eeet

סיפורי מתים במוסקבה

בית העלמין במנזר נובודייביצ'י במוסקבה מעלה הרבה סיפורים, תהיות, אגדות ומיתוסים, ובעיקר חושף אלפי מצבות דוממות ומעוצבות, כל אחת וסיפורה הוא.

מנזר נובודייביצי ובית העלמין סביבו

ושוב אני משוטט בגן אדיר, קסום ומלא מסתורין, אחד המקומות שאין לוותר עליהם במהלך הטיול למוסקבה. בית העלמין במנזר נובודייביצ'י.

לכאורה, מתחם רוסי פשוט, מוקף חומה, ובו מספר מבנים מעניינים. הבולט שבהם הוא כמובן המנזר עצמו, אשר הוקם כבר בשנת 1525, ע"י ואסילי השלישי (אביו של איוואן הרביעי, האיום).

מאז נבנה ועד עצם היום, נותר המנזר על תילו עם מעט מאוד שינויים. הסגנון הארכיטקטוני הוא הבארוק הרוסי הבולט. בעבר היה המנזר חלק ממערך מנזרים אשר הקיפו את מוסקבה, ואף יצרו מעין חומת הגנה אולטימטיבית.

 P1020369

המנזר אוצר בחובו כמה מסודותיה האפלים  של רוסיה, כמו למשל עובדת היותו מנזר נשים, ובעיקר, כלא לנשות המעמד העליון הרוסי, כאלו,  אשר בני האצולה, כמו גם חצר הצארים, לא רצו ביקרן. במקום זה למשל,  נכלאה סופיה, אחותו החורגת של פטר הראשון, אשר חוללה בזמנו את ניסיון המהפכה נגד פטר, ונכשלה. כאן בילתה את שארית חייה, מוקפת נזירות. עמה שהו במקום שרות בנות אצולה אחרות, חלקן בחרו בחיי פרישות וחלקן הוכרחו "להתנזר" במקום.

המתחם, בו נוכל לראות את קתדרלת סמולני מן המאה ה- 16, את מגדל הפעמונים מן המאה ה- 17 ועוד מתחמים, ידוע בעיקר בשל בית העלמין שלו.

כ- 27,000 קברים פזורים על פני שטחו של בית העלמין שנוסד כבר במאה ה- 16, והלך והתרחב ברבות השנים. אנשי אצולה, נסיכים, נזירים ונזירות שעשו את הישר בעיני הדת הפרבוסלבית, נטמנו במקום והיו השראה לרבים נוספים.

עם השנים נחלקו חלקות הקבורה השונות לפי עיסוקו של הנפטר. נוכל למצוא כאן את חלקת המשוררים והסופרים, את המדענים והמהפכנים, את אנשי התיאטרון והאופרה, פוליטיקאים ועוד.

סיור ברחבי בית העלמין, על פני החלקות השונות, יכול להיות חוויה יוצאת דופן ופרק משלים מני רבים להבנת החיים במוסקבה. יש המקדישים למקום שעתיים ואף יותר, חולפים בדממה על פני גן הפסלים והמצבות האין סופי הזה, מישירים מבט לעיניו השוחקות של ניקיטה חרושצ'וב, מתמוגגים למראה פיודור שלייאפין, מגדולי זמרי האופרה הרוסיים, מעלים בזיכרונם את מחזות צ'כוב, מחייכים נוכח יורי ניקולין, ליצן קרקס ידוע ואהוב, נזכרים ברקדנית הבלט הרוסייה המפורסמת אנא פאבלובה או מצדיעים לצייר יצחק לויתן.

להלן כמה מהם וסיפורי חייהם.

יורי ניקולין נולד למשפחת שחקני תאטרון מקומי, שעברה למוסקבה ב- 1925. לחם בשלל מלחמותיה של ברה"מ ויכול להן ולאחר המלחמה הגדולה אף ניסה להתקבל לאקדמיה הרוסית לקולנוע, אך…נכשל.

nikol

היה ממובילי ליצני הקרקס הרוסי לדורותיו. איש מצחיק, עתיר כישרון, שחקן יצירתי שלבש מאות דמויות ובעיקר, היה  חביב הקהל הרוסי. ילדים גדלו לנוכח תעלוליו ורבים במוסקבה משננים ומזכירים עדיין את הלצותיו המפורסמות. נפטר במוסקבה ב- 1997 והובא למנוחות לאחר כבוד בבית העלמין, בחלקת השחקנים והיוצרים.

