hav (12)

קובה – החלום ושברו

או שמא, לא חלום ולא שברו. חילוקי דעות קשים קורעים את קובה של היום בעקבות העידן המודרני. יש התומכים במהפכה גלויה והחזרת הליברליזם והקפיטליזם. יש המעדיפים כי מצב זה יישאר כמות שהוא

 
קובה, החלום ושברו
מרץ 2004

37

אינני יודע דבר על האיש המיוחד הזה, אשר צילמתי אותי בחודש אפריל 2004, במהלך טיול אותו הדרכתי לקובה.

הוא ניצב לו כך, דומם וחרישי, חיוך מאוד מסוים נסוך על פניו, בידו אחז סיגר ענק, מלופף ברשלנות בעלי טבק גסים, מה שנקרא "סיגר קובני ע'סלי" ולראשו חבש את הכובע הנראה בצילום.

הקבוצה הייתה נרגשת, זה לנו היום השני לביקורנו בקובה. נסענו לכיוון דרום מערב לאורכם של נופים מישוריים חלפנו על פני שדות טבק, מרחבי ירק, ראינו בדרכנו את החקלאים הקובנים פשוטי המראה, חובשי מגבעות הקש ונועלי המגפיים. זה חורש בשדהו וזהו אוסף את יבולו, הלה נוהג במחרשת עץ פשוטה הרתומה לשור די מיואש הסר למשמעת נוהגו וחברו קורא לנו לרכוש ממרכולתו, שרשרת ראשי שום הכרוכה לצווארו.

עשינו את דרכנו אל עבר פינאר דל ריו, עיירה קטנה הנמצאת בחלקה המערבי של קובה והיא בירת אזור גידולי הטבק.

בכניסה אל המפעל לייצור סיגרים בפינאר דל ריו ניצב לו האיש הזה. מיד כשראיתי אותו "נדלקתי" עליו. הוא היה כזה קטן, מכווץ בתוך עצמו, אדיש למראה הקבוצה הקולנית שאנשיה הסקרנים ודוברי השפה המשונה ההיא מיהרו להסתער על השירותים במפעל הקטן. הוא ניצב לבדו, איש לא עמד לידו. לרגע קט נתתי לעצמי לשכוח מתפקידי כמדריך הקבוצה. "שטויות", חשבתי לעצמי, "ממילא הם צובאים על חדרי השירותים לאחר נסיעה ארוכה, ייקח עוד שתי דקות".

ניגשתי אליו ואפילו לא ניסיתי לדבר איתו. רק רמזתי אליו במבט שואל אם הוא מוכן שאצלם אותו. כן, הוא מוכן, ובניגוד להרבה דמויות קובניות אחרות, הוא לא מבקש תשלום. חיבקתי אותו בחיבה, מבנה גוף גרמי ושברירי וצילמתי אותו, את פניו, את התנוחה בה הוא ניצב ואת הקירות אליהן הוא נשען.

משהגעתי לביתי, לאחר 9 ימי טיול מטריף, מיוחד ומותיר חוויה עצומה והצצתי בצילום החלטתי שאני מכנה אותו ."החלום ושברו". כן, הוא בוודאי היה אחד מאותם מהפכנים אשר חלמו עשרות שנים להקים מדינה חדשה בקובה מדינה שתשחרר את העם מהשפעת הקפיטליזם המעיק של ארה"ב. מדינה שתעניק שוויון לאזרחיה, חינוך ובריאות חינם לתושביה, הזדמנות חלומית לחופש ולעצמאות, לאחר מאות שנות שיעבוד לעול הספרדי ולאחר מכן ללחציה המעיקים של אמריקה.

ייתכן שהיה בין אותם מהפכנים, אשר ביחד עם פידל קסטרו, עורך דין צעיר ומהפכן אשר שב למולדתו בקובה ב 1956, ניהלו את מלחמות הגרילה שלהם נגד צבאו של השליט אלפוחנסו בטיסטה המושחת. הייתכן כי גם האיש שלי היה בין הלוחמים ביערות? ואולי היה בין מניחי המארב המפורסם בפיקודו של המפקד הנערץ צ'ה גווארה בעיר סנטה קלארה, מארב שתוצאותיו חרצו את גורל המהפכה? או שמא שוטט בין חבורות האיכרים הנלחמים בשלטון ?תחת הנהגתו של החבר קמיליו סיינפואגוס.

אותם "ברבידו'ס", כפי שנקראו המורדים עטורי הזקנים, הצליחו למוטט את השלטון הנלוז בקובה ובחודש ינואר 1959 נכנס פידל כמנצח להוואנה, בירת קובה, כשהוא נושא את בשורת המהפכה החדשה.

מאז חלפו 45 שנה. פידל עדיין שם וקובה של שנת 2004 מתעוררת מן החלום הזה. העוני המשווע, הבידוד הבינלאומי, התמוטטות הקומוניזם ברוסיה, האימא הגדולה, הותירו את העם הקובני הנפלא הזה מרושש, מייחל לקשר, דל ואביון אך גאה על מורשתו ושומר על כבודו.

המהפכה הייתה במקומה, המהפכה שיחררה את בני העם הקובני מעריצות הקפיטליזם ומן הציניות שבו. המהפכה החזירה את כבודם של הקובנים אשר מצאו עצמם טורחים ומשועבדים לבעלי מטעי סוכר וטבק אמריקאיים, ואת כבודן של קובניות אשר נהגו לענג את שועיה של אמריקה ואת אנשי העולם התחתון שלה. המהפכה שינתה את תדמיתה של קובה. לא עוד החצר האחורית של ארה"ב, לא עוד גן עדן לגנגסטרים ולמלכי ההימורים ומחפשי הכסף הקל ושעשועי המין. קובה הפכה למדינה עצמאית סוציאליסטית ושוויונית, ואט אט רכשו מנהיגיה את אמונם בקומוניזם הרוסי והחלו מנהלים מלחמת חרמה נגד המדיניות הקפיטליסטית של העולם המערבי וארה"ב בראשו.

אך לא עוד. לא כאשר אינך יודע מה תאכל מחר. לא כאשר פידל הגדול פתח את השוק לאמריקניזציה סמויה, למרות שנאתו אליהם, ולא כאשר מתנהלת בקובה מערכה כלכלית בשלוש חזיתות: בחזית הדולר האמריקאי, בחזית האזרחים הקובנים הנהנים מן העושר המפתיע שבשירותיי התיירות ומן הקרבה אל הפסו המקביל לדולר, ובחזית של הקובנים הפשוטים, קשיי היום, החולמים, הלוחמים והמהפכנים של אתמול, והרעבים של היום.

על פניו של האיש הזה, בן בלי גיל, שפוכה הבעה ללא כל אומר, מבט חולמני המציג שתי עיניים טבולות בדוק עכור של חלום ושברו. צבען תכלכל משהו, עדות לגנים המולטיים של האיש שלי מקובה. מצחו ועיניו חרושי קמטים קטנים וכל קמט מספר סיפור אחר של התפכחות מן המהפכה. הוא נשען על קיר המפעל לייצור הסיגרים, וייתכן כי הוא מקבל מעובדי המפעל סיגר, פה ושם בתמורה לתרומתו למה שנקרא "נופים אנושיים" בכניסה לחנות המפעל.

מיד כשסיימתי את הצילום שלפתי דולר מכיסי והענקתי אותו לאיש שלי מקובה. הוא לא אמר דבר, חייך בצנעה והכניס את השטר לכיסו. המהפכה ושברה.