6.6.16
אף כי כיוונתי את השעון ל- 7.00, התעוררתי מוקדם. מיד הסטתי את הווילון והוא נגלה לפני במלוא הדרו. לאורך 15 ק"מ ובעומק 300 מ, מוקף רכסים תלולים ומנוקד בישובים פזורים משתרע פיורד גיירינגר. רץ למעלה להיטיב זוויות צילום. אין. מצאתי גומחה קטנה בירכתיים, ממנה ניתן להשקיף יופי על הנוף ועל שובל הגלים של הספינה והייתי מאושר. מזג אוויר מושלם!!
ואני חושב לעצמי, איך זה שיכולתי לכתוב את המילה הזאת, מאושר, וכמה שמצב רוחי מושפע ממזג האוויר, ואיך בכלל אני חי עם הניגודיות הזאת בין אושר והתלהבות רגעיים, לבין רגעים של שעמום ובדידות וגעגוע למשפחה, רגעים של מתח ולחץ במילוי המשימה. טוב נעזוב את זה.
בשעה 9.00 עגנה ספינתנו בעיירה גיירינגר. רק 1300 תושבים, אבל פנינה של ממש. נוהל הירידה מהספינה היה מהיר, פגשנו נהג גדול ושמו רולף, שהזכיר לנו כי אני מטיילים בארץ צאצאי הוויקינגים. אבל מה, נחמד ומשתף פעולה. העפלנו בנסיעה לגבהים של כ- 1000 מ', עוצרים פה ושם לתצפיות. היום בהיר לחלוטין, שזה ניגוד גמור לימים הקרים והערפיליים שעברנו והנוף הבהיר עושה עבודה נהדרת על המטיילים. קריאות התפעלות למראות היפים הללו, לנוכח אין סוף שלוגיות וקירות של קרח שנותר מן החורף האחרון. לאחר התצפית על הפיורד, עצרנו פעם נוספת כאילו להשתכשך מעט באגם שקפא ולחוש תחושת קרח קיצי משהו. תבניות הנוף שנוצרו בעידני הקרח השונים ניכרות בכל פינה. מדרונות גלישה של קרחונים קדומים, עמקי U, וכן שפע אגמים. נורבגיה היא עדות לגיאומורפולוגיה במיטבה ומרבית הנוף עוצב במהלך 2.5 מיליון השנים האחרונות. אם ניסע אחורה בזמן ונריץ אותו במהירות הבזק, ניווכח כיצד קרחוני קדם ענקיים ניתקו ממקומם, גלשו מטה בחזיתות אדירות ממדים, חרצו בהרים ויצרו שפע של תעלות ועמקים, ומשהגיעו בגלישתם אל הים ונמסו, עלה הים על גדותיו והציף את העמקים.
פיורד גיירינגר הוא רק אחד מעשרות רבות של פיורדים שנוצרו בעידני הקרח.
היום בכלל הוקדש לטבע במיטבו, ואכן הוא היטיב עמנו.
בחלקו השני של היום גלשנו ממרומים אל הנארופיורדן, הפיורד הצר. חלפנו על פני מימי ראי, כפרים קטנים, כנסיות עץ ישנות ומעט שדות שהחציר בם נקצר רק לאחרונה. נורבגיה עשירה ברכסים, איים, אגמים ומפלים, וודאי בפיורדים, אך דלה ביותר באדמה חקלאית ולכן נדיר היה לחזות במראות שכאלה.
פנינו דרומה בעיר סטרין לעבר קרחון בריקסדייל. בנורבגיה רובץ עדיין הקרחון הגדול ביותר באירופה, יוסטדאל, ע"פ 890 קמ"ר. אחת מזרועותיו של קרחון זה הוא בריקסדייל, הקרחון הכחול. אני זוכר אותו מלפני 15 שנה, עצום ומרשים ומאיים, והנה הוא דל ומצומק ונסוג, ובעוד כמה שנים ייעלם כמו קרחונים אחרים. למרות זאת הייתה הדרך במעלה הקרחון חווייתית, עתירת מפלים, גלים של פריחת נוריות צהובות ותורמוסי ענק בשלל צבעים, נחלים שוצפים ובקתות מסתוריות, אולי של טרולים??
