הכיכר האדומה בלב מוסקבה מלאה אדם. שמש ספטמבר סתווית רק מוסיפה לחגיגת ההמונים הגודשים את הכיכר. מנגד מיתמרת חומת הקרמלין, מגדליה ובעיקר מגדל אספסקייה הרם והמעוטר, אשר נפתח לאחרונה לקהל, והיה מיועד בעיקר לכניסת אח"מים. שעון גדול נקבע בחזיתו ב- 1852, ממנו בקעו בעבר צלילי ההמנון הרוסי בעזרת 52 פעמונים. כיום יש בו רק 8 פעמונים והמנגינה מזייפת מעט. משמר כבוד מכתיף שם את נשקו ולצדו משתרעת רחבת צילום נוחה וכן שירותים ציבוריים, לשם אני מוביל את המטיילים שלי. המאוזוליאום של לנין נראה מיותם משהו, ומאחוריו, בבית העלמין שלמרגלות חומת הקרמלין "נכלמת ומתבודדת" מצבתו של סטאלין הגדול, אשר גופתו "הוצאה אחר כבוד" מן המאוזוליאום ב- 1961 והועברה לכאן באישון לילה. קתדראלת וסילי הקדוש הצבעונית, בעלת שבע הכיפות ומגדל פעמונים אחד, בולטת ברקע המוני אדם, בעיקר סינים רעשניים, הצובאים לפתחה כדי להשיג צילום טוב יותר. מרכז הקניות "גום", אפוף מותגים ועיצובים שלא מן העולם הזה, רוחש גועש חיים ועניין.
בלב הכיכר בוקעת מוזיקה קצבית ברקע יריד גדול המסכם את אירועי הקיץ. לקול שאגות ההמונים חושף קריין נמרץ את השעון הגדול המתקתק את מספר הימים אשר נותרו עד למשחקי "מונדיאל 2018", שייערכו במוסקבה, לראשונה בתולדותיה. עוד 1000 ימים…
חמש פעמים ביקרתי השנה ברוסיה. פשוט יצא ככה, לא שאני חושב על רוסיה מידי יום ביומו, לא שאני מת על הרוסים וארשת פניהם הכבויה, הנעים ברחובות הערים כשצלקות ימי סטאלין עדיין חקוקות בנפשותיהם ועיניהם אומרות חשדנות. טעמתי כבר אוכל טעים ואנין יותר מן המטבח הרוסי, האזנתי גם למוסיקה אחרת, קראתי בעבר ספרות גבוהה לא פחות מזו הרוסית ואף צפיתי בתאטרון מרשים כמו זה הרוסי, ובכל זאת. רוסיה.
השנה זכיתי לבקר כאן, הן במהלך שיט על פני הים הבלטי, במהלכו עגנה האנייה בנמל סנט פטרבורג. אז ירדתי עם מטיילי אל יום טיול או יומיים של הצצה במכמני העיר היפה, והן בטיולים אותם הדרכתי למוסקבה, לעיירות טבעת הזהב ולסנט פטרבורג. חמש פעמים השנה, מתוך עשרות ביקורים אותם אני עורך במהלך 12 השנה האחרונות בפדרציה הרוסית, אשר מורשתה, תרבותה, אנשיה ואירועיה היו מן המשפיעים הגדולים ביותר על מהלך חיינו בארץ ובעולם כולו.
ככל שרבו ביקוריי כך גברה סקרנותי. לראשונה מצאתי את סנט פטרבורג עיר עצובה, מלקקת את פצעיה מימי לנינגרד הסובייטים, שרויה בעיצומו של תהליך שיקום ארוך ומתמשך שהחל לא מכבר, ועוד צפוי לה בעתיד. בשנת 2003, השנה בה ביקרתי בעיר לראשונה, ציינו את יובל 300 שנה להיווסדה. מרבית רחובותיה היו אפלים עדיין, מעטים ממכמניה הוארו באור חלושות וחצרותיה האחוריות היו מוזנחות, מלאות בבקבוקי וודקה ובירה ריקים שהתגוללו בכל פינה. פה ושם חרק תריס רעוע, צינור חלוד ללא מוצא נותר תלוי על קיר מתקלף ורק מתחמי היוקרה כגון ארמונותיה והקתדראלות שבה נצבעו מחדש ובאופן חפוז, לרגל היובל. כאילו "כפרי פוטיומקין", קמו ועמדו על תילם.
