בואנוס איירס, העיר הגדולה ביותר בארגנטינה ומהגדולות ביבשת דרום אמריקה. עיר תוססת ומלאת חיים, אשר כוללת בתוכה כ- 13 מיליון תושבים, המהווים כ- 40 אחוז מכלל תושבי המדינה. הרבגוניות של תושבי העיר, המקומות היפים לטייל בה והתרבות הענפה שבה, כל אלה הופכים את העיר למעניינת ולמושכת תיירים מכל רחבי תבל.
בואנוס איירס מתהדרת במבנים מיוחדים, ברחובות רחבים ומרווחים, בנמל הגדול בעולם (המשרת גם את שכנותיה של ארגנטינה- פרגוואי ואורוגוואי), בגנים ציבוריים גדולים, נעימים ומרהיבים, בצמחייה מטופחת וברובעי תרבות עשירים. יופיה המיוחד של העיר, בניגוד לערים יפות אחרות ביבשת, נזקף כל כולו לזכות מגע יד אדם. ריבוי המקומות הקטנים, הפרטים האינטימיים והמיוחדים והשילובים ביניהם, מעניקים לעיר מבנה דומה לזה של פסיפס צבעוני ומגוון. מבנה העיר ייחודי בכך שישנה חלוקה ל- 48 שכונות קטנות וייחודיות, שכל אחת מתאפיינת על ידי צורות, צבעים, צלילים ומבנים שונים ובכך תורמת גוון שונה לעיר.
קצת היסטוריה לפני שנתחיל להתבונן פנימה אל לב ליבה של העיר, אל הנשמה שלה, אל התרבות הענפה, אל הצלילים ואל המראות. בואנוס איירס שוכנת על גדות נהר Rio de la plata, מהרחבים בנהרות העולם. העיר נוסדה ב 2 בפברואר שנת 1536 על ידי משלחת של מחפשי זהב ספרדית בראשותו של פדרו דה מנדוזה. המשלחת נקראה "סנטה מריה דל בואנוס איירס" (Santa María del Buen Aires), על שמה של הבתולה הפטרונית של סביליה, האחראית על הרוחות אשר מסייעות לספנים לנווט את ספינותיהם אל החוף. מכאן שמה של העיר- "אוויר טוב" (בספרדית Aire Bueno), על שם האוויר הטוב שסייע לספינות הספרדים להגיע אל החופים. המתיישבים הראשונים לא נשארו זמן ממושך באזור. הם נאלצו לעזוב כעבור שנים אחדות, בשל התקפות האינדיאנים המקומיים, אשר התנגדו לפלישה לארצם. בשנת 1580 שבו הספרדים כדי להשתקע. מאוחר יותר החלו להגיע לבואנוס איירס מהגרים רבים מכל רחבי העולם ובעיקר ממדינות מערב אירופה: ספרד, איטליה וצרפת. ארגנטינה אפשרה למהגרים אלו להביא לידי ביטוי את התרבויות השונות ובכך עזרו בעיצוב החיים בארגנטינה בכלל ובבואנוס איירס בפרט.
בואנוס איירס נוסדה כאשר העיניים היו נשואות לכיוון סגנון אירופאי וזאת הסיבה שניתן להבחין בה באלמנטים בולטים אשר מזכירים ערי בירה כמו מדריד ופריז. מרבית המבנים בעיר הושפעו על ידי אדריכלים צרפתים ונבנו בסגנון ניאו-קלאסי צרפתי. רבים מכנים את העיר כ"פריז של דרום אמריקה". יחד עם זאת, ניתן להבחין בסגנון ייחודי של העיר: רובעי הטנגו, רובעי התרבות המגוונים, החנויות המעניינות, המסעדות ובתי הקפה, וכמובן הרבגוניות של האוכלוסייה והדינמיות שלה. בעשור האחרון, עקב המשבר הכלכלי שפקד את ארגנטינה, המצב אינו כפי שהיה ואנשים כבר לא חיים באותה רמה כמו בעבר, אך למרות כל זה העיר נשארה תוססת ואוהבת חיים. את העיר פוקדים מדי שנה תיירים רבים, אשר ניהנים ממקומות טיול רבים, ממוזיאונים מעניינים, תיאטראות, מרכזי תרבות, מסעדות ובארים. העיר מלאת תשוקה, ריגוש ותנועה בלתי פוסקת (גם של תושבים מקומיים וגם של תיירים) ונדמה כי שמה של העיר "אוויר טוב" מתאים את עצמו גם לחיים של היום, שכן העיר על כל תכונותיה משרה אווירה טובה וייחודית. בזכות כל אותם הדברים שמציעה בואנוס איירס למבקרים בה ובזכות מספרם הרב של התיירים בשנה, הפך תחום התיירות למרכיב חשוב מאוד בכלכלת העיר. לכן ראשי הערים, לאורך השנים, הפכו אותה לאחת הערים הנוחות והבטוחות בעולם לבקר בהן.
