כבר בערב יום הזיכרון לחייל צה"ל חשתי את העצב השנתי מחלחל בתוכי, כמעט כמו בכל שנה, ואולי ביתר שאת. משנה לשנה הזיכרון קשה יותר,
משנה לשנה המראות בולטים, מוחשיים וכואבים יותר, משנה לשנה צצות השאלות הקשות מכל, למה לחמנו, עבור מה ומי מתנו, ולשם מה? במיוחד לאור ההתדרדרות המדינית, החברתית והמוסרית שעוברת כחוט השני בשדרותינו, תחושה מעיקה של אבדן דרך וכיוון והרגשת חוסר אונים גדול מול המתרחש במקומותינו:
זרם בלתי פוסק של פשעי שנאה, כתובות נאצה מרוססות על מסגדים, על כנסיות, התעללות מתמשכת בציבור פלסטינאי עצום הנכנע למרותנו, אבדן ערכים מוחלט וסימון ברור של מדינה המתמידה באכילת חרבה לנצח.
חזרתי מתל אביב עם אשתי. אמרנו, נסור אל הקניון שלנו ונתכבד לנו בארוחת מסעדה קטנה. לקראת ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל סודרו כבר אלפי כיסאות על רחבת העיר, בחזית הקניון ואל מול הבמה.
ראיתי והתרגשתי, ומיד צילמתי. אמרתי לזיוויק: כל שנה אותו ריטואל צבוע: באים בהמוניהם, יושבים, שרים לזכר הנופלים, מקריאים קטעי גבורה, כאילו "חוגגים" את יום הזיכרון, ואז ממשיכים אל השגרה הזוחלת ומאיימת. איש איש למחוזותיו, אל דממת חייו, איש איש, מניחים אנו לפוליטיקאים חסרי אופק מדיני ובוודאי, חסרי אחריות מדינית ולאומית לחרב את חיינו…
ואז, ראיתי גם דבר אחר במראה זה: ראיתי שורות אינסופיות של כיסאות ריקים, לבנים ומתייצבים כמסדר גדול אל מול הבמה. שורות של כסאות שריקנותם הבהירה את עצמתו ומשמעותו הנוספת של יום הזיכרון. למעלה מ- 23,000 חללי צה"ל ששוגרו אל מלחמות ישראל, חיילים וחייליות שבוודאי חלמו על בית קטן עם גג אדום, על משפחה, על חלום ציוני, על עתיד יפה ובטוח בארץ ישראל. הכיסאות הריקים הם עדותם האילמת, הם גם האצבע המאשימה אותנו.
והיה גם המתח הבלתי מוסבר הזה שתוקף אותי לקראת כל טיול. והפעם, חמישה ימים קצרצרים לסיציליה, עם קבוצה ספורדית שאנשיה נרשמו לטיול מאורגן קצרצר וזול. מבצע ליום העצמאות.
פרפורי התרגשות, כאבי בטן, געגועים הביתה בעודני בבית, ושאלות נוקבות החוזרות על עצמן מידי ערב טיול: כיצד אעביר את הטיול הזה עם אנשים בלתי מוכרים, עם מסלול שהוא די בלתי אפשרי, ועם תחושת הדיכאון הגוברת ברקע יום הזיכרון לחללי צה"ל, שכבר בסיומו אני יוצא לטיול, בעוד באזננו מהדהדים רעמי הזיקוקים.
אז הייתה טיסת בוקר מוקדמת והזויה, והייתה נחיתה בנמל התעופה של קטאניה, והיה ריכוז של אנשים וביחד הלכנו אל האוטובוס הממתין לנו בחניית השדה.
נהג חביב בשם סלווטורה המתין לנו ונשא מזוודותינו אל בטן האוטובוס. מתחילים בנסיעה, ואני מתנער ונכנס למוד של מקצוען מחויך מבט:
"בוקר טוב לכם וברוכים הבאים לסיציליה. שמי עוזי ואני שמח ללוות את הקבוצה הזאת. הנהג הוא סלווטורה, "בונז'ורנו סלווטורה", וכולם כבר נכנסים לאווירה…
כאילו…כיוון שאז אני מתחיל במשנת תיאום הציפיות שלי: דייקנות ביציאת האוטובוס, בטיחות ובטחון, הנמכת ציפיות מהמלונות הצפויים לנו, רוטציה ושאר נהלים שבלעדיהם אין לזוז. אה…כן…וגם מספר הטלפון האירופאי שלי, למקרה חירום.
