hav-4-200x200

קסם הוואנה

אין כמו הוואנה, עיר הבירה של קובה. מהלכת בך קסם. בתים נוטים לנפול, כביסה מתנופפת, מרזבים זולכים אך שמחת חיים בלתי רגילה


קסם הוואנה
פברואר 2008
זקן שחור, כסוף שיער וצנום רוכן על מקלו וגורר את רגליו בקושי רב לאורך הסמטה. גשם מטפטף, גשם יורד, גשם הולך ומתחזק והזקן גורר עצמותיו לאט לאט מאין שהוא לאן שהוא. רגליו החולות מתבוססות במים, מקשות עליו לדלג על פני השלוליות הרבות הנקוות לאורך הדרך, או מה שהיה אמור להיות כביש אבל לא ממש. בהוואנה לא נותרו כבישים, בוודאי לא בסמטאות העוני, רק טלאים של בטון, מרצפות שבורות, בורות, ערימות עפר. זה שעתיים מעונן כאן, ארובות השמיים נפתחו וגשם זלעפות ניתך על העיר היפה, המסתורית, הענייה והעשירה, העצובה והשמחה, הוואנה, בירת קובה. חודשי ינואר – מרץ נחשבים לתקופת החורף בהוואנה, נעים כאן, חם ויבש למדי במהלך היום, קריר ונעים בלילה, שישה ימי גשם בחודש, לא משהו, אבל בכל זאת. ימי הגשם העיקריים יגיעו לקובה דווקא בחודשי הקיץ.
 

hav (2)

ילד מאלתר משחק בייס-בול ברחובות הוואנה
שתיקה לחה עוטפת את קירות הבתים המתקלפים, המעוטרים בשלל צבעים. כסות ישנה בת מאות שנים מעטרת את בתי העיר ומשווה להם את אופייה במיוחד, הקסום של הוואנה. כסות מתקלפת ומתעמעמת, החושפת שכבות צבע ישנות, טיח מתפורר, לבנים חשופות, ערוצים כהים של נזילות ישנות. אין אמן שיצליח לשוות מראה רומנטי ומסתורי יותר לקיר ולעיר, כמו עבודת הטבע, הרוח והמים, החום והקור, היושן והלחות. וגם שתיקה מלווה ברעמים ומטחים נוספים של גשם: "מויו אגואה" (הרבה מים) מגחך הזקן הנכה לעברי, ואני מהנהן, "מויו, מויו", ומציע לו את מטרייתי, כדי שיחצה את הכביש, אבל הוא מודה לי בחיוך וממשיך בדרכו. שאון המים מזכיר מפלים רחוקים. על גגות המכוניות האמריקניות הישנות ניתכים פרצי מים מן המרזבים המעוטרים, פה ושם חולף קובני ממהר, לראשו שקית ניילון דהויה ולרגליו נעליים שכבר מזמן נרטבו. מעת לעת חוצה נער עירום למחצה את סמטת הגשם בצהלה ובמשובת נעורים, לא קר כאן, והגשם הוא הזדמנות נהדרת למעשי משובה, למעט בידור בעיר השרויה בהלם יום ראשון שקט ומשעמם.
משעמם מאוד בהוואנה, לקובנים. לא כך לתיירים הרבים הפוקדים את העיר והמוצאים בה, מן הסתם, עניין רב. אדריכלות קולוניאלית, סמטאות ציוריות מעוטרות יושן, מרפסות ברוקיות מפוסלות, כביסה (שנרטבה בגשם, אך מייד תתייבש) מתנופפת ברוח, שכנות מציצות מן המרפסות אל הרחוב שלמטה, מלהגות אישה לרעותה, זורקות חיוך להולכים ושבים. מוזיאונים, בתי מוסיקה, חנויות ודוכני מזכרות, דוכני ספרים משומשים, פסלים, גיבורי מהפכה, המון דברים יש בהוואנה, הגורמים לתייר עניין וקסם רב.
 