הבה נחדור אל נשמתה האמתית של העיר. יש אומרים שבואנוס איירס לא הייתה מה שהיא אילולא הומצא בה ונרקד בה עד היום ריקוד הטנגו החושני. עד כדי כך הוא משמעותי ותופס מקום של כבוד, שהוא נחשב לסמל הלאומי של ארגנטינה. הטנגו הוא ריקוד חושני לזוגות ומשמעות השם היא "לגעת", מהמילה הלטינית tangere. זהו ריקוד אינטימי של פרידה וקצב, המחבר יחדיו איפוק ותשוקה, המבטאים בעצם את הלך הרוח שקיים בבואנוס איירס. הריקוד קצבי מאוד וישנם צלילים ומקצבים ייחודיים לו, המתנגנים על ידי הכלי בנדונאון (סוג של אקורדיאון) ולעתים מצטרפים פסנתר וכינור להשלמה. הבנדוניאון חיוני במוזיקת הטנגו וקובע במידה רבה את קצב הריקוד. בנוסף למוזיקה, ישנם גם שירי טנגו, העוסקים לרוב בסיפור יחסים בין גבר לאישה, המלווים בכאב, געגועים, שברון לב ורגשות אחרים שיש בהם עצבות ומלנכוליה. על פי מסורת הטנגו, הגבר הוא זה שמוביל את האישה במהלך הריקוד והם רוקדים תמיד יחד כנגד כיוון השעון. בני הזוג רוקדים כאשר פלג גופם העליון צמוד אחד לשני, באזור הלב. לטנגו יש גם לבוש מסורתי: הגבר בחליפת ערב מהודרת ונעליים מצוחצחות והאישה בנעלי עקב ובשמלה, שעל פי רוב תהיה חושפנית, כדי שתנועות הרגליים יתאפשרו בקלות. ערבי ריקוד הטנגו נקראים "מילונגה".
בתחילת דרכו, נחשב הטנגו לריקוד נחות ובלתי צנוע בעיניי אנשים בשל החושניות שבו. הכנסיה אף נלחמה בו. עקב כך היה נהוג לרקוד אותו בבתי בושת ובתקופה מאוחרת יותר בבתי קפה. כמו כן, את הטנגו נהגו לרקוד אך ורק גברים עם גברים, בשל העובדה שהריקוד נחשב כלא ראוי לנשים מהוגנות ובשל כך הן לא יכלו להוות בנות זוג לרקדנים. באותה תקופה הטנגו נחשב לריקוד של פשוטי העם והיה נהוג רק בקרב המהגרים. בשמחות המשפחתיות הגברים לימדו את הנשים את תורת הריקוד ולאט לאט הוא החל להירקד בכל אירועי המהגרים. בשונה משירת הטנגו המקובלת היום, שירי הטנגו הראשונים היו שירים עליזים אשר סיפרו על דמויות ססגוניות, מעניינות ומלאות חיוניות. ה"סטטוס" של הריקוד היה כך עד אשר הגיע במקרה לצרפת אשר הייתה המובילה התרבותית של הזמן ההוא. בסוף המאה התשע עשרה החלו אנשים אמידים בארגנטינה לנסוע לאירופה ולרקוד את ריקוד הטנגו. עם הזמן כבש הטנגו גם את השכבות העליונות של החברה הארגנטינאית.