נוסעים ממזרח מערבה.
אנחנו מתחילים בביקור בעיירה צ'פאלו. מותק של מקום המשתרע על פני מפרץ קסום, כשעה מרחק נסיעה מפלרמו עיר הבירה של סיציליה.
בקבוצה יש מספר מוגבלים. אנשים עם מקלות, גברת עם עגלת נכים ו…תינוקת בת שנתיים שהצטרפה להוריה כיוון שלא נמצא לה פתרון, וגם בגלל שהוריה לא העלו על דעתם להשאירה לבדה בלעדיהם. שמה אליה, והיא עסוקה בליקוק גלידה מרבית הזמן. התבוננתי בה וליטפתי את לחייה, מזכירה לי את נכדתי אלה. בהמשך הטיול היא כבר תכנה אותי בשם "סבא עוזי".
הולכים לאורך הטיילת המפתיעה של צ'פאלו. ים הטורקיז בוהק בעיניים, מפתיע בצבעוניותו, מעוטר בגלים לבנים המתנפצים קלות אל החוף הטרשי האפור של העיירה. צ'פאלו מונה 14,000 תושבים וכבר מימי קדם נושבה ע"י יוונים. הרומאים הפכו אותה לעיר נופש, ומן הסתם ידעה צ'פאלו סלבריטאים רומיים שונים, ואולי אף קיסרים שבאו לכאן בראש פמליותיהם כדי לנפוש וכן לברר את מידת שליטתה של רומא בסיציליה.
בתי העיר בנויים כחומה אל מול הים, על קו הטרשים. אולי כהגנה מפני פולשים ובוזזים, אולי כקרבה אל מפרצי הדייג הקטנים שבה..
המסע אורך כ- 600 מטרים. עצירות לצילום, המתנה למאחרים, התרגלות הדדית אל אנשי הקבוצה. מי המאחר הכרוני ולמה, מי הוא הדברן והבעייתי? עם מי יש לנהוג בכפפות של משי וממי צריך להתעלם ופשוט לא לענות להערות ציניות.
חלפנו ברחובותיה של העיר, החנויות עמוסות מזכרות ודברי מתיקה. פסלי קרמיקה של שמש סיציליאנית, של טרינאקריה (המדוזה הסיציליאנית, בעלת 3 הרגליים), כדי ראש נאים, עבודות עץ ושאר מזכרות. במהרה אנו מגיעים אל המכבסה עתיקה וממנה, קצרה הדרך אל קתדראלת הנורמנים.
הנורמנים היו צאצאי הוויקינגים אשר הגיעו מארצות סקנדינביה ובנקודת זמן היסטורית מסוימת קיבלו חזקה על חלקה הצפון מערבי של צרפת. הם הקימו לעצמם את נסיכות נורמנדי ובהדרגה אימצו את המנהגים האירופאיים של אז. במהרה התנצרו ואז גם החלו להתפשט לכל עבר.
ב- 1066 הצליח וויליאם הראשון (הממזר), לכבוש את לונדון ולבסס בה את השלטון האנגלו-נורמני.
בני עמו המשיכו והשכירו עצמם כחיילים שכירים באזורי מתיחות בדרום אירופה, ובעיקר באיטליה וביזנטיון. והנה קם הגולם על יוצרו והיה למנהיג, וכך הגיעו הנורמנים לסיציליה, ובהדרגה כבשו את רובה והפכו למלכים עליה. התקופה הנורמנית שבסיציליה ארכה למעלה מ- 200 שנים, במהלכם השכילו מלכי הנורמנים לשתף פעולה עם הערבים, אשר שלטו במקום קודם לכן. הם שילבו אותם בשדרות השלטון, המסחר והתעשייה, החקלאות, החוק והמדע, ושילוב זה הביא את סיציליה לשגשוג שלא היה לו אח ורע.
קתדראלת הנורמנים בצ'פאלו, משיאי הארכיטקטורה הנורמנית של שלהי ימי הביניים היא נקודת הציון בה אני מציע לאנשים להתפזר לענייניהם, לאכול ארוחת צהריים קצרה או סתם, לשוטט בין הסמטאות הציוריות של העיירה.