אבל לקובנים משעמם. הם כבר "מחונכים להפליא", כיוון שנהנו מחינוך מעולה חינם הניתן להם בארץ המהפכה, הם "בריאים להפליא", כיוון שהם נהנים מטיפולי בריאות מעולים הניתנים להם חינם. הם כבר למדו מקצוע, אך ברוב המקרים אינם יכולים להתפרנס ממנו, הם מקבלים הכנסה קבועה של לפחות 250 פסו קובני (כ- 10 דולר אמריקאי) ויש להם פנקס הקצבות מזון באמצעותו הם זכאים למצרכי מזון בסיסיים מן ה"בודגה" (חנות מרכזית למצרכי יסוד) בעלות של פרוטות קובניות. ובכל זאת משעמם להם. משהו באוויר מגרה את הקובנים ליותר מכך, לשינוי, לפריצת דרך, ליוזמה פרטית, לרמת חיים אחרת, לקידום אישי. משעמם בהוואנה. בכל בוקר קמים לעבודה ולקראת הצהריים כבר היא מסתיימת. מי לעבודת השיטור, הפקידות, ההוראה, הבריאות ושאר מנגנוני המהפכה (כ- 4 מיליון קובנים, מתוך אוכלוסייה של 11 נחשבים לעובדי מדינה), מי לעבודה בשדה, שכן החורף הוא עונת קציר קני הסוכר וכן עונת איסוף עלי הטבק בקובה, ומי לכל עבודה יזומה אחרת שהממשלה מציעה לאזרחיה (לעתים ניתן לראות פועלים קובנים קוצרים את העשב בצידי האוטוסטראדה עם מצ'טות).
 
כך או כך, מן הצהריים מתמלאים רחובות העיר בהמוני קובנים משועממים. פה ושם בוקעת מוסיקה מן המסעדות והבארים, פה ושם חוטף קובני כריך עם בשר חזיר או "הלאדו" (גלידה קובנית טעימה), הערב יורד, יש מעט חשמל בבתים שכן צריכת יתר מחויבת בתשלום יתר, ובמפתני הבתים כבר מתיישבים הקובנים כדי להתבונן על העוברים ושבים, כמו על תצוגת אפנה.

hav

מבנה ה"קפיטוליו" בהוואנה סנטראל. לשעבר, מושב הפרלמנט, כיום מוזיאון
וכמו שהוא ניתך, בעצמה של שבר ענן, כך חולף לו הגשם והיה כלא היה. קרעים כחולים צצים בינות לעננים בשמים, שלוליות הגשם בוהקות אך המדרכה כבר יבשה, דועך זרם המים במרזבים וכבמטה קסם, מתגברת המוסיקה העולה מן הבארים.

 

סרתי למסעדה מקומית בפינת רחובות בהוואנה וייאחה (הוואנה הישנה). עוף צלוי מעולה, עם מעט אורז, שעועית שחורה, שלוש פרוסות עגבנייה וחמישה פלחי מלפפון, וגם כוס בירה מקומית מעולה, הכול בחמישה פזו קונברטיבלה (5 דולר). ליד הבאר נעה בחוסר שקט קצבי מלצרית קובנית קריאולית, אחראית על המשקאות, על החשבונות, אחראית גם על המוסיקה המזעזעת הבוקעת מתוך ערוץ טלוויזיה מקומי המשדר ג'ינגלים ספרדיים רומנטיים, למה כזה רעש? היא בעצמה שרה ומתנועעת תוך כדי עבודתה. אני רומז למלצר שינמיך את המוסיקה, וההיא מן הבאר עושה לי טובה וקצת מנמיכה, אבל עדיין זה רעשני וצורחני… נורא. אני מסיים את העוף בזריזות, מקנח בלגימה אחרונה מכוס הבירה ויוצא אל רחובות העיר.

 

הוואנה וייאחה היא המקום בו נבנתה הוואנה לאחר שנקבע כאן מקומה האחרון בראשית המאה ה- 17. אז (שנת 1607) גם נקבעה כעיר הבירה של קובה ונבנו בה בתי פאר, בתי סוחרים ואצילים ספרדים, בתי שלטון, ארמונות וכנסיות, כיכרות ציוריות וארמון המושל. הוואנה, ששמה נגזר משמו של צ'יף אינדיאני מקומי, הבאגואני, הייתה ליפה בין ערי האיים הקריביים.

מנמלה, המבוצר בארבע מצודות עתיקות נהגו ספינות הסוחר להפליג לאירופה, עמוסות סוכר, טבק, קפה וזהב.