לימים, עברו פני העיר מתיחת פנים משמעותית ויופייה הרב והשונה כל כך מזה של מוסקבה ניכר בהיכלותיה וכיכרותיה, כנסיותיה וארמונותיה, ואפילו בתושביה.
לחשוב על פטר הגדול שהיה אובססיבי לפתוח צוהר אל מערב אירופה, ללמוד ולהעתיק את הנעשה במערב, לבנות ולחנך ברוח מערב אירופה. מעצמות כמו אנגליה, צרפת, פרוסיה ומדינות איטליה השונות העניקו לו השראה שהפכה לדומיננטית בחייו הקצרים. ב- 1700 כבש פטר הגדול את השטח שלגדות נהר הנייבה מידי השבדים. כך נחרץ גורלה של רוסיה המזרחית והלא נודעת של אז להפוך לאימפריה. לחשוב על מאות אלפי צמיתים ושבויי מלחמה העושים לילות כימים בבניית העיר הזו, יש מאין. אותם עובדים חפרו יסודות במו ידיהם, שאבו בוץ ונעצו כלונסאות בדם פצעיהם ומתו ברבבותיהם במהלך הקמת העיר, אשר הפכה לבירת רוסיה ב- 1712. מאז הפכה לעיר הצארים של בית רומאנוב, והייתה אכסניה לתככים ומזימות, לרציחות ולאהבות, לקנאה ולריגול, למלחמות ולמהפכות, לתרבות ההולכת ומתעצמת ובעיקר, לעיר קוסמופוליטית שהתחרתה בהצלחה בברלין ובלונדון.
בימים רחוקים אלו נבט זרע המהפכנות בסנט פטרבורג הנהנתנית. רעיון שהחל לקרום עור וגידים עוד במהלך 1825, ב"מהפכת הדקמבריסטים", והלך וגבר עם עלייתו לשלטון של הצאר אלכסנדר השני, אשר הביא בשורות חופש רבות לצמיתים, כמו ליהודים. "תן להם אצבע, והם רוצים את כל היד". החירות החדשה עימתה מאות אלפי מחוסרי עבודה ואיכרים שנהרו אל הבירה, מול העושר הבלתי נתפס של הצארים והביאה לשינוי. הרעיונות המהפכניים, ואח"כ הסוציאליסטיים, הביאו להקמת תנועות התנגדות רבות אשר חברי אחת מהן, "נארודנייה ווליה" (רצון העם), התנקשו בחייו של הצאר האומלל. ולצד המהפכנות והתסיסה, העיר הייתה לחממת יצירה לעשרות סופרים ומשוררים, ציירים ומוסיקאים, הוגי דעות ו…עוד מהפכנים. חישבו על צ'ייקובסקי ופושקין, מוסורגסקי וגוגול…עד שיגיע לנין.
חזרה למוסקבה. זוהי עיר שונה לחלוטין המקבלת אט אט את אופייה המערבי רק בעשורים האחרונים.
מאז נוסדה בשנת 1147 ע"י יורי דולגורוקי, נסיך ולאדימיר-סוזדייל, חלפו מעל 800 שנה. מוסקבה, שהייתה תחנת דרכים קטנה בשולי הנסיכות הגדולה המזרחית, דרכה הועברו מטעני עץ, פרוות ודגים, הפכה לימים למטרופולין ענק, מיושב ב- 11 מיליון תושבים ומשתרע על שטח של מעל 2000 קמ"ר.
וכך, אל מול הקרמלין בו נחרץ גורלה של מוסקבה לא פעם, אני שב ומהרהר בהשפעתה הגדולה של רוסיה על העולם ועל חיינו אנו.
אני נוהג לבקר במופעי פולקלור במוסקבה וגם בסנט פטרבורג, להתמוגג נוכח שירת אקפלה נפלאה הבוקעת מגרונות אלמונים ומצלצלת כמנגינת שמיים, אני ממשיך ורווה נחת למראה ריקודי הפולקלור הרבים והצבעוניים, חלקם היתוליים, אל מול קהל תיירים גדול ומגוון. מעת לעת אני חוזה במופע בלט כזה או אחר, ומחשבותיי נודדות אל שנות השישים בקיבוץ, אל ריקודי העם ואל שירי תנועות הנוער. עד כמה נטמעה התרבות הרוסית בזאת הישראלית המתחדשת במדינת ישראל. שירי העם הרוסיים תורגמו ברובם לעברית ואין אדם בארץ שלא נתפס מפזם מעת לעת נעימות אלו או אחרות כגון "קלינקה", "לבלבו אגס וגם תפוח", תחת שמי מוסקבה" "עירי נוחמה" ועוד.
