שנותרו מגל ההקפה הראשון. ממרחק של כ- 200 מטרים נראו רשפי האש הבוקעים מן המקלעים הגרמנים שטרטורם הקרוב ליווה את ריצתנו המטורפת. סטיבן המפקד נפגע ראשון ונפל. מימיני התפוצץ פגז והחייל המסתער שלצדי, לא זוכר את שמו, התרומם באוויר, נחת על הקרקע ורגלו הקטועה נפלה אחריו. זעקותיו היו נוראות, חזקות אפילו מהדי הפיצוצים. הוא בכה והתחנן לעזרה אבל איש לא ניגש אליו, כולנו רצנו כמוכי אמוק, ניסינו לזגזג בין גדרות התיל אך במהרה נלכדנו בהן, ונקלענו אל מלכודת מוות. מצאתי עצמי שוכב בתוך מכתש קטן ובוצי, כובש את ראשי בין ידי, לוחש תפילה לאל שאיננו, דמויותיהן של אימא ואבא ואחיי, וגם של נורמה, חולפות במחשבותיי כמו "ספידי-גונזלס". פני היו כבושות בבוץ השדה, לשוני טועמת את מרירות העפר הרטוב, השחור, קסדתי שמוטה על מצחי, ומליחות הדם הנוזל ממצחי מתערבבת חיש קל עם הבוץ…

יום ה- 1 ביולי 1916, ידוע כיום הנורא ביותר בתולדות הצבא הבריטי, מאז ועד היום.
לאחר כארבעה וחצי חדשים של התגוששויות בלתי פוסקות, מיצבו מדינות ההסכמה קו חדש, מעט מזרחית לקודם, במחיר של למעלה ממיליון הרוגים.
גנרל גרמני כתב לימים:
"סום !!! כל ההיסטוריה של העולם איננה יכולה להכיל מילה נוראה כל כך!"