 

אנדריי טופולב (1888 – 1972)  כילד קטן נהג לעקוב אחרי מעופם של עופות השמיים, לבנות דגמי מטוסים קטנים, לפרק ולהרכיב חפצים שונים ולתהות על קנקנן של מכונות מורכבות. היה מתכנן מטוסים סובייטי, ונקבר כאן ב- 1972, שנים לאחר ששמו טוהר מאשמת בגידה, ולאחר שתרומתו האדירה לברה"מ זכתה בעיטורים רבים שהוענקו לו לאורך חייו.

top

המפציצים האימתניים שתכנן ובנה היו לאימת הצבא הגרמני המתגונן במלה"ע – 2. שמו הלך לפניו כאחד המתכננים המעולים בתעופה הרוסית לדורותיה, ואף כי הואשם בריגול לטובת צרפת והאשמות נוספות כגון ארגון מפלגה פשיסטית, ואף כי ישב בכלאו קרוב ל- 5 שנה, המשיך ותכנן ויעץ והורה על שינויים מרחיקי לכת בטכנולוגיית התעופה הרוסית הסובייטית. מעל 100 מטוסים תכנן בחייו, רוב תכניותיו היו להלכה למעשה למעופפים אמתיים.

ניקולאי גוגול (1809 – 21 בפברואר‏ 1852)

gogol
רבים רואים בגוגול את גדול כותבי הפרוזה הרוסית בכל הזמנים. סופרים בני זמנו כינו אותו  "גדול האמנים שהוציאה רוסיה מקרבה עד היום".

הוא נולד ב- 1 באפריל 1809 באוקראינה, לאב סופר ושחקן תיאטרון חובב. בשנת 1828 עבר לסטנט פטרבורג, שם עבד במשרה ממשלתית ולימד היסטוריה באוניברסיטה.

בראשית 1829 פרסם גוגול תחת שם בדוי את הפואמה "האנס קיכלגארטן", אשר נכשל כישלון חרוץ. הצעיר השאפתן לא אמר נואש, ולאחר מספר שנים פרסם את ספרו הראשון "ערבים בחווה ליד דיקאנקה". הספר זכה להצלחה עצומה ואנשים החלו תוהים מי הוא הסופר המוכשר המסתתר מאחורי שם בדוי.

כך דרך כוכבו של גוגול אשר לא הרפה ומשך בעטו ב"סיפורים פטרבורגיים", "נפשות מתות", "סיפורים אוקראיניים" ועוד.

ביצירותיו, שראו אור במהלך שנותיו הקצרות והפוריות, באו לכלל ביטוי תערובות של אבסורד, אימה והומור. העיר סנט פטרבורג בה חי, מובאת בסיפוריו במכלול תפניות מתעתעות ומציגה טיפוסים מוזרים אך יומיומיים, כאלו שיהפכו עם השנים לאימת השלטון הצארי.

העוינות הרוסית כלפי הנימה הסאטירית במחזותיו גרמו לו  להימלט לרומא. בשנת 1848 המיר את דתו הפרבוסלבית לדת הקתולית, ואף ביקר בארץ הקודש. 

אלכסנדר לֶ‏בֵד‏  (1950 – 2002), היה גנרל בצבא ברית המועצות ובצבא רוסיה.

leved

במהלך הפוטש של אוגוסט 1991, נאמן לדרכו ובעיקר, לתחושות ליבו,  היה לאחד  מנאמניו של בוריס ילצין וסירב לפקודה לתקוף את בניין הממשלה.
בהמשך, שירת לבד כיועץ לענייני ביטחון לאומי, בממשלתו של ילצין. נהרג בתאונת מסוק, בדרום סיביר המערבית, לאחר שהמסוק התנגש ברשת קווי חשמל בשל תנאי מזג אוויר קשים.

כגנרל מעוטר שזכה במספר אותות כבוד, לבד נחשב לדמות פופולרית ביותר ומותו השרה אבל כבד ברחבי רוסיה. היה בן 52 במותו.

 פיודור שאליאפין (1873- 1938)

shel

עד היום נשמעת שירתו העמוקה, המרטיטה של מי שנחשב כזמר הבס האופראי הרוסי המפורסם ביותר, בראשית המאה ה-20. נחשב לאחד מגדולי המבצעים בתולדות האופרה.