בביקוריי האחרונים עקבתי אחר אישים רבים שחיו ופעלו ברוסיה, בעיקר במהלך המאות ה- 18 – 20. חלקם של אחינו היהודים איננו נפקד מן המורשת הארוכה שראשיתה בימי פטר הראשון (המאה ה- 18), והיא המשיכה ונמשכת ממש עד ימינו אלו, כאשר הפדרציה הרוסית העצומה ממשיכה לצבור כוח ולהפוך למעצמה נוכחת ומשמעותית ביותר במאזן הכוחות (והתרבויות) הבינלאומי.
אני נזכר בשמות יהודיים אקראיים, הצצים ועולים ומצטלבים לאורך ההיסטוריה הרוסית. לדוגמא סיימון פוליאקוב, מהעשירים בברוני סנט פטרבורג, אשר עסק בבניית מסילות ברזל, היה מקורב לצאר אלכסנדר השני ותרם רבות לקהילה. אל מול כלא המצודה באי הארנבת בסנט פטרבורג, אני מהרהר במאסרו של הרב שניאור זלמן מלאדי, האדם שנחשב ממבשרי תנועת חב"ד, ואשר הוסגר לשלטונות (1799) בשל הלשנה של היהודים "המשכילים" שהתנגדו למשנתו. אני נזכר במרק אנטוקולסקי, מהמוכשרים בסטודנטים של האקדמיה לאמנות בסנט פטרבורג אשר חי בחדרון עלוב אך הפליא בפסליו ובמיוחד ביצירתו – "איוואן האיום" הניצבת בגלריה טרטייאקוב במוסקבה. אני מהרהר בביאליק ובפינסקר אשר למדו ברחבי רוסיה הגדולה וצברו את יוקרתם הערכית באימפריה הצארית. אני ניצב אל מול דמותה (הנראית בכלא המצודה בסנט פטרבורג) של חסיה גלפמן, מורדת יהודייה צעירה שבביתה הכינה חוליית "נארודנייה ווליה" את מטען החבלה שחיסל את הצאר. בשל הריונה נמנעה הוצאתה להורג אך היא מתה ב- 1882 בערבות סיביר. אני נזכר ביוסף טרומפלדור אשר במותו הפך למיתוס, אך מעטים יודעים עד כמה דבק ברעיון הסוציאליסטי הציוני, והיה אחד ממבשרי הציונות בארץ ישראל. וכן, גם בטרוצקי, בזינובייב ובקמנייב, מאבות המהפכה הקומוניסטית, אף הם יהודים, שלימים יחוסלו בפקודת סטאלין. וכך, מאות רבות של יהודים אשר גדלו וחונכו על ברכי התרבות הרוסית לדורותיה ולצורותיה, והביאו את משנתה עד הלום.
אחת מנקודות השיא בטיולי האחרון, הייתה בבית הכנסת הגדול קורל, בסנט פטרבורג. בעבר צפיתי באקראי בחזן המקומי, מר צבי יקירסון, פוצח בשירה בקולו השמימי ולכן הזדרזתי לתאם עמו את ביקורנו הנוכחי ולהזמינו למפגש עם מטייליי. חלקם כבר עייפים מצבר הכנסיות והמוזיאונים ("בחייך, תן קצת זמן לקניות"), חלקם סקפטיים ("עוד בית כנסת?"). אנא חכו בסבלנות, הפצרתי בהם, בואו עמי, לא תצטערו. צבי יקירסון, גבר כבן חמישים עטור זקן מטופח קיבל את פנינו במאור פנים. במשך כמה דקות סיפר לנו על קהילת יהודי סנט פטרבורג לדורותיה. על תולדותיו של בית הכנסת ועל תלאות היהודים לאורך ההיסטוריה. עד כמה טולרנטי היה הצאר אלכסנדר השני, שהתיר את הקמת בית הכנסת, ועד כמה אנטישמי היה בנו, אלכסנדר השלישי (אשר זיהה כי בין מתנקשי אביו הייתה קבוצת יהודים). רק בשנת 1893 נחנך בית הכנסת לאחר קשיים רבים, ונחשב לגדול ביותר ברוסיה, עם 1200 מקומות ישיבה. עד אז נהגו יהודי סנט פטרבורג להתפלל בחדרונים קטנים, כ- 40 במספרם ברחבי העיר, "שטיבעלעך".
