Napolean

נפוליאון, וגם אלה ורותם

איך השלושה נכנסו לחיי, אלה ורותם הנכדות הקטנות, ונפוליאון הקיסר הענק

אלה, רותם וגם נפוליאון
דצמבר 2013
 

כבר שבועיים שאני נטרח ונדרש לנושא הקרוי נפוליאון. בקרוב ההרצאה ועלי להתכונן. נפוליאון בונפרטה היה אחד מגאוני המאה ה- 18 וה- 19, אימתה של אירופה, טקטיקן מעולה ומנהיג משולח כל רסן. מיום שנולד ייעדו אותו החיים לשלוט, לכבוש, לנצח. להוביל ובעיקר להנהיג.

בדצמבר 1804, האזרח הקונסול הקרוי נפוליאון מינה עצמו לקיסר, ובכך הקיץ הקץ על הרפובליקה הצרפתית המתיימרת להקרין מנאורותה על ארצות אירופה.

ואף על פי כן, המשיך נפוליאון ותמך בעיקרי תפיסתו הרפובליקנית, החדשה, החופשית והמתוקנת. זכויות שוות לכל אדם, חופש דת ומצפון, חופש יצירה וזכות למשפט ולחינוך. אני תוהה על תפיסתו, ששללה את זכויות המלכים הנכבשים, שעוררה תקוות חדשות בלבבותיהם של מיליוני אירופאים, תפיסה אותה נטש כאשר החל להשתעמם אל מול מעשי המלחמות, הניצחונות, האיומים וההתרגלות לכס הקיסרות. קיסרותו הניבה לא מעט קרבנות. 17 שנות שלטון, רצופות בקרבות עקובים מדם ובגילויי טקטיקה צבאית בלתי רגילה. שלטון שבשיאו פרש מרותו על 70 מיליון תושבים, אך קצר את חייהם של למעלה מששה מיליון חיילים ואזרחים. בנקודה מסוימת עייפה אירופה ממלחמות. אפילו בני העמים הכבושים החלו למרוד ולבקש את נפשו. נקעה נפשם בקיסר המתעלל בלאומיותם. התחילו בכך הספרדים ("כמנהגם מאז ומקדם – גאוותנים ומוכי כנים"), אשר ביקשו לסלק את המלך הזר, ז'וזף נפוליאון (אחי הקיסר) הממונה מטעם. בלתי פשרנים, הם הנהיגו נגדו את ראשית המלחמה הקטנה, "הגרילה", בתמיכת הבריטים שנואי נפשו של נפוליאון, מלחמה עליה התקשה להתגבר, הנה הסדקים הראשונים בצבאו.

רוח המרי שנשבה בספרד חצתה את גבולות אירופה ובכל מקום נשמעה הטענה כי "די כבר לקיסר, די כבר לנשר הקיסרי המכלכל את גוזליו (מקורביו והגנראלים שלו) באירופה, כבשר נבלה".

ביום 13 באוקטובר 1809, בעיצומה של תהלוכה אל ארמון שנבורן בווינה, הוא מותקף ע"י מתנקש צעיר בן 18 המבקש לדקרו למוות בסכין מטבח ארוכה. משעצרו אותו שומרי הקיסר והביאוהו לפניו שאל אותו, למה זה תבקש נפשי? והנער ענה, על שום הרעה שאתה עושה למולדתי. ואם אחון אותך? התבקש סליחה על פשעך? שואל הקיסר הנדהם. לא! עונה הנער, גם אז אמית אותך. כי להמיתך אין זה פשע כי אם חובה!!

צרפת נואשה מהקרבת בניה על פולחן האישיות של נפוליאון, מלכיה המובסים של המעצמות השכנות חיכו להזדמנות שמן הסתם הגיעה. תשישותו של הצבא, שחיקתו של המנהיג, כל אלו בוודאי יביאו לטעות אחת גורלית שלו וימוטטו עליו את משטרו. השמש של אוסטרליץ, אשר זרחה עליו, החלה לשקוע.

אלה נכדתי (בת 13 חודש) נכנסת, מלקקת את הפנס, זוחלת ונעמדת ומוחאת כפיים. טוב, נפוליאון יכול להמתין…

אחריה מדדה רותם נכדתי (גם היא בת 13 חודש, שכבר פוסעת מספר צעדים מהוססים) ואומרת אל'ה ב-"למד" מעוגלת כזאת. הן מגיעות לעמדת המחשב שלי, מתבוננות במעשיי ותולות בי מבטים מלאי תקווה. אני לוקח את אלה ומושיב אותה על ברכיי, ורותם מיד מתחילה ליילל, גם היא רוצה…אז רכנתי אליה ו"העמסתי" אותה על ברכי השנייה וביחד צפינו במצגת ילדים שהכנתי מראש לנכדותיי האהובות. אלה מתעניינת בעכבר המחשב, מכה על המקלדת, בעבר כמעט כבר חיסלה לי את החומרה, ורותם אומרת "את'סה…את'סה…". אני נמס, מרחרח את פניהן הקטנות, מלטף את שערה המתולתל של אלה, מרפרף סביב לחייה של רותם וממשיך במצוות הסבאות.