החל משנות החמישים ואילך, ירד הטנגו מגדולתו, אבל אז החלו לעלות מוזיקאים אשר ניסו לחדו על ידי כך ששליבו אותו יחד עם מוזיקה אחרת, שונה מהמקובל עד לאותה תקופה. מקור התופעה הנקראת "טנגו חדש" (Tango Nuevo) טמון היה בכך שככל שהטנגו נהפך לפופולרי יותר, הלהקה שליוותה את הנגן הלכה והתרחבה, עד כדי נגינה בתזמורות שלמות. המעבר של הטנגו ממצב בו מנגנים במספר מצומצם של כלים למצב בו מנגנות תזמורות סימפוניות של ממש, חייב עיבוד מחדש של המוזיקה. אי אפשר לדבר על ה"טנגו החדש" בלי להזכיר את אסטור פיאצולה, האיש שטבע את המונח וגם המציא את הטנגו החדש. פיאצולה הוא אחד היוצרים המוערכים ביותר בארגנטינה ודמות מכוננת של מוזיקת הטנגו המודרנית. ניגן בבנדונאון ובהלחנותיו הוא שילב יחד מוזיקה קלאסית וג'אז וכך הולחנו יצירות ארוכות יותר משירי הטנגו הישנים. בזרם החדש של הטנגו שולבו אלמנטים של הפולקלור הארגנטינאי יחד עם אלמנטים מודרניים. בארגנטינה הביעו תחילה התנגדות מסויימת לזרם החדש, אך במדינות אירופה ובצפון אמריקה, החידוש התקבל בברכה. עם הזמן גם החברה הארגנטינאית למדה לקבל את ה"טנגו החדש" ואף אימצה אותו. ישנה שכונה אחת מיוחדת במינה בעיר שנקראת "לה בוקה" (La Boca). זו שכונת עוני, הממוקמת סמוך מאוד לנמל, אשר פרט לצבעוניות המופלאה שלה שנשארה עוד מהימים בהם איכלסה מהגרים איטלקיים עניים, היא השכונה בה על פי המסורת, נולד הטנגו, ברחוב "קמיניטו" (Caminito). כיום השכונה מהווה מוקד משיכה אטרקטיבי מאוד לתיירים, אשר מגיעים אליה במיוחד כדי לחזות במופעי ריקוד הטנגו ברחוב המפורסם. פרט לאותה שכונה, כיום הטנגו מתורגל באולמות ריקוד, פארקים, כיכרות ומופעי ריקוד מסודרים מול קהל.
אי אפשר לדבר על התרבות הארגנטינאית מבלי להתייחס גם לכדורגל, שזהו למעשה ענף הספורט הפופולרי ביותר בארגנטינה והארגנטינאים רואים בו תחום בידור מועדף. כתשעים אחוזים מכלל תושבי ארגנטינה אוהדים מועדון כדורגל מסוים. הכדורגל הובא לארגנטינה על ידי מהגרים בריטים בעיר בואנוס איירס. בשנת 1893 נוסדה התאחדות הכדורגל הארגנטינאית וכיום היא השמינית הוותיקה בעולם. כששואלים את תושבי ארגנטינה על משחקי הכדורגל, הם מספרים שהמשחקים מתנהלים כמו מלחמה של ממש. הנבחרות הארגנטינאיות משחקות בכל הכוח וכמו נלחמות על הניצחון. לארגנטינה היו שני ניצחונות במונדיאל. הראשון היה בשנת 1978. ארגנטינה אירחה את המונדיאל והצליחה להגיע לגמר ולזכות בגביע העולם בכדורגל נגד הולנד בתוצאה 3-1. הניצחון השני היה בשנת 1986 (מפורט בהמשך).
אין אחד בעולם כולו שלא שמע לפחות פעם אחת את השם דייגו ארמנדו מארדונה, והסיבה לכך היא שהוא נחשב בעיניי רבים וטובים כשחקן הכדורגל הטוב ביותר בכל הזמנים. בשנת 2006, לקראת משחקי המונדיאל, ערך פיפ"א סקר אשר הראה כי מראדונה הוא אכן השחקן הטוב ביותר בהיסטוריית הכדורגל. במונדיאל שנת 1986 במקסיקו, ארגנטינה זכתה בגביע העולם בכדורגל כאשר ניצחה את מערב גרמניה בתוצאה 3-2. מארדונה שיחק אז כקפטן הקבוצה וגם זכה לשחקן המצטיין.
קשה לבקר בעיר בואנוס איירס מבלי ללכת לפחות למשחק אחד של אחת משתי הקבוצות הגדולות והמפורסמות בעולם: Boca juniors ו- River plate. במשחקים של קבוצות אלה הכדורגל הוא ברמה גבוהה מאוד וישנה אווירה מדהימה. ממש "אווירת חג". גם בתקופת הדרבי העירוני- ה"סופר קלאסיקו", ישנה חוויה מדהימה של פעם בחיים עבור אלה שלא רגילים להיות נוכחים במשחקי כדורגל.