עם סיום דבריו המרתקים פצח בשירה חזנית מעוררת השראה. בין אם פיוטים יהודיים ובין אם שירי עם יהודיים מוכרים. קולו העולה מהדהד בכתליו העצומים של בית הכנסת המשופץ (ע"י הנדבן אדמונד ספרא), נופל על אוזנינו ברטט בלתי רגיל הגורם לכמה מאתנו למחות דמעת סתר.
ובכן, בתוך כל המורשת הארוכה הזאת, צלחה התרבות הרוסית מרחקים וגבולות והתנחלה גם בארצנו. ימי "אנו באנו". ימי ההורה, ושינון שירי פושקין באסם, ופזמונים חרישיים ורומנטיים בסגנון רוסי בגורן, ומחולות, ומורשת מפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"מ) שאבד עליה הכלח, ועוד.
המסע אל ערי טבעת הזהב, אל חיי הכפר ואל המקום בו נולדה רוסיה.
באחד מימי הטיול נפרדנו ממוסקבה ושמנו פעמינו מזרחה, אל עיירות טבעת הזהב. הדרך ארוכה, הכביש הראשי עבר שיפוץ ניכר בשנים האחרונות, ואולם, רמזורים רבים לאורכו, מעברי חצייה בלתי צפויים, עבודות תחזוקה ועומס תנועה יצרו פקקים ארוכים.
הדרך לעיירות טבעת הזהב מישורית לאין סוף. אין כמעט גבעות, בוודאי שלא הרים. רק אין סוף יערות של עצי לבנה, אשוחית ואורן ופה ושם אלונים וצפצפות, ובינות להם פלגי מים או אגמים זעירים. מעת לעת מבצבץ כפר קטן לאורך הדרך, בתי העץ הכפריים בני למעלה ממאה שנים, סדורים בחזיתות בנות שלושה חלונות כל אחד. בגינות, עצי תפוח וחבוש, גינת ירק ותרנגולת מקרקרת. מפעם לפעם תחנות דרכים מאובקות, מגובבות ומשולטות בצבעוניות דוחה. והיערות, אין להם סוף. רוסיה שולטת על למעלה מ- 20% מיערות העולם. כל דבר עשוי עץ. העגלות, הבתים, ארגזי המשאיות, המחרשות, אפילו כלי הבית והצעצועים (הבבושקות) עשויים מעץ.
אני מבקש לעצור בסמוך לאחד מבתי הכפר הללו. בעליו עומד בפתחו, כמו יודע שהתיירים הסקרנים יבקשו לעצור ולצלם את ביתו הצבעוני. במשך שנים טרח לעטר את חזית ביתו הנאה, הוסיף פרחים ושבשבות, תיבת דאר צבעונית וטיפח גינה נעימה. אני יורד ושואל לרשותו לביקור קצר בחצרו והוא נענה ברצון. החבר'ה יורדים ומצלמים בטירוף. הוא מתרצה ומזמין אותנו גם לגינת ביתו כדי לראות עוד פינות סתר. באחת מהן, על גבי שולחן עץ, מפוזרים עשרות תפוחי עץ אותם אסף וכיבד אותנו בם בנימוס. "ספסיבה בולשוי" אני לוחש לאזנו, ומבלי שירגיש משליש לכיסו כמה עשרות רובלים.
בעיירות טבעת הזהב החלה רוסיה. שמונה עיירות שהיו לערים בהן התגבשה המורשת הרוסית הקדומה, כמו גם האמונה הפרבוסלבית. כאן הוקמו הכנסיות הראשונות וכן הקרמלינים הראשונים. כאן נקשרו תככים ומזימות, כאן הוכתרו ונפלו נסיכים, וכאן התגבשה הישות הרוסית שתנדוד בהמשך למוסקבה ותהפוך למעצמה.
לראשונה, במאה ה- 9 לספירה, אוסף של שבטים סלאביים שמוצאם באזור אוקראינה, נדדו צפונה והקימו לעצמם ישות עירונית בשם נובגורוד (העיר החדשה). לימים יגיע למקום מנהיג וויקינגי בשם רוריק, אשר בנדודיו נחת בשפך הנייבה מן הים הבלטי, שט דרומה ופגש בהם. רוריק ישתלט על השבטים המסוכסכים ויכונן את ראשית שושלתו, "רוס של קייב". צאצאי רוריק ישרדו עד שלהי המאה ה- 16, כשהם שולטים בנסיכויות העיקריות ובהן וולאדימיר, סוזדייל ומוסקבה.
