על קרב עמק הבכא, מלחמת יום הכיפורים

 

ערב מלחמת יום הכיפורים הייתה חטיבת השריון 188 חטיבת הטנקים הסדירה היחידה אשר הוצבה לכל אורך גבול רמת הגולן. תפקידה היה לבלום פלישת אויב במענה קצר ביותר עד להגעת הכוחות הסדירים וכוחות המילואים האחרים לשטח, וזאת על מנת לפעול לפי התרחישים המקובלים, ולצאת לפריצת נגד שאמורה הייתה להיות התרחיש ההגיוני ביותר בתפיסה הצבאית הישראלית. בהערכות המודיעין המוקדמות היה ברור שזמן הגעת כוחות התגבור יהיה כזה שהחטיבה תוכל לעמוד בו בקלות, במיוחד לנוכח העובדה שהמודיעין צפה לכיוון דמשק בכל העת. אבל המציאות הייתה שונה מעט, וחיילי החטיבה מצאו את עצמם ניצבים על הטנקים שלהם, בין תלי הגעש, מנסים לבלום מאות טנקים סוריים שזרמו לכיוונם, ללא סוף.

עם פרוץ המלחמה מצאו עצמם הטנקיסטים של 188 יורים כמטורפים, גומרים את תחמושת בטן הטנקים שלהם עד שהסתערו על נחשולי הטנקים הסוריים באש מקלעים ורובים, נעצרו ונפלו.
לעת הערב הראשון קרסה חטיבה 188 ומן הפיקוד הגיעה פקודה של הצלבת גזרות. חטיבה שבע, בשורותיה לחמתי, אשר הייתה אמורה להיות כוח מענה משני ושהטנקים שלה היו פרוסים כארבעה ק"מ מערבה לתלים, נעה לבלימת הפרצות שהבקיעו טורי הטנקים הסוריים, ונטלה את האחריות על חלקה הצפוני של רמת הגולן, מציר נפח-גשר בנות יעקב וצפונה. שרידיה של חטיבה 188, יחד עם ראשוני חיילי המילואים שהגיעו, ניסו לתת מענה בחלקה הדרומי של רמת הגולן (וידוע סיפורו המפורסם של "כוח צביקה" אשר פעל בגבורה עילאית ב"ציר הנפט"), ובעיקר במקומות שבהם הסורים נעו בחופשיות, כשמונה ק"מ ממזרח לעין גב בואכה הכינרת.

 אנו, חיילי גדוד 77, בפיקודו של אביגדור קהלני (מחטיבה 7, בפיקודו של יאנוש בן-גל) זינקנו אלי קרב, חדורים תחושת שליחות ובטוחים בכוחנו. הלחימה הייתה מטורפת, ומעשי הגבורה הנואשים, אשר חלקם סופרו ואחרים נדמו עם הלוחמים, הפכו להיות נורמת לחימה. מפגשים מפתיעים בין לוחם ואויב מן הסוג שלא היה מוכר קודם לכן. כולם ירו, לא תמיד בידיעה לאן ועל מי; כולם נעו, רובם נפגעו, התחמושת אזלה וגם הדלק, וקשה היה להגיע אל "נקודות החימוש-תדלוק". עשרות אנשי צוות פגועים, מוכי הלם קרב, נמצאו משוטטים בדרך לא דרך לאחר שהטנקים שלהם נפגעו, נאספו וצוותו לטנקים שהוכשרו מחדש ותחת פיקוד רענן של לוחמים נוספים שהחלו להגיע, השד יודע מהיכן.

 

באנדרטת "עז, 77"

 

ביום השלישי למלחמה , נלחמנו על תפיסת הרמפות שלמרגלות רכס החרמונית, מעט מזרחית לקיבוץ אלרום (נקודה). אני זוכר את הנותבים החולפים על פניי דרך ה"אפיסקופים" (חלונות התצפית) של תא הנהג, כשחשנו אל דניאל ואחנון שהטנק שלו נפגע, מיהרנו לחלצו ופלשנו לשטח מוכה אש. אינני זוכר מתי פחדתי כל כך. המוות נראה בעיניים, הנותבים חלפו בקרבה מפחידה, רעש הפגזים ולהבות האש המיתמרות מן הצריחים הבוערים העניקו תחושה של סוף, והשאלה רק מתי מגיע תורנו. לאחר כמה חודשים, בימי "מלחמת ההתשה" הסורית הנוראה, נפל דניאל ואחנון במארב של הארטילריה הסורית, מששב לצבא מחופשת שבת קצרה. מעקב אלחוטי – סורי אחר דיווחי החיילים השבים וציר תנועתם, גרר מטח פגזים אדיר אשר פגע בשיירה וקטל את דניאל ואחנון ז"ל.
יאיר סווט, מפקד פלוגה הנערץ, נהרג מפגיעת פגז ישיר בעמדו חשוף בצריח בשעה שהושיט את ידו לעזור לחייל שנמלט מטנק בוער. עמי דורון נהרג כאשר הטנק שלו התהפך באחת המהמורות האין סופיות של הלג'ות ברמת הגולן. בלומן, ברזילי ובשארי, סמלים ותיקים אשר ניצבו בפני חופשת השחרור שלהם, נהרגו מפגיעות ישירות. מפקדים ולוחמים נפלו ונפצעו, ומספר לוחמי הגדוד הלך והידלדל.