האווירה בעיר בואנוס איירס מיוחדת במינה גם בזכות העובדה שאנשיה הם מעין "מהפכני בתי קפה" והדבר מתבטא בכך שהעיר כולה מלאה בבתי קפה הפזורים בכל פינה אליה ניגשים. זו הפכה להיות תרבות של ממש. יש בית קפה לכל מצב רוח ולכל אחד. לכל בית קפה אווירה משלו. ישנם בתי קפה המתאימים את עצמם לפוליטיקאים, לסופרים, לאנשי עסקים, לסטודנטים, לאנשי החברה הגבוהה, לזמרי הטנגו ולעוד סוגים רבים ומגוונים של אנשים ותפקידים. אפשר לומר כי בית הקפה הוא בית שני עבור תושבי בואנוס איירס ולעתים אפילו בית ראשון. ביתי הקפה הפו למוסד, לחלק מהתרבות. תושבי העיר חייבים לשהות באחד מבתי הקפה לפחות מספר פעמים קטן בשבוע, אחרת הם לא יכולים לכלול עצמם כתושבי העיר. גם היום, למרות שהמצב הכלכלי הדרדר, התושבים לא מוכנים לוותר על ישיבה בבית קפה. וכמובן, אם מדברים על בתי קפה, אי אפשר להזכיר את השם בואנוס איירס מבלי לדבר על האוכל ובעיקר על הבשר. הארגנטינאים מרבים לאכול בשר בקר על כל צורותיו וסוגיו. הבשר המשובח הוא גאווה לעם הארגנטינאי. אין מקום בעולם אשר מציע בשר באיכות כה גבוהה ובמחיר אטרקטיבי וידידותי. הביקור במסעדות הבשר הטובות הוא חוויה של ממש. חגיגה לעיניים ולפה.
כשם שפירוש השם בואנוס איירס הוא "אוויר טוב", גם כך הרגשתי עכשיו בעת סיום כתיבת הכתבה. העיר בואנוס איירס היא עיר מרתקת מאוד, צבעונית, ססגונית, מעניינת ומסקרנת. הביקורים בה משרים אווירה טובה על המטיילים וגם תושביה המקומיים יעידו על אווירה טובה למרות כל הקשיים והמכשולים שההיסטוריה והחיים מציבים. הזדמן לי לשוחח עם כמה עולים וותיקים מארגנטינה, שהגיעו מבואנוס איירס. לא היה אחד שלא פתח את פיו בתדהמה, כמו אמר: איזה יופי של עיר. בנוסף לכל הדברים שצוינו כאן, אפשר לתאר את תושבי העיר כאנשים חמים מאוד, אדיבים וסובלניים שמוכנים לעזור לכל אחד בכל שעה ואם הם נתקלים בתייר ששואל לכיוון מסוים, מיד הם לוקחים אותו ומראים לו היכן הרחוב או הבית אותו הוא מחפש. גם העולים הוותיקים שאנו פוגשים היום הם אנשים חמים מאוד עם לב גדול ופה מלא חיוך. זה אולי מלמד על אופי העיר בואנוס איירס וארגנטינה כולה, שמשדרת לתושביה בעבר והיום, ובאמת נכון היה לכנות אותה בשם זה "עיר האוויר הטוב".
בואנוס איירס
יש המכנים את בואנוס איירס, בירתה של ארגנטינה, "פריס של דרום אמריקה". על כך אולי ניתן להתווכח ואולם לכל הדעות מדובר במודרנית ובתוססת בין ערי אמריקה הדרומית. עיר שנוצק בה קוקטייל של מהגרים ומהפכנים, עניים ועשירים, אדריכלות מרשימה, טנגו חושני וסוער ואירועים היסטוריים דרמאטיים.
בהרצאתי נבחן את השתלשלות ההיסטוריה שהביאה להכרזת העיר, נעקוב אחר הסערות שטלטלו אותה, ובהן עלייתה ונפילתה של אוויטה פרון. נדגיש את הקוטביות בקרב תושביה ונציץ בהיבטים תרבותיים מגוונים המאפיינים אותה.
בהרצאת המשך נוכל לסקור את נופיה הייחודיים של ארגנטינה – ארץ הכסף, בסדרת מצגות וסרטונים נדירים.