כיום ולאדימיר היא עיר המונה כ- 360,000 תושבים, כ- 200 ק"מ מזרחית צפונית למוסקבה. הכניסה לעיר פקוקה ומלווה בעשרות שיכונים צפופים וזהים, בעלי מראה משעמם ואפרורי. באחד מאותם בניינים שוכן בית כלא גדול, הפעיל גם כיום. ישבו בו כמה מפורסמים ובהם ואסילי, בנו של סטאלין, אשר נעצר לאחר מות אביו ונכלא כאן בעוון בגידה במדינה הקומוניסטית. לימים ימצא כאן את מותו ממחלת הכבד בשל אלכוהוליזם. בכלא ישב גם אנטולי שצ'רנסקי מיודענו, ששוב מזכיר לנו את הנקודה היהודית ברוסיה. באחד מן הרחובות הצולבים לדרך הראשית התגורר יצחק לוויתן, יהודי שהיה הקריין הראשי ברדיו מוסקבה במהלך "המלחמה הפטריוטית הגדולה" ופלישת הנאצים. קולו המרגיע נסך בטחון באזני שומעיו. לאחר ביקור בכנסייה או שתיים, ולאחר שעמדנו על סגנונות הבנייה העתיקים שיהפכו מודלים לבניית כנסיות פרבוסלביות מאוחרות יותר, אנו נפנים אל גבעת תצפית נמוכה ממנה נשקף המישור מלוא העין. אין סוף שדות ויערות ונהר אחד מבויש, שנקרא קלייסמה, ששימש בעבר כנתיב תחבורה חשוב בסחר הנהרי שהתפתח ברחבי רוסיה. הנהר נשפך אל הוולגה, שנשפך אל הים הכספי והנה לכם משמעות מסחרית בימה"ב. למרגלות הגבעה נמתחת מסילת הרכבת הטראנס סיבירית, לאורך 1870 ק"מ.
מכאן אל סוזדייל. השעה כבר מתאחרת, השמש נוטה מערבה ושולחת קרניים מופזות המאירות את השלכת הנפלאה של ספטמבר, שפשטה בעצים. צבעי אדום, כתום, חום, אדום וזהב, יוצרים הרמוניה רומנטית מרנינה לעין. עוד מעט יגיע חורף. עוד מעט הכול ינשור ויכוסה שלג. עוד מעט יקפאו הנחלים והפלגים הקטנים, והאגמים הזעירים המשובצים פה ושם בין היערות.
כיום סוזדייל היא עיירה קטנטונת המונה 10,000 תושבים, אך מספר כנסיותיה ומנזריה הוא רב. יש כאן שישה מנזרי נשים, שני מנזרי גברים, וכמה עשרות כנסיות כשכל אחת מתחרה באחיותיה באיכות ובצבעוניות כיפות הבצל שלהן. סוזדייל הייתה מרכז מקודש בימי הביניים, עד שנחרבה בפלישה הטטרית הנוראה שהבעירה את כל נסיכויות רוסיה בשנים 1237-38. אחריה התאוששה העיר והייתה לצומת דרכים מסחרי וחשוב. סוחרים ועשירים נהרו למקום ובנו כאן את כנסיותיהם, אחת לחורף והאחרת לקיץ.
היום סגור המנזר הראשי, מנזר יפים הקדוש. בדרך כלל אני מבקר בו ומתרשם מקתדראלת השילוש הקדוש הניצבת בליבו, מקברו של פוז'ארסקי (ממובילי המאבק על מוסקבה, נגד הפולנים-ליטאים בראשית המאה ה- 17) וממגדל הפעמונים הרנסנסי בו מתנגנת מנגינה מופלאה ע"י עשרות פעמונים בכל שעה עגולה. בתקופה הסובייטית שימש המנזר כבית כלא גדול, בו בילה הפילדמרשל פאולוס, מפקד קבוצת הארמיות השישית בקרב סטאלינגארד, שנכנע והלך לשביו.