וכעת אני שוב על הספינה. לאחר יום חווייתי ומיוחד, מפלחת הספינה את דרכה במימי הפיורד אל הים הנורבגי. מפל אדיר וקוצף נוחת בשאון על העיירה הלהסילט – Helesilt ממנה עלינו על הספינה, והניבטת מן הסיפון. שחפים צווחניים מלווים אותנו, מייחלים לפרור לחם. השמש נוטה מערבה, אך השקיעה תאחר לבוא, והים יתסיס את השמש רק לקראת חצות. גם אז יישאר מואר.
7.6.16
יש. הבוקר נוסעים לדרך האטלנטית. השעון צלצל 6.30 והתעוררתי כמוכה נחש. ישנתי שינה עמוקה טרופת חלומות רעים. כבר לא בא לי לעלות לסיפון לצילומים נוספים אז הסתפקתי בארוחת בוקר. ישבתי ליד נביל וסואד ואכלתי מעט סלט פירות ביוגורט עם שזיפים מיובשים. את התה לגמתי כבר בסיפון עם נביל, שנינו מעשנים סיגריה ראשונה שאין כף ממנה.
בדרך לתאי עצרתי להשקיף על העיר החדשה מולדה- Molde, ולנסות לאתר מבנים עיקריים. מלון חדש הבנוי בצורת מפרש מיתמר משמאל, לידו אצטדיון הכדורגל של הקבוצה המקומית, ומימין בית העירייה וכנסיית העיר.
ירדנו מהסיפון אל נהג בשם אריק. חביב ואדיב ומדבר אנגלית מצוינת, ובעיקר אוהב להסביר. אתו נמצא מדריך מקומי בשם מרקו, אבל לא זכור לי שהזמנתי מדריך, אמרתי לאריק. לא יודע, זה מה יש. ענה. מרקו מגיע, מציג את עצמו ומתחילים בנסיעה.
מולדה נמצאת במחוזות מור-רומסדאל והיא משמשת בירתו המנהלתית. העיר היפה, המונה 28,000 תושבים מכונה עיר השושנים, בשל גני הוורדים הרבים הנטועים בה.
הספינה עוגנת במרחק 50 מ' מהרחוב הראשי וכ-200 מ' מבית העירייה, והמולת החיים ניכרת אפילו בשעה מוקדמת זאת של בוקר. מולדה התפתחה כעיירת דייגים וכצומת דרכים יבשתי כבר בימה"ב, וזכתה בזכויות סחר ניכרות בראשית המאה ה-17. בזכות יופייה, קרבתה למפרצי דיג ואקלימה הממוזג, הפכה בהדרגה לעיר תוססת ומושכת תיירים. נהגו לבקר בה הקיסר הגרמני ווילהלם השני, נסיכי וולס, אמנים ויוצרים כגון היינריק איבסן, בחיר מחזאי נורבגיה, ואחרים. כמרכז תרבות גדול למרחב כולו מקיימת העיר מידי שנה פסטיבל ג'אז בחודשי יולי אוגוסט, או אז העיר וסביבותיה הופכים למרקחה של נוער ונגנים.
בנוסף לנמל חשוב, קיימות במולדה תעשיות בענפי העץ והטקסטיל והעיר משמשת מרכז כלכלי תעסוקתי לתושבי המחוז. שדה התעופה ממוקם ליד מרבץ הגז הגדול ביותר במדינה.
ב-1916 פרצה בעיר שריפה שהרסה מחצית מהמבנים, ואף ששוקמה נשרפה פעם נוספת במלה"ע 2. הפצצות הנאצים ליוו את מאמציהם לתפוס את אוצר הזהב של נורבגיה כמו גם את אנשי בית המלוכה שהוברחו מכאן ללונדון בעיצומה של המערכה. שכיות חמדה ארכיטקטוניות אבדו וכיום יש בה בעיקר מבנים מודרניים.
