כרוניקה של הרס עצמי

 
כך, במו ידיו, מחריב הישראלי את ארצו/נו
מאמר מאת יוסף תמיר / "הארץ", 15.11.2009
 
לא אתפלא אם ביום מן הימים יקבל הישראלי המשחית, ששמו חושם, מכתב שנשלח מהחמאס בזו הלשון: "תודה לך חושם על שהצלחת להרוס חלקים מארצם של הציונים, ותודה מיוחדת לממשלותיכם שנתנו יד להשחתת הסביבה והטבע. עשיתם זאת טוב יותר מהטילים שלנו ומהמתאבדים ששלחנו אליכם".כדי לאמוד את שיעור ההרס העצמי ערכתי סיכום של מצב הסביבה בשנה ה-61 למדינת ישראל. הנה הוא לפניכם:* חיסול מקורות המים. בשנים הראשונות למדינה נהגתי לרחוץ בכל קיץ בקטע הירקון שכינוהו "סגולה", מפאת יופיו והנוף הירוק והקסום שלו. היום המקום הפך לבית הקברות של השרון. לפני 61 שנה זרמו בכל נחלי ישראל מים נקיים. גאון הירדן מילא את תפקידו אלפי שנים, והוליך את מימי הכנרת אל ים המלח. בולמוס הפיתוח אחז בישראלים ובעקבותיו, בחסות הטענה שצריך למצוא מקומות תעסוקה וכי התעסוקה קודמת להגנת הסביבה, התמלאו כל נחלי ישראל שפכים מזהמים מכל הסוגים.

10 ביוני 1964 יירשם כתאריך גורלי בתולדות הכנרת. בתאריך זה החלה הזרמת המים מהכנרת לצרכנים למיניהם. מאז ועד סיום עונת השאיבה 1978-1979 נשאבו מהמאגר 7.660 מיליארד מטרים מעוקבים, כפעמיים נפח האגם כולו. הזעקה "הצילו את הכנרת" בימינו אינה אלא הסוואה לכישלון חמור בכל הנוגע לשימור משק המים – השלטונות, יועציהם ומומחי המים התגלו באפסותם.

החל מ-1975 החלה צריכת המים לעלות, והגירעון הרב-שנתי שנוצר חייב לשאוב יותר מהמותר ממימי האקוויפרים, עד כדי סיכון שמי הים יחדרו אליהם והם יאבדו לעד. במקום להנהיג משטר חיסכון וייעול בצריכה, נכנעו קובעי המדיניות ללחצים שהופעלו עליהם וסמכו על הממטרים שהכזיבו.

לפני 40 שנה יזמתי דיון ראשון מסוגו בעניין במליאת הכנסת השביעית. התקבלו המלצות, שנגנזו אי שם במדפי המשרדים שעסקו במים. העלאת המשבר במשק המים במליאה חייבה אותי לקבל את אישור סיעתי (הליברלים בליכוד). כשפניתי בנדון ליו"ר הסיעה, ח"כ אסתר רזיאל נאור, שאלה אותי: "תגיד לי תמיר, מה לכנסת ולכנרת?" עד כדי כך היה הניכור של מנהיגות המדינה גדול בכל הקשור בשימור הטבע והסביבה.

"מצוקת המים בישראל" היה שם הצעה לסדר היום שהעליתי, שנידונה במליאת הבית ב-28 בנובמבר 1979. שוב תיארתי את המתרחש במשק חיוני זה. מטעם הממשלה השיב אבי הבזבוז השערורייתי, השר אריק שרון, בעצמו צרכן מים גדול. הוא מרח את הבעיה, שהועברה לוועדת הכלכלה. מסקנות הוועדה היו חמורות ומשמעותיות, אבל גם הן נגנזו. כיצד קרה ששום ראש ממשלה ושום שר תשתיות לא מצא לנכון לעסוק ברצינות במשק המים? דומה ש"החושמים" השתלטו על חיינו.

* עושק האדמה. הישראלי המצוי הפך את האדמה הטובה לענף הכנסה נדל"ני. אחת ההחלטות הראשונות של ממשלות דוד בן-גוריון אחרי חיסולה של ימת החולה המופלאה (עשרות אלפי דונם של יער גומא יחיד מסוגו, גדוש בבעלי חיים), היתה לבטל את המועצות הכפריות ולצרף את שטחיהן הירוקים לעיריות. תהליך חיסול המטעים והפיכת אדמתם לנדל"ן הסתיים בימינו. הנדל"ן רווחי יותר, והרדיפה אחר רווחים קלים היתה לפולחן לאומי. כך נהפכה רצועת החוף שלנו לנדל"ן תיירותי, וייבוש ים המלח ויצירת הבולענים מאיימים על ענף התיירות במקום. ב-61 שנות המדינה אבדו קרוב לשלושה מיליון דונם של אדמות חקלאיות, שנהפכו לשטחי בנייה, לכבישים, לאזורי תעשייה ועוד.

* בנייה ללא מעצורים. אין עוד מדינה בעולם שבה חוקי התכנון והבנייה היו לחוכא ואיטלולא כמו ישראל. במגזר היהודי והערבי בנו וממשיכים לבנות בניגוד לתכנון הארצי. תוכניות האב של הכבישים, מערכות החשמל והמים שובשו ותוהו ובוהו השתלט על הבנייה. ראשית הפרת החוק היתה בסגירת מרפסות ובתוספת חדרים לבתים בתל אביב. המחוקק והרשות התייחסו לדבר בסלחנות. כשהנושא נידון בכנסת, ביוזמתי, לפני 40 שנה, היו ח"כים שאף הצדיקו זאת. הכיעור האורבני חגג.

הקמת רמת חובב על ידי "השירות לשמירת הסביבה" בראשית שנות ה-70 של המאה הקודמת, היא דוגמה לאטימות ולקלות דעת. ליושבי עיר הבה"דים של צה"ל, שעומדת להיבנות כעת בסביבה, צפויה הפתעה מרה. רוחות רמת חובב עלולות לסכן את בריאותם.

* חנק תחבורתי. בעידוד האוצר הגיע מספר כלי הרכב בישראל ל-2.5 מיליון. פקידי האוצר עודדו רכישת מכוניות מזהמות ללא הבחנה. החישוב שלהם היה: יותר מכוניות, יותר הכנסות ממיסוי. מדיניות זו המיטה אסון על ישראל. הכבישים רבו מאוד, על חשבון השטחים הירוקים, זיהום האוויר הכבד פוגע באלפי בני אדם ובכל שנה נהרגים מאות בתאונות דרכים.

כדי לשנות את המציאות העגומה והמאיימת שתיארתי כאן עלינו להציב את הגנת הסביבה בראש מעיינינו – לצד הדאגה לביטחוננו ולמצב כלכלתנו. משרדי ממשלה שונים, ובראשם האוצר, החינוך והפנים, צריכים לעבור מהפכה קיצונית כדי להבטיח שטיב חיינו ועתיד המדינה מהבחינה הסביבתית והאקולוגית יעמדו בראש סדר העדיפויות שלהם. זו צריכה להיות משימתנו בעשור הקרוב.

יוסף תמיר, פובליציסט וחבר כנסת, מחלוצי המאבק למען איכות הסביבה בישראל, נפטר באוגוסט 2009. זהו מאמרו האחרון, שאותו כתב ימים ספורים לפני פטירתו.

לראש הדף