מאי 2011
כבר שלוש שעות שאני רובץ כאן, בטרמינל 4 של שדה התעופה Barajas שבמדריד. בעוד שעתיים תתחיל העלייה למטוס לטיסת ההמשך שלנו, להוואנה, בירת קובה.
בבר שדה התעופה. קולות מכונת אספרסו, בירה ויין נלגמים
חיי טרמינל. חישבתי ומצאתי כי בשנה עגולה אני מבלה מעל חמש יממות בממוצע בנמלי תעופה שונים על פני הגלובוס. וזאת בהנחה שאין עיכובים מיותרים בטיסות, או ביטולי טיסות, או תקלות אחרות רחמנא ליצלן.
יש כאן אירופאיים ואמריקאים, יפנים וסינים וקוריאנים, ערבים ואפריקנים ובעיקר, בליל עצום של שפות. השפה השלטת, ספרדית, נשמעת בכל פינה. "את בחורה צעירה כל כך, כיצד זה לא תשוחחי עמי באנגלית", אני תוהה בחוסר נימוס לעבר המלצרית החיננית. "ואתה, אדוני, מה רע לך בספרדית?" היא עונה, מחזירה לי מנה אחת אפיים. אכן, שפה ציורית ומתנגנת, כבר תפסתי כמה מילים ממנה במהלך הקריירה שלי. מסתבר כי יש שפה מיוחדת למדריכי טיולים. מעט איטלקית ואנגלית, בליל של גרמנית וצרפתית, מילה או שתיים בספרדית מהולה בעברית והכל מובן. שווים ברא אותנו הקב"ה, והטיל בנו מאוחר יותר את מהומת מגדל בבל.
אולם ההמתנה בטרמינל 4, בראחס, מדריך
הבירה הנלגמת עושה בי פעולת קודש, עולה אל הראש, מזככת את מערכות העיכול, מציגה לפניי מסגרת קלילה יותר של קצב בחיים הטרמינאליים. המילה טרמינל, תחנת מעבר, ויש בה גם מובן של סיום…
אני מביט לעבר פרוזדור S. הרופאה הקבוצתית חולפת על פניי. כן, מסתבר כי הקבוצה אותה אלווה ואדריך הזמינה רופאה צמודה על כל צרה שלא תבוא. הרופאה נעמדת לפני לוח הטיסות היוצאות, מעיינת בו, האם יש לנו כבר שער יציאה? עדיין לא, יקירתי. כשעה לפני מועד ההמראה הם יועילו לפרסם אותו.
ארבעה טרמינלים שונים רובצים מסביב מדריד. אני נמצאים בטרמינל 4, החדיש והמודרני מכולם. מבנה ארוך ביותר, מקורה בגג גלי ומעוצב הנתמך ע"י עמודים נטויים. הכל זכוכיתי, הכל מבהיק, רק שלא נצטרך לעבור לטרמינל אחר. זה כבר סיפור של רכבת, ואוטובוס, ביקורת דרכונים ומילוי טפסים, לצאת החוצה, ללכת לאיבוד וכל שאר הצרות והפחדים של מדריך טיול המוביל את אנשיו. הכי טוב להישאר כאן, לבהות על האנשים, להאזין לרחשי האספרסו, לתת לבירה לעשות את שלה.
בודדה עושה עגלתי את דרכה לאורך המסוע
במרכז הקומפלקס יש עשרות חנויות, איך לא. פטורות ממכס, בתי קפה, מסעדות מזון מהיר (ומאוד לא טעים), חנויות לספרים וירחונים שונים, בגדים ואופנה, אולם לנוסעים חשובים במיוחד. כבר ביקרתי בדיוטי פרי, הספקתי לשרוף כמה אירו על חפיסת שוקולד, בעיקר משום שרציתי להיפטר מאין סוף מעות זרות שהצטברו בכיסי מן הנסיעות האחרונות. כמה טבליות שוקולד כבר העריתי לתוכי עד שנפניתי לבזבז את שארית כספי על פרוסת לחם עם סלט רוסי ובירה. ומשנרגעה קיבתי והתערפלו חושיי, הנה אני מביט אל התקרה הגלית, אל ים האנשים הממהרים, אל הגבר הנאה היושב לא רחוק ממני ולוגם יין ולועס פרוסות דקיקות של בשר חמון מעושן ופרוס. הנה אני בעיקר מהרהר.
מבעד לקירות הזכוכית מכה השמש ללא רחם, גבעות ירוקות מקיפות את מסלולי ההמראה, שלושה מטוסים של חברת
Iberia מחוברים אל שרוולים, מעלים או מורידים נוסעים. אני לא ממש מת על חברת התעופה הזאת. אנשיה כל כך יעילים, נעדרים חיוך, ממהרים לאבד מזוודות, חשים לטמון ראש באדמה בעת שנדרשים לפתרון יצירתי כלשהו. רק שיעבור עלינו בשלום.
