לפני מספר חודשים נסעה חברתי לליטא יחד עם משפחתה. היא עצמה ילידת המקום והיא הציעה לי ולמשפחתי להצטרף. היססנו כמה ימים ובסוף החלטנו שלא לנסוע. חשבנו שחודש וחצי לבלות בעיר אחת זה יותר מדיי וסירבנו להצעה. אחרי שהם נסעו וסיפרו שהם מבלים ושכל כך חבל שלא באנו איתם, התחלתי לחשוב פעמיים על אופציה לנסיעה לשם. אולי בקיץ הבא. בינתיים, חשבתי לעצמי שאקרא על המקום ואתרשם ממה שאותה חברה מספרת ושאכתוב כתבה נחמדה ומעניינת שתפתח בפניי הכירות לעוד מקום שמעולם לא חשבתי להיות בו.
מהסיפורים ששמעתי מחברתי, התחלתי לדמיין שאני עצמי מטיילת בוילנה היפה או בליטא בכלל, ומיד עלה בראשי המשפט מתוך השיר של יהודית רביץ: "הירוק היום, ירוק מאוד והאפור היום אפור מאוד", רק שבמקרה הזה האפור מתחלף בכחול. הכחול שבליטא הוא כחול חזק. יותר כחול מכחול. שפע האגמים והנהרות, החורשות והיערות יכולים בהחלט להעיד על בולטות הצבעים. לרוב ניתן לראות נוף מישורי, אך מדי פעם צצים להם גבעות קטנות ועמקים אשר ממלאים את המדינה כולה.
ליטא היא רפובליקה קטנה בצפון מזרח אירופה שמשתייכת למדינות הבלטיות יחד עם אסטוניה ולטביה. מונה כ- 3.5 מיליון נפש וגודלה 65,200 קמ"ר. היא שוכנת באיזור של המדינות בלארוס, פולין ורוסיה. מבחינה גאוגרפית, ליטא נמצאת בדיוק במרכזה של יבשת אירופה. "פארק אירופה" היפה נמצא בנקודת הציון ובו פסל של חץ המעיד על אמצע היבשת. כלכלת המדינה מבוססת על ייצוא תוצרת חקלאית (דגנים, תפוחי אדמה וירקות נוספים) למדינות השכנות, ובייצוא גבינות ייחודיות וטעימות להפליא. לרוב תושבי ליטא יש בית בכפר עם שטחים חקלאיים, שם הם מגדלים כל מיני ירקות ופירות ומוכרים אותם בשווקים המקומיים. בתקופת השפל היה זה מקור הפרנסה העיקרי של התושבים. לאורך ההיסטוריה עברה המדינה הקטנה הזו טלטלות רבות , בכל הקשור לעצמאותה, כאשר היו תקופות בהן הייתה נתונה תחת כיבוש והיו תקופות בהן איבדה חלק משטחיה לטובת מדינות אחרות. המדינות שכבשו, או אלו שסיפחו אליהן שטחים מליטא היו מדינות ברית המועצות, פולין ויותר מאוחר גרמניה, שכבשה אותה במלחמת העולם השנייה. (מספר היהודים שחיו בליטא באותה תקופה הגיע לכ- 250,000 תושבים. יותר מ 90% מיהודי ליטא הושמדו בתקופת הכיבוש הגרמני. על זה ארחיב בהמשך).
ב- 1990 הוכרזה ליטא כרפובליקה עצמאית בברית המועצות ע"י תנועת "סאיודיס" האנטי קומוניסטית והאנטי סובייטית, כאשר רוח הפתיחות- "גלאסנוסט" אותה הציג מיכאל גורבצ'וב בברית המועצות, החלה מתפתחת. גורבצ'וב שאף אז ליצור הזדמנות של חופש דיבור של האזרחים כלפי השלטון. המטרה העיקרית שלו הייתה לפתוח לדיון ציבורי רחב את דרכי ניהול המדינה.