שאליאפין נהג להופיע בכל רחבי רוסיה וברה"מ, ושמעו הילך לפניו, אף כי בתקופתו של סטאלין, ברח לאירופה ממנה לא שב.. הופעותיו משכו אלפים לתאטראות, לקונצרטים ולאופרות רבות בהן כיכב. כמו כן, הופיע ברחבי אירופה, במילאנו, בפריז ובלונדון. לבד מביצועיו האופראיים נהג גם לשיר את מיטב שירי העם הרוסיים.

לאחר מותו בשנת 1994 הועברו שרידיו מפריז למוסקבה ונקברו שם בנובודייביצ'י.

 בוריס ילצין (1931 –  2007)

yel

מי שנחרט בהיסטוריה כנשיא הנבחר הראשון של רוסיה (1991 – 1999), ואחד ממתנגדי הפוטש של אוגוסט, נולד בכפר קטן באזור נידח ברוסיה, לאב שהיה בנאי, ואשר, כאסיר בגולאג  הועסק בבניית תעלת הוולגה-דון. בזיכרונותיו הוא מציין את סבו, שהיה בעל חווה משגשגת, ונרדף על ידי השלטונות בעת הקולקטיביזציה.

לימים, יהפוך ילצין לרפורמיסט רדיקלי שביקש לשנות את המבנה החברתי הפוליטי, והכלכלי של רוסיה. ידוע גם כמי שהביא לקריסת הסוציאליזם בברית המועצות והיה זה שהחליט לאסור את המפלגה הקומוניסטית ומי שפיזר את הסובייט העליון (דבר שגרר אחריו ניסיון הפיכה שנכשלה ב- 1993).  

ניגודים רבים אפיינו את דרכו. מפונקציונר שטיפס בסולם הקומוניסטי, הוא הפך למגן הדמוקרטיה ברוסיה. הוא גונן בגופו על משטר הרפורמות של מיכאיל גורבצ'וב מפני הקושרים, חסידי הקו הקשוח וקציני צבא שביקשו לחולל הפיכה קומוניסטית ב-1991 ולהחזיר את רוסיה לימי ברה"מ. מעשהו ההרואי הביא למעשה להתפרקות ברה"מ תוך מספר ימים.

ברצותו לרפא את חוליי הקומוניזם בבריה"מ, ביצע רפורמות מס מרחיקות לכת והפרטה פרועה. התוצאה שהשיג הייתה הפוכה. רוסיה לא נרפאה מתחלואי העבר ומצבה רק הידרדר; האינפלציה גאתה, הכסף איבד מערכו, הגמלאות נשחקו והציבור איבד את חסכונותיו ואת שארית האמון בדמוקרטיה מערבית.
אף כי ביקש לכונן סדר ויציבות, זרע אנרכיה. הוא מכר את נכסי המדינה תמורת נזיד עדשים, ואפשר את עליית מעמד האוליגרכים. הוא ביקש להשיג שלום ולפייס את המיעוטים האתניים ברוסיה אך נקלע למלחמה עקובה מדם ומלוכלכת בצ'צ'ניה. הוא שאף לכונן קשרי ידידות עם המערב ובמיוחד עם ארה"ב. אולם מנהיגותו החלשה וקריסת הצבא הרוסי כתוצאה מהמשבר הכלכלי, נוצלו לרעה נגדו. ארה"ב ונאט"ו הצליחו להשיג דריסת רגל במדינות מזרח אירופה, הקווקז ומרכז אסיה, שנחשבו לאורך ההיסטוריה כנכסיה האסטרטגיים של האימפריה הרוסית.

לעתים הוא היה שובב, אפילו גדול. נהג לשתות ואף להשתכר – וכן לצבוט בישבנה של אחת ממזכירותיו.

עקב רצונו להבדיל את עצמו מאישיותם ודרכי פעולותיהם של מנהיגי ברית המועצות, ביקש להיקבר בבית העלמין של המנזר ולא בחומת הקרמלין..

אַנְטוֹן צֶ'כוֹב (1860 –1904‏‏) סופר ומחזאי רוסי.

cecov

מגדולי הסופרים הרוסיים. נחשב כאבי הסיפור הקצר. בסיפוריו הקצרים הוא מגולל סיפור חיים שלם של דמות, והפך ליוצרו של סוג ספרות חדש – סיפור קצר, הקולט לתוכו רומן. צ'כוב ידוע גם בזכות מחזותיו העושים שימוש בחיי היום-יום ובאירועים ושיחות זניחים לכאורה.
סיפוריו, הרוויים בתיאורי נוף, שופעים חמלה ואהבה לנדכאים, ולצדם שפע הומור, סאטירה ובוז לאצולה הרוסית.