יום ג' 9 באוקטובר 1973, הבוקר הרביעי למלחמה. עייפים ומרוטים, מוכי הלם ומפויחים, ניצבנו על קו הרמפות של שדות קיבוץ אלרום, מביטים אל העמק הרחב המוביל מזרחה אל העיירה הסורית ח'אן ארנבה. העמק ששימש מטווח גדול של תותחינו אל כוחות שריון מסתערים. תשושים, היבטנו מזרחה והתמתנו להוראות. גדוד 77 אשר רשם פרקי תהילה ומעשי גבורה רבים במהלך שלוש היממות האחרונות נותר מדולל ומכווץ, רק 14 טנקים כשרים מתוך 35 כלים תקניים. חלק מטנקי הגדוד, בפיקודו של אביגדור קהלני, המג"ד, הועסק במשימות נואשות אחרות.
נותרנו ארבעה טנקים בעמדות תצפית וכוננות.

ציר ח'אן ארנבה-אלרום הפך בימים האחרונים למאמץ פריצה חשוב של הסורים, אשר נבלמו בציר נפח-גשר בנות יעקב. מן העמק המזרחי עשו טנקי אויב את דרכם במאמצי פריצה חוזרים ונשנים ואנחנו ירינו עליהם מטווחים רחוקים , פגענו והשמדנו אותם. העמק התמלא שלדי טנקים וכלי רק"ם סוריים אחרים.

דוקטרינת הלחימה הסורית השאולה מן הסובייטים דגלה בהובלת הטור על ידי המפקד היושב בנגמ"ש המסומן בדגל אדום, שהתנוסס מראש האנטנה של רכבו. שאר כלי הרכב, הנגמ"שים והטנקים הסוריים, דלקו אחריו בטור עורפי, עד הינתן הפקודה להתפרס, כאשר מפקדי הטנקים יושבים בתוך צריחי המפקד כשכיפות הצריח סגורות וראייתם מוגבלת ביותר. דוקטרינה זו הייתה להם לרועץ ועמדה לצדנו – העניקה לנו, שלחמנו חשופים בצריח, יתרון שליטה בשטח וזיהוי ראשוני.

נוח, מפקד הטנק, הוביל את התותח שלנו אל הדגל הראשון של נגמ"ש הפיקוד הסורי אשר החל להתרומם במעלה הוואדי. נגלה הנגמ"ש מגלה, וביריית תותח בודדת הושמד ונעצר. חלק מאנשי הצוות הסורי שלא נפגעו, קפצו ממנו ונמלטו לכל עבר. כך נעשה גם לנגמ"ש הפיקוד השני, ועצירתם המבוהלת של נגמ"שי הפיקוד גרמה לעצירת השיירה.

 

עוד אנחנו סורקים את השטח בעיניים, ולפתע טנקים סוריים שמפקדיהם התעשתו חלפו על פנינו בדרכם מערבה. במבט מהיר ניתן היה לספור כ-15 טנקים סוריים ששעטו לכיוון אלרום, במרחק של מטרים ספורים מאתנו.
אז החלה להתפתח לחימה אשר לא נודעה כמותה בכל תולדות לחימת השריון בצה"ל.
פרץ קרב נורא על השליטה על הרמפות. היה ברור כי השולט ברמפות יביס את יריבו. טנקים ירו לטווחים של עשרה וחמישה מ'. התותחן שלנו הבחין דרך עינית הכוונת שלו בעינו של התותחן הסורי. זו הייתה מלחמת הטנק הבודד אשר אנשיו לחמו על חייהם. הוקפנו בטנקים סוריים אשר שעטו וירו לכל עבר וזרעו חורבן, הרס ואש. עד אז היינו מורגלים לתרגולות ירי לטווחים של 1,500 מ' ומעלה, ופתאום מצאנו את עצמנו יורים לכל עבר, לטווחים בלתי אפשריים בקרבתם. השדה התמים אשר צינור השקיה היה מונח עליו (צינור של שמונה צול, שעליו חסתי וניסיתי לא לרמוס אותו בגלל חינוכי הקיבוצי, החקלאי) הפך למדורת אש ועשן. זעקות של פצועים התערבבו בהדי התפוצצויות הטנקים. בכל עבר נראו אנשי צוות סורים נמלטים, ואני זוכר אחד מהם רץ בכל כוחו, אוחז בקסדתו ומנופף לעבר הטנק שלי בתחינה על חייו אשר נענתה בצרור יבש מן המקלע המקביל של התותחן שלנו. החייל הסורי נפל וראשו כבוש בין רגבי העפר האפורים.

את שארית היום עשינו בשהייה ברמפות הכבושות מחדש. ערב עבר ולילה ירד ואיש איש הצטנף אל עצמו עם רגשותיו בתוך תאי הטנקים. לחישות של מפקדים וחיילים, בכי כבוש מול כאב ומראות נוראיים שטרם עיכלנו. 

 
שחר המחרת הפציע במזרח על העמק הנורא שממנו באו הטנקים, ואותו הפכנו לאבוקה לוהטת. מסך אפרורי של ערפילי שחר, מהולים בעשן שלדות כלי הרכב של האויב, כיסה את העמק. פה ושם גזע עץ כרות ומפויח, שממנו מיתמרת מדורת עשן, טנק סורי הפוך וחסר צריח מעלה עשן ממנועו הפגוע והבוער ודממת מוות שוררת על העמק אשר לימים קראנו לו "עמק הבכא".