בנסיעתנו מזרחה על כביש 64 לאורך הגדה הצפונית של פיורד מולדה, ניבטת מדרום "המרפסת של מולדה", שרשרת הרים בה כ-220 פסגות מחודדות ועטויות שלג והמראה מושלם ביופיו.
לפתע מקבל מרקו שיחת טלפון. איפה אתה, אומרים לו. מסתבר שעלה בטעות לקבוצה שלי, התנצל וירד לתפוס טרמפ לקבוצתו המיועדת. המשכנו, נסתדר בלעדיו מן הסתם.
הדרך האטלנטית אליה אנו נוסעים, תוכננה כבר בשנות ה-70, ונחנכה ב-1989 לאחר שש שנות בנייה בהן חוו הבנאים 12 סופות הוריקן.
בנייתה לוותה במחלוקות רבות. גופי שימור הסביבה לצד ארגונים כלכליים ומוסדות ציבוריים יצאו נגד התכנית שהייתה פורצת דרך וייחודית. ואולם דעת הרוב גברה והכביש התלוי, שהוא יצירת אמנות ובטון בנוף הפרוץ היה לעובדה. משנחנכה, הייתה הנסיעה בדרך כרוכה בתשלום ואולם תוך 10 שנים כוסתה עלות הבנייה ומאז הנסיעה בחינם. כיום נחשבת הדרך האטלנטית, המובילה בין כפרים בודדים ועל פני מפרצים קסומים ושוניות סלע, לאחת היפות בעולם. בנורבגיה היא נבחרה שנייה ביופייה רק אחרי "דרך הטרולים". מגזינים ברחבי העולם הגדירו אותה כמדהימה, פרועה ומאתגרת ואכן בכל מצב הביקור בה שווה. ביום רגוע שקט או במזג אוויר סוער. כך או כך תיראה הדרך קסומה ורומנטית.
בדרכנו אל הדרך האטלנטית אנו חולפים על פני שדות בלתי מעובדים בהם האדמה ראויה רק לגידול עשב וחציר לפרות וכבשים. גידולים אחרים קשה לגדל באדמה זאת. לצדי השדות מונחות חבילות חציר ענקיות עטופות ביריעות פלסטיק לבנות, אולי כדי להחיש את ייצור התחמיץ. במרחב פיורד מולדה שורצות להקות גדולות של דגים, בעיקר סלמונים וטרוטות ודגי בקלה.
אנו עוברים בכפר Eide, וממנו מגיעים אל Vevang. בצומת זה פונה הדרך מזרחה, ולאורך 8.5 ק"מ, ועל פני גשרים ועיקולים, מדהימה את הנוסעים בה לכיוון Averoy. בנקודה מסוימת בנו המהנדסים "שביל צף", הסובב סביב חצי אי שלאורך הדרך. בהליכה בשביל שארכו 500 מ' ניתן להשקיף על צורות סלע דמיוניות, מפרצים קסומים, רצועת הרים המלבינה מדרום לפיורד מולדה ובעלי חיים נדירים לצד מרבדי פריחה.
אנו חולפים ע"פ מגדל בנוי אבני גוויל הנטוע על אחד האיונים בסמוך לדרך. זהו מגדל עתיק מראשו נהגו הוויקינגים לאותת באש ולהתריע מפני תוקפים זרים. בהמשך, רובץ אי קטן בו מתגורר אדם ששט על גבי ספינה וויקינגית שבנה בכל נתיביהם האפשריים של אבותיו הקדמונים. כיום הוא מנהל כפר וויקינגי תיירותי וספינתו יוצאת להפלגות, עמוסה בתיירים. ואכן בסביבה ניכרת נוכחותם הקדומה של הוויקינגים. מעט מערבית לדרך האטלנטית מצאנו כמה תלי קבורה וויקינגיים ומורשתם נוכחת גם כאן, מן הסתם.