במהלך המאה ה- 19 ידעה העיר התקוממויות לא מעטות ואי שקט חברתי. כולם התקוטטו עם כולם, כולם הכריזו על רצונם בחופש, כולם רצו לשלוט על קובה וגם ארה"ב פזלה לעבר האי היפה, ואפילו שאפה לרכוש אותו מידי הספרדים.

 

ב- 1898 החריד פיצוץ עז את הנמל, אוניה אמריקאית בשם "מיין" חובלה באורח מסתורי ולמעלה מ- 250 מלחיה נהרגו. הייתה זאת עילה לאמריקאים להכרזת מלחמה על השלטון הספרדי במקום, מלחמה אשר הובילה לסילוק הספרדים ולכינון רפובליקה קובנית התלויה כמעט לחלוטין בגחמותיה של ארה"ב ובאינטרסים הביטחוניים וכלכליים שלה.

למרות אי השקט החברתי והמהומות הפוליטיות שהפכו עניין בשגרה, פרחה העיר במהלך המאה 19 ומחצית המאה ה- 20.
מאות אלפי תיירים נהרו אליה מכל קצווי אירופה וארה"ב. מועדונים, בתי מלון, מסעדות פאר, מופעי ראווה, חנויות פאר ושדרות רחבות ומהודרות קיבלו את פני המבקר בהוואנה של אותן שנים. פארה ויופייה של העיר ניכר עדיין בבנייניה, אשר זיקנה ויושן זרקו בקירותיהם, ממש כמו המהפכה המזדקנת אף היא לאיטה. בשנות החמישים של המאה ה- 20 הייתה הוואנה למילה נרדפת לעיר בילויים אמריקאית. מאות אלפי אמריקאיים הוטסו מידי סופשבוע אל העיר, הוסעו אחר כבוד למלונות הפאר שלאורך המאלקון (הטיילת לאורך האוקיינוס), בילו במועדוניה, עם נערותיה היפות והשחומות ובזבזו את מיטב כספם על בתי הקזינו שלה. למעלה מ- 75 אחוזים מכלכלתה של קובה, והוואנה בפרט, היו בידי אמריקאיים. מטעי הסוכר, בתי הזיקוק, מפעלי תעשייה, מסילות הברזל ונכסים רבים אחרים היו רשומים בבעלות אמריקאית. הקובנים הפכו לחוטבי עצים ושואבי מים של הכלכלה האמריקאית בקובה, והוואנה הייתה לחצר האחורית של עסקי העולם התחתון האמריקאי.

hav (7)

הוא והיא פורטים על גיטרה ושרים. ברקע, המאלקון
 
ואז הגיעו צ'ה גווארה, קמילו סיינפואגוס ופידל…והנה אנחנו בהוואנה של המהפכה.

עדיין יפה ומסתורית, טובלת בזריחות קסם ושקיעות של זהב. עדיין מצועצעת בהיכלותיה המתפוררים ובמכוניות הישנות הגוררות עצמן בקושי ברחובותיה המטולאים, אבל בהחלט עיר פאר אשר בשנים האחרונות מנסה לשקם עצמה, ובאורח פלא. שכן למרות המצור האמריקאי ארוך השנים ולמרות בידודה של קובה, הצליחו פידל ואנשיו לחדור בדרך זו או אחרת לתודעת הציבור בעולם. לא מעט בזכות תהליכי הגלובליזציה אותה מקפיד פידל להשמיץ, ורואה בה את אחת הרעות החולות של העולם. השקעות זרות זורמות אל העיר, בתי מלון ומבנים משופצים, קרן אונסק"ו משקיעה מיליונים בשיפוץ ומתיחת הפנים של היכליה וכיכרותיה והעיר יפה מתמיד. קובה חוזרת לעצמה, הוואנה שבה להיות פנינת האיים הקריביים.