כיום ליטא היא מדינה דמוקרטית לכל דבר והיא שייכת למדינות האיחוד האירופי. בראשה עומד נשיא שבידיו הסמכויות בנושאי הביצוע בתחומי הפנים והחוץ. ישנו פרלמנט, שהנשיא בוחר באישורו ראש ממשלה. השפה הרשמית היא ליטאית, כאשר היא המדוברת והכתובה בכל אמצעי התקשורת. זו שפה מיוחדת מאוד כיוון שהיא נשמרה הכי קרוב למקורות השפות ההודו- אירופיות ("משפחת על" של שפות הכוללת כ- 150 שפות מדוברות ברחבי אירופה ובמערב אסיה). זוהי שפה שאינה דומה כלל לרוסית וגם אותיות האלף בית הן לטיניות ולא קריליות כמו ברוסית. בעבר, כאשר האימפריה הרוסית שלטה בליטא, השפה הרוסית הייתה המדוברת והכתובה בכלי התקשורת, בבתי הספר וברחובות. ההשפעה הרוסית נתנה את אותותיה עוד שנים רבות קדימה. הסיבה לתנודות בשימוש בשפות היא העובדה שליטא הייתה נתונה תחת כיבושים שונים.
במדינה הקטנה הזו בעלת ההיסטוריה הייחודית יש עיר מקסימה: וילנה- העיר הבירה. גם היא, מדהימה ביופיה וירוקה עד מאוד. היא נמצאת בדרום מזרח ליטא וממוקמים בה רוב מוסדות המדינה, הכלכלה והתרבות. היא גם המרכז המסחרי הגדול ביותר במדינה. מיקומה אינו מרכזי מבחינה גיאוגרפית בגלל שינויי הגבולות שהתרחשו במהלך ההיסטוריה.
וילנה נוסדה בשנת 1321 ע"י גדימינס- דוכס גדול בליטא. החל מהקמתה, היא "נודדת" בהשתייכותה למדינות שונות- לפולין, לברית המועצות ולגרמניה אשר כבשה אותה ושלטה בה שלוש שנים ובמהלכן נרצחו מרבית יהודי העיר. עקב חילופי השלטון בעיר, חיים בה כיום אזרחים פולנים, רוסים וליטאים (שהם רוב תושביה). מאז שנת 1991, בה התפרקה ברית המועצות באופן סופי, נשארה וילנה בידי ליטא. כיום זו עיר מערבית לכל דבר ועניין, כמו ערי אירופה אחרות.
וילנה מעוטרת בגווני הירוק הניבטים מהעצים שלאורך הרחובות, מהשדרות היפות, מהמדשאות ומהפארקים הפזורים בה. כמות המים הנכבדה מגיעה מהנהר הגדול החוצה אותה- "נאריס" ומהאגמים. הביניינים בעיר צבעוניים ונעימים למראה, הסמטאות צרות ומתפטלות ובשעת טיול מורגשת אווירה פסטורלית ונעימה. כמו טיול בתוך ציור מקסים. הקתדרלות והכנסיות מאופיינות בבניית עמודים גבוהים המקיפים את המבנים ומעוטרות בכיפות עגולות וגבוהות. העיר העתיקה היא המרכז ההיסטורי של וילנה. היא תופסת שטח גדול מאוד ביחס לגודל העיר והיא בין הגדולות בערי אירופה המזרחית. למטיילים בעיר העתיקה מובטחת הנאה רבה . העיר העתיקה כוללת בתוכה את הגטו היהודי (גטו וילנה) מתקופת מלחמת העולם השניה, שלפניה אוכלוסיית היהודים בעיר מנתה כ- 40-50 אחוזים מכלל תושביה. עד היום ישנם אתרים רבים בעיר בעלי אופי יהודי.