בנקודת זמן זאת אני פורש לענייני. אלו רגעי האיכות בטיול. כמעט בכל טיול. רגעים בהם אני מהלך במקומות משלי, מתבודד עם מחשבותיי ובעיקר, מצלם זוויות שונות של מחוזות סיציליה היפים. זכרתי את המפרצון הקטן בו ביקרתי לראשונה ביימי חורף. הים היה קודר, כך גם השמים, בתי החוף ניצבו כחומה שוממה והים געש מסביבי.
באחת חולפת לנגד עיני ההיסטוריה המטלטלת של סיציליה. אי גדול השוכן בלב הים התיכון, צורתו משולשת ואנשיו קשי יום, עובדי אדמה אשר כמו מסרבים להתמזג באירופה המתחדשת. נאמנים למסורותיהם, אמונים על פטרוניהם המקודשים נוטים הסיציליאנים לשמר מורשת פאודלית ארוכת שנים, מסורת משפחתית נוקשה ופטריארכלית ואורח חיים מחוספס, המשלב ים-תיכוניות עם היבטים אירופאיים.
מישהו טרח והקים כאן מזח מודרני, שובר גלים מבטון. הצטלם לי יפה. יצר מעין קו חיתוך הניצב אל שורת בתי העיר הנושקת למים. התכנסות משולשת ממש כמו האי המשולש הזה שבו אני מתאהב, מטיול לטיול יותר ויותר.
ברקע העיר מיתמרת גבעה טרשית הניצבת בולטת על פני השטח. בראשה שרידי מצודה, אולי זכר לימים אלימים יותר, כאשר אי שקט פקד את הים התיכון. שכן כה רבים לטשו עיניהם אל האי הזה. סיציליה ידעה תרבויות לרוב, סיקליים וסיקוניים, קרתגנים ויוונים, רומאים וביזנטינים וערבים, נורמנים וגרמנים וצרפתים וספרדים, וגם איטלקים.
התרבות המקומית, המנהגים והשפה הינם פועל יוצא של אותם תרבויות שעברו ושלטו באי. חלקן הרסו את הקודמות, חלקן צירפו בשמחה את אנשי המשטרים הקודמים להם ובנו בשקיקה תרבות מגוונת ומשגשגת. בימי הביניים פרח המסחר בסיציליה, ספריות הוקמו לרוב, שיטות חקלאיות פותחו, וכן פרחה בה אקדמיה משגשגת לכימיה, אלגברה, פילוסופיה ודת.
האביב במלוא עצמתו בעונה זאת, יש הממהרים לטבול גופם במי המפרץ הצוננים, יש החושפים גופם לשמש הרגועה והמלטפת, קצת לפני בוא הקיץ הקשה, הבלתי נסבל, ויש המשתרעים על הסלעים הבוקעים מחוף הים.
יש המהלכים לאורך המפרצון הקסום, מאזינים לצרחות השחפים או טובלים רגליהם במים המלחכים את קו החוף. סירות דייגים נוטות על צדן מונחות בחוף, מכוסות ברזנט , כמו היו ממתינות לבעליהן ליום פקודה. קו הבתים מונח יצוק על סלעים הבוקעים מן המים, הקיר החיצוני שלהם כמו חומה. ובתוך החומה שער קטן המוביל אל רחובות העיר, מן הסתם כזה אשר הוגף בכבדות בעתות צרה. מקום טוב לשבת ולצפות על הים הרגוע, על נוף סיציליאני דרוך וגם…להציץ בשעון שמא חלף הזמן ועלי לשוב למטייליי.
ביום אחר אני מוביל את מטייליי למערב באי. אל טרפאני על ברכות המלח שבה. מלח, כמחצב קדום, נחשב ליקר מפז בעת העתיקה, ושימש גם כמטבע עובר לסוחר, בהיעדר אמצעי תשלום אחר. מעט מדרום לטרפאני, ולאורך 30 ק"מ, משתרעת ה"סאלינה", מתחם בריכות המלח הענק של סיציליה. מאז העת העתיקה נוהגים להפיק כאן מלח, ועדיין בשיטות ישנות. מציפים במי ים את מפלסי הקרקע ואת המים הרובצים על הבריכות הרדודות מייבשים בשמש החזקה. ערימות של מלח לבן ניצבות סדורות לאורך הבריכות. טחנות רוח ישנות מובילות את המים ממקום למקום ומרדידות בכך את הבריכות עוד יותר. לעתים מכוסות ערימות המלח ברעפים וורודים, לעתים הן חשופות ומלבינות למרחקים.