לאחר שביקרנו באתרים השונים שבנו על עקבותינו, והמשכנו לאורך הדרך, מערבה לאורך קו החוף היבשתי.
הנסיעה מערבה חולפת על פני כפרים קטנים וצנועים. מרבית הבתים בנויים על קו המים וכמעט בכל בית סירת דיג. הכביש, מסתבר, הוא קטע מדרך לאומית תיירותית מומלצת ולאורכו נופים שאינם נופלים ביופיים מנופי הדרך האטלנטית. השפל בים צובע את סלעי הגרניט של קו החוף בשלל אצות, פלנקטון ובקווי מפלס חדשים. מרחוק מזדקר מגדלור קטן ואדום. במפרצים עוגנות סירות דייג.
אחרי כעשרים דקות של נסיעה חלומית אנו מגיעים לכפר דייגים קטן שנקרא בוד Bud. הכפר ממוקם בפינתו הצפון מערבית של חצי אי הפונה לאוקיינוס, במרחק של 41 ק"מ ממולדה. ממגרש החנייה נראות מדרגות המובילות לראש גבעה נישאה. על קירות הגבעה ניכר קינון של שחפים וצרחותיהם ומריבותיהם נשמעות עד הלום.
אנו מטפסים על המדרגות. הנוף לכיוון האוקיינוס מדהים, אך מה שמדהים לא פחות הוא שרידי מתחם מגננה מבוצר שהקימו הגרמנים בזמן הכיבוש. עמדות מבוטנות, תעלות ותותחים שעדיין ניצבים, פנס "קסנון" אדיר ממדים לתאורה נגד מטוסים תוקפים ושלל כלי משחית נוספים, מזכירים את עברה האומלל של נורבגיה בימי מלה"ע 2.
ירדתי למטה מציץ בשעוני. עוד רבע שעה חוזרים לאוטובוס. אריק הנהג ממהר, הוא צריך לחזור לעיר ולהסיע תלמידים מבי"ס. אשר על כן נחפזתי בין סמטאות הכפר, תר אחר מראות מצטלמים במיוחד. כעבור שתי דקות עולים באוזניי קולות הלמות פטיש. בחצרו הפרטית מתקין דייג מבוגר מחסן לביתו. מהמרפסת שלו ניבט מראה שכמותו אני מחפש. אפשר? אני שואל, בבקשה, הוא משיב לי בנימוס, מורגל בתיירים מצלמים. ואני עולה על מרפסת העץ בביתו הצבוע אדום, ורואה ומצלם תמונות חלומיות ושואף לריאותיי אוויר צח של ים ומשקיף אל מגדלור רחוק ואל ירכתי סירה הנוטה על צידה בגלל השפל, וקולט את האצות המתרבדות בקו החוף ואת הצבע הנהדר הזה מן הטבע הנהדר הזה, אני מצלם ואומר אמן!!
8.6.16
השעה 20.05, ואני יושב במרפסת חדרי בספינה ולעיני עוברים אינסוף איים המנקדים את פיורד ברגן. שחפים מלווים אותנו, צוללים ומבצעים "סללומים" מרשימים, מצווחים ומנקרים שחף את רעהו, זוז…זוז כבר, רוצים לומר, כאילו אין סדר בעולם. מה הם כבר מבקשים אם לא פרור לחם.
נזכרתי בנסיעת עבודה לקופנהגן לפני המון שנים. קניתי לי מצרכים במכולת מקומית, גבינות ונקניקים ולחם ופירות, ובהיעדר מקרר בחדר תליתי את שקית המצרכים בחוץ, על אדן החלון הקפוא. בבוקר מצאתי קרעי שקית וכלום אוכל בתוכה..! אליק השחף אכל לי את הכל..!