סיפור ותולדות יהודי ליטא תופסים חלק נכבד בהיסטוריה שלה. היהודים היוו את אחת הקהילות הגדולות והחשובות במזרח אירופה. שמה הלך למרחוק בזכות מרכזי הלימוד התורני והישיבות הגבוהות. היהודים החלו להתיישב בליטא החל מהמאה ה 14 ותפסו מקום מרכזי בכלכלת המדינה. עם פרוץ מלחמת העולם השניה ועם כיבוש ליטא על ידי גרמניה בשנת 1941, יהודים רבים נשלחו למחנות השמדה והיוו מוקד להתפרצויות אלימות במיוחד. יהודים שהצליחו לברוח אל ברית המועצות התגייסו לצבא האדום במסגרת ה"דיוויזיה הליטאית". כאשר הכיבוש הגרמני בליטא הושלם, מעשי הרצח הפכו לחלק מהשגרה. היהודים חיו בפחד מתמיד מהשלטון הנאצי וגם מהתושבים הליטאים עצמם, שהשתלטו על בתיהם ורכושם ברגע שנאלצו לעזוב. רבים נטבחו בגאיות הריגה שאולצו לחפור לעצמם ביערות שמחוץ לערים הגדולות. אף אחת משכבות האוכלוסיה לא "זכתה" בכך שיפסחו עליה. למרות ההנהגה הרצחנית ושנאת היהודים, מספר חסידי אומות העולם הליטאים הוא הגבוה בכל אירופה. מתוך קהילה גדולה מאוד של כ- 220,000 יהודים לפני המלחמה, נרצחו בעזרתם הנדיבה של הליטאים כ-206,800 יהודים. לאחר הכיבוש הסובייטי ועם הצטרפותה של ליטא לברית המועצות, היהודים לא הורשו לעלות לישראל והם ספגו השפלות רבות ופגיעה דתית מהשלטון. עם נפילת ברית המועצות בשנת 1989, עלו מרבית תושבי ליטא לישראל.
מספר תושבי ליטא כיום, כ- 4 מיליון איש, רובם ליטאים. שאר התושבים, המהווים אחוזים קטנים יחסית הם רוסים, פולנים ובלארוסים. רובם של האזרחים הם נוצרים , אחוז קטן מאוד מוסלמים ואחוז קטן עוד יותר הם יהודים שמונים כ- 3,600 איש- 0.1 אחוז מכלל תושבי ליטא.
יהודי בולט מוילנה הוא רבי אליהו בן שלמה זלמן קרמר. זהו שמו המלא של אחד הרבנים הידועים והחשובים ביותר בכל הזמנים (ראשי התיבות של שמו: הגר"א). שמו נודע למרחקים והוא כונה בכינויים שונים, כמו: "הגאון מוילנה", "הגאון רבי אליהו" ואפילו יש המכנים אותו פשוט- "הגאון". חי בין השנים 1725-1797. הוא היה תלמיד חכם ופוסק דגול ומרכזי. תחום נוסף שלמד היה המדעים, וברבות השנים אף דרש מתלמידיו להתמחות בתחום אחד לפחות בלימודים אלו, מכיוון שראה בשילובם עם לימודי התורה דרך בה הם ישבחו את חכמת עם ישראל על פני חכמת התורה, כפי שראו אותה העמים האחרים. כבר בגיל 6 הוא נחשב לעילוי והחל לדרוש בבית הכנסת הגדול בוילנה. המסורת, שעוברת מפה לאוזן, מספרת שנהג לישון שעתיים בלבד בכל יום ואת שאר זמנו ומרצו הקדיש ללימודי התורה.
הגר"א היה אחד ממנהיגיה של תנועת ההתנגדות לחסידות, שפעלה במזרח אירופה. במשך כל חייו התגורר בוילנה. למרות שהוצע לו מספר פעמים לכהן במשרה רבנית רשמית, הוא סירב, מחשש שהדבר יפריע לו בלימודיו. למרות זאת, הקהילה היהודית בעיר כיבדה אותו והייתה גאה בכך שהוא חיי בתוכה, עד כדי כך שנתנה לו קיצבה חודשית קטנה לצורך פרנסה. בסביבות גיל ה- 40 (לא ידועה השנה המדוייקת בשל חילוקי דיעות) ניסה הגר"א לעלות לארץ ישראל מתוך מטרה לחדש את היישוב בארץ ולהפריח את השממה. הסברה שלו הייתה כי יימות המשיח קרבים וכדי שהוא אכן יגיע, רצוי שיהיו בארץ ישראל קבוצת אנשים חכמים ובעלי מוסר גבוה. בסופו של דבר ניסיון העליה לישראל לא צלח והוא שב על עקבותיו לוילנה. תלמידיו בעבר וממשיכיו בשנים שלאחר מותו הפכו את ליטא למרכז יהודי גדול, הן מבחינה דתית והן מבחינה רוחנית, עובדה שגרמה לליטא להיות מכונה על ידי היהודים "ירושלים דליטא". כיום ניצב פיסלו על רקע ביתו בוילנה.