נפת טרפאני, אשר בלבה עיר הבירה שלה, טרפאני, מונה כ- 450,000 תושבים. רובם עוסקים בעיסוקי ים ונמל, בדיג טונה כחולת הסנפיר, בהפקת יין, הפקת מלח, גידול חיטה ושעורה, ייצור פסטו ומעט מסחר ותיירות. לאחרונה התיירות מתעודדת במרחב העיר טרפני, עיר נמל המונה כ- 73,000 נפש. אליה אנחנו שמים פעמינו.
טראפאני נוסדה עוד בימי יוון הקטנה כנמל לעיר העליונה, אריצ'ה, המשקיפה עליה ממונטה סן ג'וליאנו. טרפני יושבת על צוק נמוך, בולטת לתוך הים התיכון בצורת מגל. מקור שמה מהמילה היוונית Drépanon, שמשמעותה "מגל".
קרתגו השתלטה על העיר ב- 260 לפני הספירה, והפכה אותה בסיס ימי חשוב, אך נסוגה מפני רומא ב-241 לפנה"ס, בקרב Aegates , במלחמה הפונית הראשונה.
שתי אגדות עתיקות מספרות על צורת החרמש שלה:
במקרה הראשון, טראפאני נוצרה מהמגל שנפל מידי האלה דמטר בעודה מחפשת נואשות את בתה פרספונה, שנחטפה על ידי האדס, אל השאול.
המיתוס השני מספר על שבתאי (הכוכב), שנדחק לאביו אורנוס, אל השמים, והמגל שבידו נפל לתוך הים, ויצר את העיר. בימי קדם, שבתאי היה האל-מגן של טראפאני. כיום, הפסל של שבתאי ניצב בכיכר במרכז העיר.
לאחר הרומים הגיעו הוונדלים, האוסטרגותים והביזנטים. מאז המאה ה -9, השתלטו הערבים של העיר.
טרפאני נכבשה על ידי הנורמנים של רוג'ר השני ב- 1077, פרחה תחת שלטונם והיה לה תפקיד משמעותי במסעי הצלב כאחד הנמלים החשובים ביותר בים התיכון.
במאה 17 התדרדרה העיר בשל מרידות, מגפות ורעבות, אבל במאה ה- 18, גדלה אוכלוסייתה מ 16,000 ל 30,000 תושבים; המסחר נותר בעל חשיבות מקומית, ואילו תפקידה הצבאי בממלכת נאפולי גבר.
טרפאני, כעיר נמל צבאי חשוב, נפגעה קשה במהלך מלחמת העולם השנייה, בהפצצות אינטנסיביות של בעלות הברית ואלפים מתושביה מצאו מותם תחת גלי ההריסות.
מאז תום המלחמה גדלה העיר מאוד, בתיה וכיכרותיה שוקמו, כך גם טיילת החוף המרשימה שלה.
התיירות התפתחה בשנים האחרונות בשל קרבתה של העיר ליעדים פופולריים כגון אריצ'ה, סג'סטה (שרידי מקדש יווני קדום), והאיים האגדיים.
אדריכלות הבארוק ניכרת כמעט בכל פינה ברחובותיה העיקריים של טרפאני. נתפס פה חזק, הבארוק, בעיקר במרוצת המאה ה- 18, לאחר שפע של רעידות אדמה אשר פגעו במרקם העירוני הישן.
הבארוק היה אלטרנטיבה מודרנית בעת ההיא, לשיקום הערים ולבנייתן מחדש.
אנו חולפים על פני קתדרלת העיר שנחנכה לראשונה ב- 1102 כקפלה קטנה. במרוצת המאה ה-15 הורחבה, הוקדשה לקדוש לורנצו ועוצבה מחדש במחצית המאה ה- 17 בסגנון הבארוק. היא מצטיינת בכיפה ניאו רנסאנסית מרשימה, במגדל פעמונים רבוע, ובחזית מעוטרת ומגולפת לתפארת, מן המאה ה- 19. עם הקפת הקתדראלה ניתן להבחין ביסודותיה הקדומים, ולהתרשם כיצד הם משתלבים בנייה המאוחרת יותר.
