old (25)

בואנה ויסטה סושיאל קלאב

סיפורה של חבורת המוסיקאים הנפלאה שהחזירה את המוסיקה הקובנית לתודעת העולם

בואנה וויסטה סושיאל קלאב
פברואר 2012

דמעה ועוד דמעה, ואחריהן עוד ועוד דמעות זולגות, ניגרות, מתגלגלות מזווית העין אל הלחי, אל השפתיים, מליחות של פעם עם המון געגוע.

וזה עושה לי את זה בכל פעם מחדש. וזה לא מובן ולא מוסבר, ומחמם את הלב ומרטיט את הנשמה וצובט את מיתרי הרגש והגעגוע.

כבר צפיתי בסרט הזה עשרים פעם לפחות. בהחלט ניתן להגדיר אותו כסרט אלמותי, אחד מאושיות התרבות הקובנית, אחד ממעוררי הזיכרון והגעגוע החזקים ביותר שפועלים עלי.

חורף 2012, אני ספון בביתי מול התנור, חדשות היום טרם פורצות לתודעה, לעזעזאל איראן ושכנותיה, לכל הרוחות הבנקים, תעריפי הדלק הנוסקים, שביתות עובדי הרכבת…כבת יענה אני מכניס את התקליטור של הסרט "בואנה וויסטה" למכשיר הדי.וי.די. ופשוט שוקע לעולם אחר.

זה מתחיל עם הצילום של הצלם. אותו צלם עיתונות שאת שמו אינני זוכר, המזכיר לנו את צילומיו המפורסמים מימי המהפכה הקובנית. דמותו הנבוכה, התמימה לכאורה של צ'ה גווארה, מתבונן בהערצה על ידידו, מנהיגו, פידל קסטרו. תצלום זה יהפוך במרוצת השנים לסמלה של קובה, סמל המהפכנות, וכקישוט קבוע המודפס על חולצות טי, על צלחות חרסינה, על עבודות יד ועוד.

imagesE2VHCNA8
איברהים פרר, ברקע רחובות הוואנה

וזה ממשיך עם המופע הענק של החבורה הנפלאה הזאת ב"קרנגי הול" שבניו יורק, אי שם באוגוסט 1998.

קהל של מאות מריע ממושכות וצובא על במת הכבוד עליה מופיעים חברי הלהקה. חבורת קשישים, איש איש וקמטיו הוא, הבעת עיניו ורטט קולו חוברים יחדיו למופע מקסים ומרשים, אולי האחרון בחייהם של חבורת "בואנה וויסטה סושיאל קלאב", הרכב מוסיקלי נפלא, אשר הופיעה בקובה של שנות ה- 70 וה- 80.

בואנה וויסטה, קבוצת אנשים אשר, ממש כמו קובה שאחרי הגלסנוסט, שקעו לאיטם אל קרקעית הזיכרון, אל נבכי השכחה כמו עלו כעוף החול מארון קבורה זמני, ושבו והיו לאחד ויצרו סערת מוסיקה קובנית אשר תהדהד שנים אחר כך בתודעת העולם. הם עשו את ה"קאם בק" האדיר למוסיקה נשכחת, למדינה נשכחת, לאידיאולוגיה נשכחת, לתרבות נשכחת. הם עוררו מחדש את העניין בקובה.


אני צופה באומארה פורטונדו המזמרת
ביחד עם איברהים פרר את "שתי גארדניות בשבילך". הם מתבוננים איש ברעותו ושרים ברגש עמוק. בשלב מסוים הוא נוטל את זרועותיה, מחבק אותה אל ליבו ורוקד עמה. שתי גארדניות בשבילך, הוא שר לה, וברק נחטף מעיניו הנחבאות בין קפלי הזקנה, מביעות זיק שובבני ואהבה כנה. היא עונה לו בדואט מושלם, קולה גלי, חם, עולה ויורד, והיא מוחה דמעה מעינה.

אני מאזין לסיפורו של איברהים פרר. נולד בסנטיאגו דה קובה, בשנת 1927. התייתם מאביו ואמו בגיל צעיר ונדד ברחבי קובה, התפרנס מצחצוח נעליים ובעיקר פיזם. בהדרגה החל להופיע בהרכבים קובניים שונים ובשנות העשרים לחייו עבר להוואנה ביחד עם המוסיקאי הגדול פאקו אלונסו.

2007111867compay
קומפאיי סגונדו הנצחי

פניו היפות של איברהים פרר אומרות תום לב, אמונה עיוורת באדם, אהבה אין קץ וגעגועים לקובה של פעם. איזו קובה? לא ברור. מן הסתם קובה שבה חי כאדם צעיר וסוער.

אברהים פרר נתפס בסרטם של וים ווינדרס וריי קודאר כ"נטקינג קול הקובני". המצלמה עוקבת אחריו לכל מקום, אל הסטודיו המאולתר שהקימו מפיקי הסרט בהוואנה, דרך רחובות הוואנה, אל ביתו ואל זוגתו. פרר מיטיב לתאר את אמונתו העיוורת בשני אדונים, שני אלים. זה היושב במרומים, וזה היושב כבובת "סנטרייה" (הדת הקובנית המקבילה לנצרות, שיובאה בזמנו ע"י העבדים האפריקנים) בקרן חדרו, משגיח על צעדיו ונהנה ממנחות שונות כמו כוסית רום, צפיחית דבש או בושם שאברהים מפזר עליו, שיהיה…


זהו סרט הממחיש את קובה
על עברה המפואר ועל ימי ההווה הקשים (כפי שנראו ב- 1998), בעיצומה של "התקופה המיוחדת" עליה הכריז פידל קסטרו בניסיון להחיות את כלכלת קובה המתה, ולהעניק מעט תקווה לתושביה המדוכאים.