ברגן נצפתה לעינינו ממרומי גבעת פלויין כפנינה זוהרת בלב צדפה תכולה. אחת הערים היפות באירופה, המונה כ-250,000 תושבים מאושרים החיים בבירת הפיורדים של נורבגיה.
העיר שהייתה מרכז צפוני אסטרטגי ביותר של ברית ערי ההאנזה במאות 14-16, משמרת בנמלה את בתי ההאנזה העתיקים, עשויי העץ, הטומנים בחובם פרשות מרתקות מימי הסחר העתיק ההוא, שהיה פורץ דרך בזמנו והניח יסוד לחוקי המסחר, העסקאות ועולם ההון השרירים עד היום. ברגן הייתה אז נמל יצוא לפרוות, עצים ודגים ומעמדה באירופה התחזק. כ-100 ערים צפוניות היו חברות בברית זו, שהייתה בלתי תלויה כלכלית ופוליטית בממלכות או מדינות בעת ההיא. לעתים אף לחמו צבאות ערי הברית כמאוחדים, מול כוחות גדולים ומאיימים. נתיבי הסחר שלהן התפרסו ברחבי צפון אירופה, לאורך הים הצפוני, הים הנורבגי והים הבלטי כמו גם אל מרכזים במרכז ובמערב אירופה.
את כל היופי העתיק הזה ועוד, נראה בהמשך היום ממרומי הגבעה ההיא, בגובה כ-400 מ', באחד הימים הצחים והנעימים ביותר בטיול.
עם שחר, עת גלשה הספינה במימיו הכחולים מאוד של הפיורד חשתי שזה עשוי להיות יום יפה.
מיד בהגיענו לנמל חשנו אל שוק הדגים של ברגן. כבר שנים שהשוק הוא יותר מסעדות לממכר פירות ים, מיני דגים ונקניקים ופחות שוק אותנטי כפי שהיה בעבר. אבל החוויה נותרה בעינה והתיירים שוחרים בכל פינה לצילום ראוי, לטעימה של בשר לוויתן או קוויאר, וכן לארוחה קלה (ויקרה להחריד).
אל גבעת פלויין עלינו באמצעות פוניקולר. נביל, המתקשה בהליכה הובל אחר כבוד למעלית מיוחדת. במרומי הגבעה נעתקה נשמתם של המטיילים לרגע או שניים. מחזה כה יפה וחד וברור מזמן כבר לא ראו. הצעתי לנצל את הזמן לתצפית, לקפה או לטיול לאורך שביל המקיף חלק מהגבעה וניבט אל שלוש רוחות השמים. הגבעה, אחת משבע המקיפות את העיר מכוסה ביער צפוני עבות, שבשביליו אפשר לטייל. מכאן נראה הפיורד בבהירות רבה, בתי ההאנזה העתיקים, הנמלים המודרניים, היכלות ציבוריים, אגמים מלאכותיים, גשרים ומזרקות והמוני בתי עץ קטנים ויפים המשובצים מעשה אמן ברחבי העיר.
ירדנו חזרה ולאחר ארוחת צהריים נסענו לטרולדהאוגן, ביתו של המלחין אדווארד גריג.
את 22 שנותיו האחרונות חי בבית זה עם רעייתו (בת דודו) נינה. השניים היפרו איש את רעותו ברעיונות ובייעוץ מוסיקלי והרבו להופיע יחדיו ברחבי אירופה, אדווארד כמלחין ופסנתרן ונינה כזמרת מחוננת. ב-1885 נשלמה בניית ביתם היפה, המשקיף אל מפרץ בפיורד ברגן ומאז היה למעוזם ומקור להשראה למלחין. גריג, שהיה מוכר אז בעולם, זכה לתהודה רבה עם פרסום יצירתו הנפלאה למחזהו של איבסן, "פרגינט". מאז הפכו היצירה, כמו המחזה, לאבן יסוד של המוסיקה והקלאסיקה הנורבגית.