 נדיז'דה (נדיה) אללויבה

nad

ב- 9 בנובמבר 1932, בבוקר שלאחר חגיגות יום השנה החמישה עשר למהפכת אוקטובר בקרמלין, נמצאה נדיה (נדיז'דה) אללויבה, רעייתו של סטאלין, ירויה בחדרה. אישה בודדה, מופנמת, מתוסכלת מאוד, ויש אף הטוענים, איננה בריאה בנפשה, נשואה למנהיג קשוח ואכזר, אשר, מן הסתם, התעמר גם בה, ואף נהג ללעוג לה ולהתקלס בה בפומבי.

נדיה, שנולדה ב- 1901, הייתה בתו הצעירה של סרגיי אלילוייב. כשותף לסודות המהפכנים, נהג סרגיי להסתיר בביתו מהפכנים  שנרדפו ע"י האוכראנה, משטרת הצאר, כך גם את סטאלין עצמו. לראשונה, פגשה נאדיה (נאדז'דה) את סטאלין ב- 1911, באחת מאותן פעמים. הוא עצמו הציל אותה פעם מטביעה בהיותה ילדה, והגברבר הצעיר נשא חן בעיניה.

נדיה הייתה צעירונת בת 19 כאשר נישאה לסטאלין. היו אלה ימים סוערים, בשיאה של מלחמת האזרחים ברוסיה של אחרי המהפכה. ימים של כאוס במהלכם מנסה הצבא האדום להשיב סדר, ובעיקר לבסס את השלטון הקומוניסטי ולהילחם נגד צבאות מתנגדים. סטאלין נשלח אז (1918) לצאריצין, עיר אותה יכנה בהמשך סטלינגרד (כיום, וולגוגרד), ועליה תקום או תיפול המגננה הרוסית במלחמת העולם השנייה. תפקידו כקומיסר פוליטי היה לפקח על משלוחי המזון לצבא האדום הנלחם ולדכא קיני התנגדות. נדיה שימשה אז כפקידה במשרדו.

יש אומרים כי אביה, סרגיי, "תפס" את השניים ו"הכריח" את סטאלין לשאת את בתו לאשה. סטאלין, אז כבר בן 41, שכל את אשתו הראשונה קטיה, אשר נפטרה מטיפוס ב- 1907, בהותירה בן בשם יקוב. יש אומרים כי קטיה הייתה אהבתו הראשונה וגם האחרונה.

לאחר נישואיהם ילדה לו נדיה שני ילדים, את ואסילי ואת סווטלאנה. אין ספק כי קצב החיים, אכזריותו וטירופו של המנהיג והתנהגותו הוולגארית יצרו בנפשה סתירה עמוקה ומצבי רוחה נדדו מקצה לקצה. כרעייתו המקורבת לו, נהגה להתווכח עם המנהיג על הרעב, הגירושים ההמוניים לגולאגים ועל הסבל הרב שגרם לבני עמו.

נסיבות מותה של נדיה מעורפלות אך לפי העדויות, היא עלתה לחדרה אחרי מריבה רועשת בארוחת ערב בה נכחו בכירים במפלגה. היא נמצאה ללא רוח חיים כשאקדח לצידה. בפרסום הרשמי נטען שנפטרה ממחלה פתאומית, אך מקובל לחשוב שהיא שמה קץ לחייה. בהמשך, התהלכו שמועות כי סטאלין, שקץ ברעייתו הסוררת, החליט לחסל אותה.

 אלכסיי קוסיגין ( 1909 – 1989) שר חוץ וראש ממשלה בממשלת ברה"מ.

kos

ניקיטה חרוש'צוב, מנהיג ברה"מ

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

 

ייזכר בעיקר כמי שנאם את "הנאום הסודי", 1956, במהלכו הוקיע את סטאלין ופשעיו. כמדינאי סובייטי, יהיה ראש ממשלת ברית המועצות בין 1964-1980, יכה בנעלו על דוכן הנאומים באו"ם, ואף יהיה זה שיכניס את הטילים הבליסטיים לקובה ב- 1962, וייצור בכך משבר בינלאומי הידוע בשם "משבר הטילים".