 

אני מנצל את הרוח הקרירה המנשבת בין הרחובות והסמטאות, את השמיים הכחולים הצצים ממעל ופוסע להנאתי בין חנויות העיר. כן, יש כאן היצע של מוצרי צריכה מפתיע בהיקפו יחסית לעוני ולעליבות בהן הייתה קובה שרויה בשנות התשעים של המאה ה- 20. חנויות המציעות מוצרי אלקטרוניקה, אופנת ביגוד והנעלה, צעצועים ועוד. המחירים נקובים בפסו קונברטיבלה, כלומר, רק לעשירי קובה. אכן, יש כבר עשירים בקובה שביכולתם לרכוש את המוצרים הללו. אם בשל היותם מקורבים לצלחת, אם בשל שחיתות ובעיקר בשל תמיכת קרובי המשפחה הנמצאים בגלות מיאמי. האין זו הצהרה על סוג של "פשיטת רגל מוסרית חברתית" בתפיסת העולם של פידל?

 

עצרתי לתומי ליד חנות אפלה המציעה מבחר ספרים משומשים. זהו מסחר מקובל בקובה ואלפי ספרים משומשים, מיד שנייה, או שלישית או רביעית מוצגים על הדלפקים. דפדפתי ומצאתי הרבה מאוד ספרים העוסקים במהפכה, בגיבוריה, את סיפורו של צ'ה, את תולדות ההתנגדות לאמריקאיים ועוד. והנה, להפתעתי גם חוברת מדבקות לילדים. "חבורת הזבל הקובנית". ממש כך, על גבי דפי חוברת מודבקות מאות תמונות קטנות הנאספות על ידי הילדים הקובנים והמתארות את השתלשלות המהפכה בקובה. אנחנו היינו אוספים עטיפות של מסטיקים ועליהן דמויות של שחקני כדורגל (סטלמך, טיש, רפי כהן חודורוב ועוד), בנותיי נהגו לסחור במדבקות דרדסים או חבורת הזבל המיתולוגית ואילו בקובה אוספים עדיין את תמונות גיבורי המהפכה. מן הסתם, ילד שואל את חברו: "יש לך אולי את פידל ביערות סיירה מאסטרה? אתן לך בתמורה את צ'ה, רוכב על פרדה ונכנס לסנטה קלארה"…

עודני משוטט בעיר, רגלי נושאות אותי לאורך רחובות הוואנה ויאחה והנה אני ניצב אל מול מלון "רחל". זהו מלון פאר בן 100 שנים אשר חזיתו מעוטרת בשפע של קישוטים הלקוחים מעולם הבארוק והרוקוקו. אני מטפס על חמש מדרגות מהודרות, חולף על גרם מעוצב ומפוסל. Where are you from?, מזדעק שומר המלון, ואני אומר לו . הוא מזעיק את הקונסיירז' ואומר לו Israel, והקונסיירז' לוקח אותי אישית תחת חסותו. אני שואל לפשר המלון והוא אומר לי כי המלון מעוצב כולו בסגנון יהודי עברי. כל חדר מ 25 החדרים במלון מכונה על שם אחד מגיבורי המקרא, נביא או אב קדמון, או אישה חשובה מן התנ"ך. בכניסה לכל חדר מקובעת מזוזה, והטרקלינים מקושטים בציורים הלקוחים מן העולם היהודי ומסיפורי המקרא. "נו, ומתארחים כאן הרבה יהודים?" אני שואל, לא בהכרח, הוא עונה, וגם מגניב מילה מבוישת בעברית. אני פוקח זוג עיניים, "מאין אתה יודע עברית?" אני שואל, והוא עונה, אני יהודי. ובכן, הכירו נא את יוהאן, יהודי בן 30 המתגורר בהוואנה, נשוי לקובנית לא יהודיה, ואחד השרידים האחרונים ל- 25,000 יהודי קובה שחיו כאן ערב המהפכה. הוא מדבר אנגלית מצוינת, וכבר מתכנן עליה לישראל. נזכרתי כי יום קודם לכן ביקרתי בבית הכנסת הגדול של הוואנה, "בית שלום". אירח אותנו נשיא הנוער היהודי בהוואנה, גבריאל, בן לאם קובנית ואב יהודי, אשר המיר באורח מוחלט את דתו ועבר ברית מילה לפני שנה בדיוק. בית שלום הוא המרכז של הקהילה היהודית בהוואנה,המונה כ- 800 יהודים ועוד 800 בני משפחה לא יהודים, כאלו הנשואים ליהודים/יות. "כן", סיפר לי גבריאל, "אנחנו מרגישים כאן מצוין. אין לנו רב, ואין גם בשר כשר, אבל אנחנו מקפידים לאכול עוף, ושלוש פעמים בשנה מגיע הרב מארגנטינה ועורך במכה אחת כמה חתונות, חגיגות ברית מילה ובר/בת מצווה. את המצות והיין הכשר לפסח אנחנו מקבלים בעיקר מיהדות קנדה אבל גם ממקורות אחרים, ומעת לעת גם הסוכנות היהודית מעורבת כאן בנעשה, בתרומה דלה או במילה טובה. חיי הקהילה היהודית במקום צנועים ומתבססים מסביב לבית הכנסת. במקום נמצאים משרדי הקהילה, בית תמחוי ושאר מוסדות עזרה ותמיכה. הממשלה מתייחסת אלינו בעין יפה ומתירה ליהודים לצאת ולחזור לקובה כאוות נפשם, ואפילו לעשות עליה". כל זאת ועוד, סיפר לנו גבריאל, ואף הוסיף והדגיש אודות הפעילויות השונות שבני הנוער לוקחים בהם חלק כגון מסיבות, ערבי שירה וריקודי הורה ותמיכה בקהילה היהודית המזדקנת.