גריג נולד ב-1834. כבחור צעיר נסע ללמוד בלייפציג שם נתגלה כשרונו האדיר ואז גם נישא לנינה. לשניים נולדה בת אחת שנפטרה בגיל שנה. בשובם לנורבגיה, לאחר נדודים ומופעים בעולם, "נשאב" גריג לעידן הלאומיות השוטף את מולדתו, שהייתה נתונה עדיין תחת שלטון שבדיה. הלאומיות הנורבגית שנולדה עוד ב-1814, הלכה והתעצמה במחצית השנייה של המאה. עשרות שירים ורומנים, מחזות ולחנים התפרסמו אז, נותנים דרור לרגשות הלאומיים של בני העם. ביצירות אלו באו לכלל ביטוי אגדות, מיתוסים נורבגים, סאגות וויקינגיות וכן מלודיות שליוו את הנורבגים משחר ההיסטוריה. גריג נסחף למעגל זה, וביצירותיו, טרם נדבך חשוב.
שוטטנו בביתם הנאה של בני הזוג, ראינו את החדרים השונים בהם נותר העיצוב המקורי ובחנו את הפסנתר עליו פרט המלחין הדגול. הצעתי למטיילים להצטרף אלי במורד היער אל קו המים, מקום בו קבורים בני הזוג, במערה שנחצבה בסלע הצופה אל הפיורד.
חזרה אל העיר תוך סיור רכוב דרך אתריה העיקריים. חלפנו על פני המוזיאון לאמנות שימושית, ראינו את הפביליון הנאה בלב המדשאה שנמלאה נורבגים שהזדרזו להתפשט נוכח קרני השמש המלטפות, צפינו על פסלו של גריג, חלפנו על פני המדרחוב המודרני בו ניצבת אנדרטה המנציחה את מגלי העולם הנורבגים ובהם הוויקינגים האמיצים, המשכנו דרך הנמל אל בתי ההאנזה ואל מגדל רוזנקראנץ והיכל הוקון העתיקים, דרך כנסיית מריה הקדושה, מן המאה ה-13 וסיימנו את הסיור, מאפשרים לאנשים לנשום ולטייל בעצמם. אחלה יום.
9.6.16
היום האחרון לשיט. בוקר. הים מקציף גליו ומטלטל את הספינה העושה דרכה דרומה לעבר נמל המבורג, לשם אנו אמורים להגיע מחר עם שחר.
חדשות רעות מוקרנות בטלוויזיה בערוץ Sky News. פיגוע בתל אביב, הרוגים ופצועים. וזה כאילו להתעורר באחת מחלום ארוך ויפה למציאות הכואבת של המזרח התיכון ושל ישראל כחלק ממנו. נתניהו וליברמן נראים מזדרזים להגיע לזירת האירוע, נושאים נאומים רוויי נקמה. שוב הם מבטיחים ביטחון. רק שלא בטוח שביכולתם להעניק אותו לתושבי ארץ-גזרה כמונו, הנתונים במעגל שנאה כבר קרוב למאה שנים.
מוחמד עלי הלך לעולמו ואזרחים רבים בארה"ב נאבקים לזכות בכרטיס כניסה לטקס האזכרה שלו.
קבעתי פגישה עם זוג גרמנים נחמדים מקלן, מורים בפנסיה, שהבטיחו לספר לי קצת על המבורג.
הוא, בן העיר לשעבר ממליץ על מוזיאון מיני-וונדרלאנד הנמצא בשפיישר-שטאדט, רובע המחסנים ובתי הערובה בנמל ששוקם והפך למוקד בילוי ולחגיגה לאוהבי צילום. כדאי להזמין כניסה מראש, הוא ממליץ.
הוא מצביע במפה על מקומות בילוי אפשריים נוספים. לא, הוא לא מכיר כל רובע יהודי ספציפי. אני מצביע על מיקומו של בית עלמין יהודי במפה שפרושה לפנינו. אה…הוא אומר. לא ידעתי.