ושוב הזמן החופשי המבורך הזה. המטיילים ביקשו לטייל במרכזי הקניות בעיר, וכאלה לא חסרים. מדרחובים מהודרים, חנויות ומסעדות לרוב. מי אני שאתנגד לבקשתם, זוהי הזדמנות פז להעמיק ולהכיר את העיר המפתיעה.
ואכן, אני סורק את רחובותיה, מנסה לעיין במפה, מחליט לוותר על כיכר שוק הדייגים הישן ופוסע לאורך המדרחוב מערבה, אל פינת העיר, מקום בו ניצב המגדלור הקדום שלה.
לפתע, במבט ימינה אל אחת הסמטאות הפונות צפונה, אני מבחין בגרם מדרגות המוביל אל טיילת עלומה…
אני "שובר" לכיוון גרם המדרגות, מבחין בגברת חסודה עם שקית ניילון של קניות, ניצבת ומלהגת ליד סוחר דגים המנקה את עגלתו לאחר שמכר את מלוא סחורתו. עוד נחזור לשער היפה הזה…
ממשיך ומטפס על גרם המדרגות ולפתע... המראה שנגלה לעיני מפתיע במלוא עצמתו, צבעוניותו ויופיו. טיילת העיר בנויה על קו קדום של חומה, שבפינתה המערבית בולטת מצודה עתיקה. הבתים הסדורים לאורך קו החומה, מהווים ניגוד מרתק לקו המים התכול ולחוף המרופד כולו במיליוני אצות יבשות.
על שן סלע ניצב דייג, רגוע לחלוטין, לא ממש מבין את התלהבותו של הצלם הזר המקפץ בין הסלעים ושוקע במצע האצות הכבד הפזור בכל החוף. איזו שלווה, איזה ראש טוב. "יום יפה", אני אומר לו, "מתחיל" איתו…כן, הוא עונה, וגם מחר יהיה כך. כאילו שמשהו חדש. אלו הם ימיה היפים של סיציליה, העונה הטובה ביותר. משן הסלע שלו, ניבטות מערבה מצודת העיר הקדומה וברקע, הטיילת הנמשכת אל המגדלור העתיק. איזה יופי !!
חוזר חזרה כלעומת שבא. החוף מקסים ביופיו, לו היה הדבר תלוי בי הייתי נותר פה עוד שעתיים לפחות, השעון רומז לי כי עלי להזדרז. נותרה לי חצי שעה קצוצה, עלי לסעוד משהו, לרוץ לעוד אתר ולהספיק להגיע אל נקודת המפגש.
אני חולף על פני הקיר הפרוץ, הנחשף, המגלה שער ישן אל בית. כבר עברתי על פניו בדרך הלוך, כבר אז משך את עיני. אני עוצר ומצלם. איזה סידור יפה של לבנים מתפוררות, איזה קונטור מרשים של לבני טרה קוטה, טיח לבן ושער של קרשים. אהבתי.
על הדרך, במדרחוב הראשי של טרפאני אני עוצר באחד הבארים. רק הבארמן ואנוכי. "אונה ארנג'יני א-אונה בירה, פרפבורה", אני אומר.
הארנג'יני הוא מעדן מקומי העשוי על פי רוב מבלילת אורז, העוטפת בשר או פרושוטו וגבינה, טבול במעטפת פרורי לחם ונראה כמו תפוז כתום וגדול (ומכאן שמו, ארנג'ינה).
בכל ביקוריי בסיציליה אני מסתפק בכדור שכזה, מלא חיוניות ומשביע מאין כמותו. עם קצת בירה זה מסדר לי את ארוחת הצהריים.
טרפאני ידועה בפסטיבל המסתורין של הפסיון. בכל שנה בשבוע הקדוש יוצאת תהלוכה ובה פסלים העשויים משלל חומרים, עץ, בדי יוטה ודבק, המתארים את הפסיון של ישו.
בכנסייה זאת, מן המאה ה- 17, נשמרים פסלי הפסיון שנוצרו עוד במאה ה- 18.
כמו בכל עיר איטלקית, בוודאי בסיציליה, גם כאן, על שפת המזח המודרני של הנמל, ניצב פסלו של ג'יוזפה גריבאלדי, משחרר סיציליה מידי בית בורבון.