אז הלכנו למנזר אחר. מנזר האחיות הרחמניות ע"ש מריה המברכת, מהעתיקים בסוזדייל. מתחמיו צבועים לבן בוהק וחל איסור מוחלט לצלם את הנזירות ההולכות בו. אנו פוסעים בשבילי הגן הנאה שבשטח המנזר ושומעים סיפורים ורכילויות על ימין ועל שמאל. במנזרי נשים התנזרו ומתנזרות אלפי נשים מסיבות שונות. אלו שהסתופפו כאן היו בנות אצולה או נסיכות שסרחו או שחנן סר בעיני בעליהן. כזאת הייתה רעייתו הראשונה של נסיך מוסקבה, ואסילי השלישי, סולומוניה סבורובה. בשל העובדה כי לא ילדה לו בן, ביקש להיפרד ממנה, ומכיוון שהאורתודוכסיה אוסרת גירושים, שלח את אשתו להתנזר במנזר וכך זכה לחירותו. אומרים כי מצפונו ייסר אותו על מעשהו לכן נהג לבקר את רעייתו לשעבר ואף לתרום כסף רב למקום שהפך למנזר מפואר. סיפרו עליה כי בהיותה במנזר נחשדה כי הייתה בהריון. האמנם? ועל ידי מי? מספרים שאת המנזר נהג לפקוד כומר מקומי מעת לעת, ולך תדע…מספרים שהפתיעו אותה בביקור פתע אך היא התכוננה לכל והסתירה את הריונה. מספרים כי לאחר מותה מצאו ארון קבורה קטן, פתחו אותו ומצאו בתוכו בובה. ארכיאולוגים משערים כי הנסיכה המתנזרת אכן ילדה צאצא לא חוקי, אך שלחה אותו מעל פניה להרחיקו מפני ההמון הזועם, שמן הסתם היה עורך שפטים בקטון. במקומו הניחה בובה בארון הקבורה. לך תדע…ואסילי השלישי יישא על פניה אישה אחרת אשר תלד לו לימים את בנו, איוואן הרביעי, הלא הוא איוואן האיום, שיהפוך את רוסיה לממלכה אדירה, ואת עצמו ימנה לצאר הרוסי הראשון, לא לפני שיטבח בנתיניו בטירופו וחשדנותו. גם רעייתו הראשונה של פטר הראשון אאודוקיה, בילתה במקום מספר שנים לאחר שבעלה מאס בה ולטש עיניים לאחרות.
יוצאים ומהלכים לאורך אחד מן הרחובות המועטים בעיירה. שלכת בכל פינה, בתים צבעוניים שבעליהם הבינו מן הסתם, באיזה צד מרוחה החמאה, והם הופכים אותם לצימרים או לחנויות מזכרות. פה דוכן קטן של בבושקה (אמתית) המוכרת בבושקות (בובות סבתא מעץ), ולאחריה ממש עוד אחת המציעה לי לטעום את המלפפונים החמוצים שהכינה. כן, בסוזדייל מגדלים את המלפפונים הגדולים והטעימים ביותר ברוסיה, ובכל שנה מתקיים כאן פסטיבל המלפפונים.
אנחנו מבקרים במוזיאון האתני בו מרוכזים מבני עץ אותנטיים מן המאה ה- 18, אשר פורקו ממקומם והובאו הלום. כנסיית עץ לחורף, וכנסיית עץ לקיץ, בית איכרים ואח גדול עליו רבצו בני המשפחה, במיוחד אותו עצל (תמיד קראנו לו איוון איוונוביץ) וגלגל שאיבת מים ושאר מתקני כפר. ואז אנו חוצים את הפלג הקטון העוקף את סוזדייל. השמש כבר שוקעת, זהב עלי השלכת מקרין למרחקים ויש תחושה של התרוממות רוח נדירה כי השמש והשקיעה עושים את זה, וגם הנהר הרגוע והגשר הרעוע, ואז מגיעים לקרמלין של סוזדייל. אין כבר כוח להסברים, הריכוז מאתנו ואילך, תנו רק לנשום את הנוף, את השקיעה המרהיבה, תנו רק להתבונן בנהר הניבט ברקע השמש היורדת.
בקרמלין הקטן, שהיה בעבר המרכז השלטוני והדתי של סוזדייל אנו מתרשמים מקתדרלת העלייה השמימה של מרים. שוב כנסייה עתיקה, תמשיחי קיר נדירים המספרים את תולדות הקדושים הפרבוסלבים כמו גם את אירועי הברית החדשה ובעיקר את תרדמת מריים ועלייתה השמימה.
בערב נסענו לביתה החמים של יוליה, עקרת בית רוסיה ומקסימה שקיבלה את פנינו בסבר פנים קורנות, בתלבושת מסורתית ובארוחת ערב נהדרת שכללה מחמצים רוסיים, וודקה כיד המלך, סלט רוסי, מרק ודג אפוי בתנור ושאר מגדנות. יופי יוליה. עכשיו אפשר לחזור למוסקבה, ומשם ברכבת בוקר מהירה לסנט פטרבורג.
אכן, רטרוספקטיבה רוסית.