המפיק והמוסיקאי ריי קודאר והבמאי וים ווינדרס הפליאו לעצב את רקעי העלילה: גלי האוקיינוס מתנפצים אל חומת הבטון של ה"מלקון", טיילת ארוכה העוברת לרוחבה של הוואנה, ומרססים את המכוניות הישנות החולפות בכביש. סמטאות הוואנה מתפוררות, כך גם הבתים, כך גם המכוניות, כך גם הגרוטאות השונות הנגררות אחרי אנשים מפה לשם, שיהיה…

זקני הוואנה מנסים להיזכר היכן נהגה חבורת "בואנה וויסטה סושיאל קלאב" להתכנס, הם חלוקים בדעתם ומנסים לכוון את קומפאי סגונדו (אחד מן המוסיקאים המהולים של "בואנה וויסטה") אל הכתובת הנכונה. פה ושם ניצת סיגר, פה נשמעת דעה וכאן מוחלפת מילה ונוצרת שיחה.

כן, קומפאי סגונדו הוא הקשיש בחבורה. כבר בן תשעים, מייחל לעוד "לילה אחד של אהבה כנה" ועובד חזק על הילד השישי, לאחר שנולדו לו חמישה ילדים. מגיל צעיר גדל עם סבתו, שהייתה מבקשת ממנו להצית עבורה את הסיגרים, כך ש"אני מעשן כבר 85 שנה" על פי דבריו.

"קח לך גרון של עוף", אומר קומפאי לקשיש אחר החולף ברחוב, "חתוך אותו לחתיכות וטגן אותו עם הרבה שום. לאחר מכן הוסף מעט מים ועשה לך מרק צח, קונסומה, שתה אותו וכל כאביך יהיו כלא היו". כן, בגיל תשעים כבר הכל כואב, הכל חורק, הגוף בוגד, המשטר מאכזב, קובה החלומית מתרחקת והולכת אך זיק המוסיקה נטוע עמוק בנפשו, הוא פורט על גיטרה ושר, מתופף, מספר סיפורי עם תוך כדי נגינה ונוטל את הצופה למחוזות מיתולוגיים של קובה הישנה, זו שאיננה קיימת עוד. לימים יזכה קומפאי, מוסיקאי, מלחין ויוצר מחונן, בפרס גראמי עבור הפסקול של בואנה וויסטה, שחלק ניכר ממנו הוא פרי יצירתו.

קברו של קומפאיי סגונדו בסנטיאגו דה קובה

שקופית38

images920VGNVT
רובן גונזאלס, מגדולי הפסנתרנים בעולם

רובן גוזאלס, חבר בלהקה, מגדולי הפסנתרנים הקובניים אי פעם היה בן 80 בעת צילומי הסרט. הוא גורר רגל עצלה, לבוש בחולצת הוואי כתומה ונעול בנעלי התעמלות, עיניו החכמות פעורות לרווחה והוא מיטיב להיזכר.

כיצד אמו זיהתה בו את הכישרון עוד בעיר מולדת סנטה קלארה, כיצד שלחה אותו ללמוד שנה ועוד שנה, ועוד שנה. תשע שנים תמימות למד הנער לפרוט על פסנתר והפך לגאון.

ישוב אל מול פסנתר חום בלב אולם ענק שפעם היה אולם נשפים בארמון קובני, מלטפות אצבעותיו של גונזלס את קלידי הפסנתר. מרפרפות, נוגעות לא נוגעות ומפיקות צלילי מלאכים. ברקע מחוללות ילדות קובניות בחוג באלט, והן מתגודדות סביבו ונעות לקצב מנגינתו. רבים מארמונות העשירים של קובה, אשר נטשו אותה עם פרוץ המהפכה, הפכו לבתי תרבות ולמרכזי למידה. חלקם גם לבתי מלאכה קטנים.

מכאן נודדת המצלמה אל קרנגי הול ואל רובן, הפסנתרן הגדול מכולם, המלווה בצלילי גיטרות ותופים של חבריו. הוא קם מכיסאו, מחווה קידה לקהל ומפרגן למלווים אותו. הקהל יוצא מגדרו באהבתו לקשיש הנפלא הזה.

ddddd

כבר חלפו קרוב ל- 14 שנה מאז יצא הסרט הנפלא הזה אל האקרנים. רבים מחברי הלהקה כבר אינם בין החיים, הצעירים שבחבורה כגון אליאדה אושואה עדיין מלחינים, מנגנים ומופיעים. יורשים רבים קמו לחבורה המיתולוגית הזאת, אשר יותר מכל דבר הצליחה ברטט עיניים, בנועם שירה וברגש בלתי נדלה לתאר את קובה של פעם, זאת שהולכת ונשכחת, זאת הניכרת עדיין שם ופה, רק בכפרים, בעיירות הנידחות או ברובעים בלתי מתויירים בערים הגדולות.