הפסל ניבט אל הים, הנמל סגור והכניסה מותרת למורשים בלבד אך הדרך מעוטרת בגנים נינוחים בהם ניתן להתיישב על ספסל ולהירגע ממראות העיר המפתיעה.
מן העיר המודרנית, ולאורך השדרה הארוכה שלה, שכיוונה מערב מזרחה, ניתן להבחין בהר הנישא, מונטה סן ג'יוליאנו. ההר מזדקר כחומה בצורה, כמו מאותת על פינתו הצפון מערבית של האי. על ההר יושבת העיירה אריצ'ה. הנסיעה מן השדרה מזרחה, מובילה אל דרך מפותלת החושפת, עם כל כל סיבוב, נוף נפלא של טרפאני וסביבתה. מכאן ניתן להבחין בצורת המגל של העיר, ובהמשך, גם בבריכות המלח, הסלינה המפורסמת ואף באיים האגדיים הנמצאים בלב ים, מערבה לאי.
אריצ'ה, עיירה בת 1500 תושבים מונחת בשלוות האביב כתמרור למרחקים. שתי אפשרויות לי לבקר בעיר, הארוכה יותר, להקיף את הדרך המובילה מן החנייה אל מצודת הנורמנים ומשם לרדת אל הסמטאות. דרך זו עדיפה על פני הקצרה, זו העולה במעלה תלול אל כיכר העיירה, כיוון שהיא מאפשרת מבט של כמעט 300 מעלות לכל עבר. המטיילים שלי אינם צעירים בהכרח, נגררים עם עגלות, מקלות תמיכה ועוצרים לנשום אוויר. גם אני כבר לא בין הצעירים ואולם הנוף שווה את המאמץ. המדרונות הירוקים של ההר גולשים אל העיר טרפאני המונחת מתחתינו, מדגישים את המישור הרדוד המכוסה בריכות מלח.
גם הנורמנים ניצלו את מיקומה הנוח של העיר ובנו את המבצר בפינה החולשת אל עיקר האי, לכיוון שטחי היבשה הניכרים המשתרעים מאריצ'ה ולכיוון דרום ודרום מזרח. אל הים היו להם תצפיות אחרות. אנו "סוחבים" אל גן הפסגה, מציצים אל המצודה הנורמנית ופוגשים בעגלון מזמר אשר תמורת יורו אחד מפזם לנו משירי סיציליה הקופצניים וניאות להצטלם עמנו ולמעננו.
אריצ'ה, כך אומרים, נושבה לראשונה על ידי אנשי טרויה המובסים, שנמלטו לכאן מאימת היוונים והתבצרו על ראש ההר, כמו כל ישוב בסיציליה גם אריצ'ה מלאה באגדות ומיתוסים, בסמטאות אבן עתיקות ובכנסיות לרוב, חלקן מן המאה ה- 14. אווירת הקודש ניכרת כאן, אם כי איננה מפריעה לענייני המסחר, בעיקר עבור התיירים. בכל פינה חנות מזכרות, בית קפה, מסעדה, ושוב מזכרות. מעין בונבוניירה לתיירים.
נלחש לאזני כי מרבית בתי המקום נמצאים בידי ברוני המאפיה הסיציליאנית וכי כאן הם נוהגים לערוך את כינוסיהם השנתיים. בין אם כך או לאו, הרי שהמקום נעים מאין כמותו, וזה גם המקום לטעום מן המרציפנים של מריה, נערה שגדלה במנזר ולמדה את רזי הממתק המטריף הזה. מריה גדלה והייתה לאשת עסקים ממולחת, והאמינו לי, יש בעבור מה…
הנוף הנגלה מצפון מזרח מדהים שבעתיים. רכסי שן מזדקרים לאורך קו החוף, יוצרים ביצור טבעי להתיישבויות קדומות ומפרצים נעימים משתרעים ביניהם. חופי רחצה ועיירות נופש פרושים במרחב ומדרום להם, האדמות החקלאיות והמכוסות פרדסים, מטעי זית, כרמי גפן וחוות בדד קטנות.
כשהנוף ההוא מלווה את עינינו אנו עוזבים את אריצ'ה המקסימה ומתחילים את נסיעתנו חזרה, לפלרמו. ועל כך בפעם אחרת