 

אם כן, יוהאן, יהודי בן 30 העובד כקונסיירז' במלון "רחל" בהוואנה מתכנן לעשות עליה בשנה הבאה, וכבר שאל אותי היכן כדאי להשתקע. וכל השיחה הזאת, תוך כדי סיור במלון הנפלא והציורי שמגגו מזדקרת כיפה ציורית ובתוכה פביליון נאה למנוחה, תצפית על הנוף, מחשבות והרהורים. נפרדנו כידידים והחלפנו כתובת דוא"ל, לכל מקרה…

 

vvnn (278)

מבט אל מבצר איל מורו, בפתח נמל הוואנה

דרך כיכר סן פרנצ'סקו שבעיר העתיקה אני ממשיך אל הטרמינל הימי הגדול של נמל הוואנה. אני פוסע לאורך קן המים, מנגד נשקף רובע "קסבלנקה" ושכונת "רגלה". מפרץ הוואנה מפריד בין שני חלקי העיר. זהו נמלה של הוואנה, העטור מבנים, מחסני ערובה, מזחים, מעט ספינות וגם בית קפה אחד ישן הנשען על מזח מרופט. הרוח נעימה מאוד, אין צל של ענן, שעת אחה"צ ועוד מעט תגיע השקיעה, אלו השעות האחרונות שלי בהוואנה, טרם נסיעתי למדריד ומשם ארצה. אני נכנס אל בית הקפה ומתיישב על קצה המזח, אל מול המפרץ. מלצרית חיננית נחפזת אלי ואני מזמין "בוקאנרו", בירה מקומית מעולה. בשם "בוקאנרוס" כונו הפיראטים הרבים שפקדו את העיר במאות 16 – 18 ובזזו אותה ואת אוניותיה לא פעם. המפרץ עטור מצודות אבן עתיקות. מצפון ניבטת מצודת "איל מורו" האימתנית ומעט מזרחה לה משתרעת מצודת "לה קבאנייה". מכאן נצפו ספינות השודדים ומבין חומותיהן התגוננו חיילי העיר מפני תקיפותיהם. מצודת "לה קבאנייה" הייתה משכנו של צ'ה גווארה בחודשים הראשונים שלאחר המהפכה, וכאן נהג לערוך את משפטי הציבור הידועים לשמצה שלו, במהלכם הוציא להורג מעל 550 איש, נציגי השלטון של בטיסטה. כיום משמש המקום מוזיאון ומידי ערב בשעה 21:00 נורית יריית תותח מחומות המצודה, זכר למנהג עתיק יומין בו נהגו המושלים הספרדים עת הודיעו על סגירת הנמל לקראת לילה.