האם זה יהיה המטוס שלי?
עוד שעתיים תחל העלייה למטוס. עדיין לא התפרסם שער היציאה. לא הייתי בקובה כבר 3 חודשים. מה כבר השתנה? מה יכול עוד להפתיע אותי? אני נזכר בקובנים בהם פגשתי לאורך ביקוריי כאן. בנהג האוטובוס הראשון שלי, אז לפני שנים. עודי צעיר וחרד, והוא משטה בי לכל אורך הדרך. אני נזכר בנהג חביב נוסף, צעיר וידידותי שאהבתי והשארתי לו מספר חולצות משומשות שלי, טרם שובי לארץ. היינו חולפים אז על פני סיסמאות המהפכה של הוואנה. בכל פינה מרוחות הכרזותיו של צ'ה גווארה: Hasta la victoria Siempre (קדימה עד לניצחון) ו- Patria o Muerte (מולדת או מוות).
שאלתי את אותו נהג צעיר בצחוק:
"הי, מה אתה מעדיף, Patria o Muerte , והוא עונה לי: Flight ticket (כרטיס טיסה…)
מזיעים, שרים ומאושרים מקרטועים אנשי הקבוצה במשאית עם הקובנים אל המזגן המיוחל
הוי, קובה קובה.
אני נדרך וקופץ למשמע המוסיקה הקובנית הנהדרת, משתאה לנוכח עינטוזי הסלסה המרהיבים הנצפים במועדוני הריקודים, בבתי המוסיקה והשירה הרבים הפזורים ברחבי הארץ. שנה אחר שנה אני מנסה להסתגל גם לראש הקובני, ההוא שאינו ממהר לשום מקום, ההוא הסומך על זה שמעליו, וזה שמעליו, וזה שמעליו. ההוא החרד כי כל צעד שיעשה, ידווח לשלטונות ע"י נציגים סמויים של "הועדה להגנת המהפכה", ה –
CDR.
עשן הסיגרים משכר אותי, אם כי אינני מעשן, כך גם לגימות הרום הממושכות אותן אני לוגם מעת לעת מבקבוק העובר מיד ליד, תוך כיבוד חברי קבוצתי. שדות הטבק, מטעי הסוכר, ההוויה הקובנית, ההיאחזות בחיים, וגם…התמימות שהייתה פעם מנת חלקנו אנו, במדינתנו הקטנה שעלתה לגדולה וכמה מערכיה נעלמו, כמו לא היו מעולם. כל אלו ועוד, רומזים לי, מפתים אותי ומושכים אותי לחזור ולבקר בקובה.
מטעמי ספרד בחנויות פטורות מכס
פעם, בהרצאה ששמעתי מפי דוד גרוסמן, הוא ציין כי הוא נמצא בעיצומו של קריאת הספר הזה, וכי הוא מוצא אותו מפתיע ומעניין מאין כמותו. אם הוא אמר, אני קונה. והתחלתי לקרוא, ובהתחלה לא התחברתי, ואולם יותר ויותר אני נמשך בעבותות של קסם אל הסיפור התלת תקופתי. אל מילותיו הנפלאות של הסופר אלכסנדר המון, אל העלילה הנטווית והולכת תוך שימוש בדימויים, בהומור, תוך חקירת נפש עצמית של המספר. איזה כישרון, איזה רעיון, אילו מילים, ושוב אני מוצא עצמי מקנא בגדולי הביטוי הללו. אני מעלעל בדפי ההמשך, אני חייב לשמור לי אותו למהלך הטיול. כבר קראתי יותר ממחצית הספר, אין לי משהו אחר במקומו.
הגג הגלי המרשים של טרמינל 4, מדריד
כבר 15:30, אני ממהר אל לוח הטיסות. יש כבר שער. אני מציץ בשעוני ואחר כך לצדדי, מחפש את המטיילים. פה ושם רואה אחד או שניים ומעדכן אותם על שער היציאה הצפוי. "אנחנו יודעים", הם עונים.
מסועי ההליכה ארוכים ומבריקים, הזכוכית האינסופית המצפה את האולם מקרינה ניכור לכל עבר, הקולות הנשמעים ברקע מזהירים מפני השארת חפצים, וכי אסור לעשן, על טיסות האמורות להמריא, וכאלו שנדחו. דמויות חולפות על פני, והנה אני זורם לאיטי אל שער היציאה. הנה אני עולה על המטוס, הנה אני מתיישב ליד נוסע ספרדי קשיש ואנוכי המשתלט במרפקו על המושב שלי וכבר מתחיל קרב המרפקים בינינו, הנה מתחיל הטיול…
איי לאב יו…טרמינל