הנה שבתי אליו ואני שרוי עם נפוליאון. הורדתי תמונות, ניתחתי ניתוחים, צפיתי בסרטים, ערכתי אותם מחדש, איתרתי מוסיקה ובניתי את המצגת "ימי נפוליאון – שנים סוערות".

קטון, יפה וביישן נולד הילד נפוליאון אי אז ביולי 1769, בנם השני של קרלו וליטיצייה בונפרטה. הדי המהפכה עוד רעמו מסביב, מהפכתם של הקורסיקנים נגד השלטון הצרפתי, שהחליף מאות שנים של שלטון גנואה. האי ההררי, השוכן בסמוך לאיטליה ולצרפת ידע שנים של השפעה איטלקית גנואזית. תושביו, ברובם חקלאים, עסקו בריצוי אדוניהם ובעבודה קשה מצאת החמה עד שקיעתה. ואכן, יפה השמש השוקעת במימי הים התיכון ממערב לסרדיניה.

מוזר ומתבודד, מתעניין בכל דבר ושונה מאחרים, נשלח הילד ללימודיו בצרפת. שונותו בלטה בקרב בני האצולה הצרפתים שלמדו עמו, הלעג והקלס היו מנת חלקו אך הוא בשלו, שרוי בעולמו הפנימי, חוקר מסעי מלחמה, לומד מתימטיקה, בולע ספרות על שועי עולם וממשיך לבי"ס לקצינים.

לאחר פרק זמן במהלכו טלטלה המהפכה הצרפתית את הנער ואת אירופה בכלל, הוא מקבל מינוי של סגן ואף מצליח לדכא בהצלחה רבה התקוממות של אוהדי המלוכה בטולון.

כשרונו של הקצין הצעיר, מנהיגותו הבלתי מעורערת, הקשר הבלתי אמצעי עם חייליו והיצירתיות שניחן בה בעת קרבות, עמדו לימינו מששלחוהו (1796) אל צפון איטליה, ובמשך חודשים ספורים הצליח לגרש את האוסטרים מאדמתה ולהחזיר את שליטת צרפת על מחוזותיה של איטליה. "כגיבור צרפת שכב, וכגיבור אירופה קם".

המסע נמשך (1799) אל מצרים ואל ארץ ישראל, וכאן, דווקא בעכו (ראשי תיבות של עד כאן ותו לא…), נכשל המנהיג הלוחם ומתקפל לצרפת. "אם עכו הייתה נופלת, הייתי משנה את העולם". קולות של תבוסת המהפכה עולים לאזניו מרחוק והוא חש אל חצר הסנטורים, ובהזדמנות זאת מחולל את מהפכת 18 בבריומר (נובמבר).

כעת הוא כבר קונסול בלעדי השולט שליטה מלאה בצרפת. "השלטון למען השלום".

והוא מתמסר לענייני ממלכתו הגדלה ומתרחבת, מביא לשינויים ותיקונים ובעיקר, מפרסם את קוד נפוליאון. "תהילתי איננה בניצחונותיי, אלא בקודקס שלי". קוד נפוליאון יהיה כנר לרגלי הרפובליקניות האירופאית לעתיד לבוא ורבות המדינות שלמדו ממנו בעת כתיבת חוקתן.

הפסקה נוספת. זמן מה חלף והפעם, רק רותם נכנסת, מצביעה על נעליה החדשות ומאוד גאה בהן. כמה יפות הנעליים שלך רותם, והלוואי ותזכי ללכת בהן בדרכי קסם ולאורך חיים יפים וארוכים ומלאי עניין ויצירה.

רותם לא מסתפקת בנעליה והיא פונה אל פינת הלימונים שבסלון. "מון…מון" היא מצייצת, עכשיו כבר בת 14 חודש, מזכירה לי את מאיה כשהייתה בגילה. סף הריכוז של רותם הוא כלימון בו היא אוחזת ושוב שמה לבה לשעוני, "תי תאק" היא אומרת ומבקשת ונמלאת אושר כשאני מסיר את שעוני מזרועי ועונד אותו על פרק ידה הזעירה.