אנו משוחחים ומתעניינים זה בזה. הם אוהבים את השיט, את החופשה ואת הפנסיה. הוא היה מנהל בי"ס ובטיול השנתי האחרון אותו הוביל ל לוונציה, איבד נערה חולמנית. שעות קשות חלפו עליו בסופן נמצאה הנערה בוכייה בתחנת המשטרה. כן, גם הוא בכה כשנמצאה, אבל עכשיו הכל מאחוריו.
כן, הם היו רוצים לבקר בישראל. בתם נסעה לשם עם בעלה כטיול ירח דבש. הם אומרים שנהנתה מאד. אני מאמין להם. בתנאים נורמליים אין כמו ישראל. צבעונית ורב-תרבותית, חברה'מנית וחצופה, מגוונת ועשירה וענייה. באמת, באמת מקום מיוחד. אם רק אפשר היה קצת אחרת..!
היום האחרון והאנייה כמרקחה. נוסעים צובאים על החנויות, קונים מוצרים פטורים ממכס, בודקים חשבונות ומתחלחלים נוכח גובה התשלומים. יקר כאן להחריד, אבל כדאי. בירה או יין או קוקטייל או פריט למזכרת, הכל יקר וביחד, וכעבור 10 ימים זה מצטבר לסכום ניכר.
את "יער נורבגי" כבר סיימתי לקרוא וחנה נתנה לי ספר חדש וקולח. ביום הראשון קראתי כבר מחציתו.
ירדתי לחדר ההרצאות בו אני אמור להגיש הרצאה לנוסעיי, והפעם על "ימי רפובליקת ווימאר", כרקע לקראת המשך הטיול לגרמניה. פגשתי את נתנאלו האחראי על המחשב, שחיבר אותי למערכת ההקרנה במקום. תוך הרצת המצגת הוא מספר על עצמו. הוא מברזיל ומת מגעגועים לחברתו, אחת לשבעה חודשים הוא יוצא לחופשה בת חודשיים. והיא מחכה לך? אני שואל, תלוי, הוא עונה.
בין לבין הזדרזתי להרצאתה של ז'ואנה אודות המבורג. ביקשתי לרענן מעט את זכרוני ולהתעדכן בפינות נוספות בעיר הענקית. ז'ואנה הקרינה מצגת פשוטה ולאחריה ניגשתי אליה ושוחחתי עמה. היא איטלקייה וגרה בג'נובה, בת 78 ועדיין מדריכה טיולים. באנייה היא משמשת כמרצה בארבע שפות, ותפקידה "להדליק" נוסעים להירשם לסיורי החוף הניתנים ע"י הספינה, שבהחלט אינם זולים.
סיפרתי לה שגם אני מדריך ואף הזמנתי אותה בנימוס להרצאתי הקרובה. כששמעה את נושא ההרצאה שלי פתחה בשטף אינפורמציה על ימיה האומללים של גרמניה, שאפשרו את עלייתו של היטלר לשלטון. שנינו הסכמנו שלו היה מתקבל לביה"ס הגבוה לאמנויות בווינה, כמו שקיווה, העולם בוודאי היה נראה אחרת כיום. מעניין. מהיטלר עברה לנפוליאון ובסופה של השיחה לימדתי אותה משפט: "כאשר אנשים קטנים מטילים צל גדול, זה סימן שהשמש שוקעת". לא הכירה את זה והתלהבה…! ואני…הרהרתי לי על ההנהגה בארצי שלי…!
בארוחת הערב שוב מתנדנדת האנייה. עמי, קצין לשעבר בחיל הים, אומר שזה "ים של ברבורים", הגדרה המציינת גלים קוצפים בגובה מטר. ספינה קטנה יותר מזו, הוא ממשיך, הייתה כבר מיטלטלת כהוגן.
אווירת סוף השיט. כבר אורזים, לוקחים דרינק אחרון, סיבוב נוסף בקזינו ו…תם ונשלם!