מימין למצודת "לה קבאנייה" ניצב פסלו הגדול של ישו, עשוי שיש ומתבונן ברחמים על הנעשה בעיר העתיקה. ואני יושב להנאתי ולוגם מן הבירה. ממש מולי מתרחש מופע מרהיב של כמה שקנאים אפורי כנף. חלקם צפים על פני המים הרגועים, חלקם מתרוממים כלפי מעלה במשק כנפיים מרעיש ובאיטיות של מטוס, חגים מעט באוויר ולפתע כונסים כנפיהם ומבצעים צלילה מרשימה חזרה אל המים, אל עבר דגיג או סרטן שרק עיניהם החדות יכולות להבחין. העופות הכבדים ניתכים אל המים וכעבור שנייה או שתיים בוקעים החוצה, שקי גרונותיהם מגרגרים את הטרף, וחוזר חלילה. מראה מרהיב מאין כמותו. אני לא היחיד המתפעל מן המראה, לצידי מתגודדים מספר קובנים, מוחאים כף בכל פעם כששקנאי זה או אחר מצליחים במשימתם.

 
vvnn (187)
בכל פינה דוכנים מציעים ציורים צבעוניים
עוד שלוש שעות לנסיעה לשדה התעופה. עדיין הזמן עימי, ובחרתי לעצור "קוקוטקסי", מונית מקומית שהיא קטנוע בעל מרכב קטן ועגול בצורת אגוז קוקוס. הנהגים כאן אדיבים ומסבירי פנים, מוכנים להביא אותך לכל פינה שתבקש, והפעם אני מבקש לחלוף שוב על פני המאלקון, הטיילת הארוכה של הוואנה, אבל בנסיעה איטית עם עצירה מעת לעת. ושנינו, הנהג ואני, נוסעים לאיטנו לאורך המאלקון. גלי האוקיינוס האטלנטי משתברים אל חומת הבטון של הטיילת, מתיזים רסיסי קצף לבן על העוברים ושבים. פסלים ומונומנטים שונים ניצבים לאורך הדרך. פסלו רב הרושם של אנתוניו מסאו, מגיבוריה החשובים של מלחמת העצמאות של קובה (1895), אנדרטה לזכר נפגעי ספינת המלחמה האמריקאית "מיין", ואחריה פסלו של הגיבור הלאומי חוסה מרטי, אוחז בידו האחת ילד ובידו האחרת מצביע בנחישות אל החופש (יודעי דבר מציינים כי בעבר נהגו מתנגדי המהפכה ושואפי החופש לתלות מזוודה על ידו של חוסה מרטי…). הלאה משם מתנופפים 140 דגלים שחורים ובהם כוכב לבן, זהו מונומנט מרשים של מחאה נגד משרד האינטרסים האמריקאי (יש דבר כזה בהוואנה, כשם שיש משרד דומה בארה"ב, לקובה) לציון 140 שנות מעורבות אמריקאית והשפעה שלילית על האי ותושביו.

הנהג עוצר לי מעט אחרי מתחם הדגלים, אני יורד לצלם וממהר לשוב למונית לפני שהשוטר המקומי יעיף אותי. ממשיכים מערבה, עד לשפך נהר האלמנדארס, מקום בו מסתיימת שכונת "ודאדו" ומתחילה שכונת היוקרה "מירמאר". מקום בו התגוררו עשירי הוואנה, שגרירים ובעלי חברות וכיום מתגוררים כאן קובנים "רגילים" כביכול, אבל מקורבים איכשהו לאינטרסים, נציגי חברות זרות וטיפוסים כאלו.

חלף הזמן, הגיעה העת לאסוף את המזוודה ולהפליג אל שדה התעופה. שקיעה רכה נוחתת על העיר, צובעת את בתיה הישנים, בשלל גווני זהב וחום ואדום. הוואנה נכנסת לאטה לעלטה, אורות נדלקים לאורך המאלקון, אורות מנצנצים מבתי המלון, ורק בחדרים הישנים, העתיקים והמתפוררים יושבים מאות אלפי קובנים, משתעממים עד מוות ומחכים. למה? אולי למהפכה נוספת?
 
הערה:
שבוע לאחר שובי לארץ התפטר פידל קסטרו מתפקידו כמנהיג קובה. בבחירות שיערכו שבוע לאחר מכן, יזכה אחיו, ראול, בן ה- 76, במשרת מנהיג קובה וממשיך דרכו של פידל. האמנם מונחת המהפכה ממש כבר לפתחו של האי?