ועכשיו, "בובי בוא, בובי שב, בובי ארצה בובי נובח"… אין סוף סיפורי בובי הכלבלב שבו רותם ממש מאוהבת.

הגיע הזמן לטעום מהריזוטו שסבא הכין, וגם רותם טועמת אבל…מעדיפה את החלבה.

חזרתי אליך הקונסול.

ב- 1804 ממנה עצמו בונפרטה לקיסר, שכן "אושרה הנעלה של צרפת דורש זאת במפגיע, שהשלטון על הרפובליקה יימסר לידיו של בונפרטה כקיסר, ולביתו בירושה עד עולם", ומתחיל את מחול כיבושיו ברחבי אירופה. קרב טרפאלגר (1805) הוא רק אחד מהם, ודווקא כאן הוא מאבד את ציו. מנקודה זאת ואילך תשלוט בריטניה בימים. מדינות הקואליציה אינן משלימות לרגע עם הקיסר הטרוריסט, ההולך ומספח לממלכתו עוד ועוד שטחים, וחורשות מזימות נגדו. בקרב אוסטרליץ הוא מראה להם את נחת זרועו ומנחיל לקואליציה תבוסה מוחצת. מכל מקום אליו הוא מגיע הוא בוזז את אוצרות הארץ הכבושה ומעבירם אל הלובר.

בסדרה מתמשכת של מערכות וקרבות יזומים הוא ממשיך ומוליך את ה"גראנד ארמה" שלו לעבר פרוסיה, פולין, וינה וספרד. בהדרגה, הופך הקיסר לרודן אריסטוקרטי ומשועמם. יש הממרים את פיו, והוא פונה אל רוסיה, אל ידידו בעבר, הצאר אלכסנדר הראשון, שהמרה את ההסכם עליו חתמו השניים. ביוני 1812 פלש נפוליאון, מנהיג צבא של 600,000 חייל אחריו לרוסיה. המסע הארוך, החורף הקשה והאדמה החרוכה והשרופה שמצאו בכל מקום שברו את הגראנד ארמה. על קרב הנסיגה שלו, אותו בקושי שרד, הוא כותב בזיכרונותיו: "המחזה הנשגב והנורא מכל שחזיתי מימי". רק 35,000 חיילים נותרו חיים ושבו עמו לצרפת.

כאן החלה ראשית סופו של הקיסר והשאר צפוי.

בקרב לייפציג (1813) מובס הקיסר, וכדברי ידידו לשעבר ושונאו, אלכסנדר ה- 1 הצאר הרוסי, "יש לאבד את המפלצת הזאת מן העולם. לרמוס את ראש הנחש הזה" וב- 1814, לאחר שהבין כי כלו סיכוייו הוא מכריז "לאחר שהמעצמות הצהירו שהן רואות בנפוליאון את המכשול האחד בדרך לקימום השלום…הוא מוותר על כתר המלכות…" , נשלח הקורסיקני הקטן והביישן אחר כבוד לשמש "קיסר האי אלבה".

בראותו את האי הקוצני והצחיח אליו נשלח, נשבע בלבו להימלט ממנו וכך עשה, כעבור 9 חודשים. במסע אמיץ הוא פוסע לעבר פריס, מבריח את המלך הבורבוני חסר התכלית לואי ה- 18, נוטל את השלטון ולו רק ל- 100 ימים נוספים, ואז מובס בקרב ווטרלו ונשלח לכלאו הנצחי הקצר, אל האי סנט הלן שם ימצא את מותו חמש שנים מאוחר יותר.

ואני מתבונן בנפוליאון, קורא על רעיונותיו, מנסה לנתח את הטקטיקות הצבאיות שלו, להבין את כישורי הישרדותו ובעיקר, אני מנסה לתרגם אותו להרצאה במסגרת הסדרה החדשה שלי "שנים סוערות". עוד חזון להרצאתי הראשונה על נפוליאון ואולם הוא לא מרפה, מבעבע ומתעתע בי, כאומר: לא התאריכים הם החשובים, לא המעשים אלא התוצאות. ושמא יש לקרוא ולהבין טוב יותר את כתביו: "תמיד בודד בין אנשים, אני חוזר לחלום לבדי ולהיכנע לדיכאון. מהו השיגעון הגורם לי לחשוק בסופי? ללא ספק משום שאינני מוצא מקום בעולם… החיים הם נטל חסר הנאה ומלא בכאב. הם נטל מכיוון שאני נאלץ לחיות עם אנשים השונים ממני כאור הירח מהשמש."

ואלה ורותם? אלה בגן ורותם בבית ומחר הן תבאנה לסבא שיכין להן וגם לתמר ספגטי בולונז מסורתי, ויהיה שמח.