צילום: גרטה קזלאוסקייטה
בנוסף להגר"א חיו בוילנה אישים נוספים אשר השפיעו ומשפיעים עד היום על התרבות היהודית- ישראלית. אליעזר בן יהודה– מחייה השפה העברית. נולד ב- 1858 בעיירה לוז'אקי שבפלך וילנה, אז באימפריה הרוסית. החייה מחדש את השפה העברית בארץ ישראל וכתב את מילון "בן- יהודה". א. מאפ"ו– סופר, מהעיר קובנה במאה ה 19, לאה גולדברג– מגדולי המשוררים העבריים, מהעיר קובנה במאה ה 20, מנדלי מו"ס– שם העט של הסופר יעקב אברמוביץ מוילנה במאה ה 19, כתב בשפה היידיש והעברית, אבא קובנר– משורר עברי מאוקראינה במאה ה 20. למד בוילנה בגימנסיה לאמנות והיה ממנהיגי תנועת "השומר הצעיר". עם כיבוש העיר וילנה על ידי הנאצים היה מנהיג הפרטיזנים ואחד מלוחמי גטו וילנה. לאחר המלחמה הגיע לישראל ושימש כקצין התרבות של "חטיבת גבעתי" במלחמת העצמאות ולאחריה היה אחד ממקימי בית התפוצות. א. סוצקבר– מחשובי המשוררים בשפה היידיש של המחצית השניה במאה ה 20. יליד העיירה "סמרגון" שבאיזור לידה. עברה משפחתו להתגורר בוילנה. במלחמת העולם השניה היה מעורב בחיי התרבות בגטו וילנה והיה אחד מהניצולים היחידים שנותרו. בזכותו נשמרו אוצרות התרבות של הגטו.
לאלה המבקשים לבקר באתרים המזוהים עם יהדות וילנה ולהכירם מקרוב, מומלץ לטייל ברובע היהודי בעיר. שם מוצבת אנדרטה לזכר היהודים שהושמדו בשואה. מומלץ מאוד לסייר בגטו שבעיר העתיקה, לטייל ברחובותיו ולנסות לחוות בצורה מסויימת את חוויית הגטו של אז. בעבר הוקם בעיר בית כנסת גדול ומפואר, ולימים הוקם סביבו מעין מרכז יהדות קטן ("שולהויף") ובו כ- 20 בתי כנסת קטנים, בתי מדרש, מקווה, ספריה תורנית ועוד. במקום היה גם בית התפילה של הגר"א. בזמן מלחמת העולם השניה נהרס בית הכנסת באופן חלקי ולאחר המלחמה נחרב כליל על ידי השלטון הסובייטי ואיתו כל ה"שולהויף". כיום ניצבים במקום בנייני מגורים. מה שניתן לראות, בכל זאת, הם שרידים של בית הכנסת המוצגים במוזיאון הגאון מוילנה: דלת ארון הקודש, עמוד קריאה ותבליט של עשרת הדיברות. מקום נוסף וחשוב לבקר בו הוא יער פונאר הנמצא במרחק של 15 ק"מ מהעיר. לפני שקמו מחנות ההשמדה בפולין, מרבית יהודי ליטא בכלל וגיטו וילנה בפרט נשלחו בהמוניהם ליער, חפרו לעצמם גאיות הריגה (על פי הוראות הנאצים, כמובן) ונורו למוות בזה אחר זה. המספרים העצומים מעידים על הזוועה שהתרחשה במקום. מתוך 100,000 נרצחי פונאר, 70,000 היו יהודים. כאשר פוסעים בשבילי היער, עוברים על פני בורות ההריגה בזה אחר זה. כיום מוצבות באתר כמה אנדרטאות לזכר הנספים וישנו מוזיאון המתעד את ההשמדה האכזרית והאיומה שהתרחשה שם.
משחזרו חברתי ומשפחתה לארץ, הם היו מלאי חוויות וסיפורים. התיאורים על כמויות המים ושפע הצמחיה לא פוסקים לרגע. הם מספרים על טיולים יפים סביב אגמים, על פארקים ירוקים ורחבים, על טבע מלא צבעים ועל עיר יפיפייה אחת- וילנה. כאשר שומעים את התיאורים הפסטוראליים האלה מתחשק רק דבר אחד- לעזוב הכול ופשוט לנסוע. הם מתכננים לטוס לשם גם בקיץ הבא. הפעם לזמן ממושך יותר. אולי נחשוב גם אנחנו ברצינות על נסיעה לליטא לזמן מסויים.
