157

נלבישך שלמת בטון ומלט

הרהורים אודות האמרה: "אדם, תבנית נוף הולדתו". האם וכיצד זה תופס במקומותינו

נלבישך שלמת בטון ומלט

10 ביולי 2006

 

את מגע החול, את קצף הגלים ואת הזיעה המלוחה, את הברזלים החלודים בחצרות האחוריות ואת ריח שתן החתולים, את נהימת מנוע האוטובוס של קו 13 וקו 25 ואת עשרות זוגות משקפי השמש התלויים על גזע עץ ישן ברחוב אלנבי פינת קינג ג'ורג', את אלו ועוד רבים אחרים, אי אפשר לקחת ממני. אלו הם זיכרונות ילדותי, זיכרונות תל אביב המתחדשת.

תל אביב של ראשית שנות השישים,

תל אביב שכבר נקבע מעמדה המיוחד כעיר העברית הראשונה, שכבר כתבו אודותיה בכל העולם כאילו הייתה הפלא הגדול של המאה העשרים בתולדות הישוב הצעיר והמתחדש בארץ ישראל. בירת התרבות, העסקים, המוסדות הציבוריים במדינה, עיר לחוף ים, זו העיר שקלטה אותי בהיותי בן שמונה, זה המקום שהנחיל לי את מרבית זיכרונותיי ואת עיקר חלומותיי בהגיעי לגילי המופלג כיום, ובעודי יושב כיום אל מול המסך ומשרבט.

tavnit (10)
הפסל בסימטה אלמונית בת"א
"נלבישך שלמת בטון ומלט", כתב המשורר על הארץ הנידחת והנגאלת. ארץ קוץ ודרדר, ארץ מדבר וחולות, ארץ סחופת רוחות ואבק, גשמי זעף וחמסינים. ארץ ישראל, שהייתה מעולם גשר מעבר צר בין יבשות ועמים, גשר בין ימים ותרבויות, מפגש של אזורי אקלים וצומח, נתיב נדודים לרועי צאן, לסוחרים וגם לבעלי חיים שנקלעו הנה.

נלבישך שלמת בטון ומלט הוא הגה, אמר וכתב והם עשו.
בהינף חמישה עשורי שנים (1910 – 1960) עלתה העיר העברית הראשונה וצמחה מבין החולות. בתחילה הייתה מהססת והוקמה כשכונה קטנה ואיכותית מחוץ ליפו, אחר כך סיפחה לתחומה שכונות נוספות ומאז 1910 היא נקראת תל אביב. מעמד עירוני הוענק לתל אביב ב- 1923, אז גם חוברה לרשת החשמל ובאותם ימים החלה תנופת התיעוש והבנייה הגדולה של העיר. אלפי עולים חדשים פקדו אותה, בעלי הון ובני המעמד הבינוני אשר נטשו את מולדתם הישנה במזרח אירופה והקימו כאן את בתי המלאכה הראשונים, את חנויות הסחר, את השוק ואת מערכות השירותים העירוניות.

tavnit (1)
סתוונית היורה

ובכן, זוהי תבנית נוף הולדתי, מה שאני זוכר, מה שאני חולם ואל מה שאני מוצא עצמי מתגעגע.

בראשית שנות השישים, טרם הקמת "גן יעקב" שליד היכל התרבות, השתרע שם מגרש גדול ובו שני עצי שקמה ענקיים. לשם היינו מתקבצים, הילדים, חברי תנועת הצופים, שם התקוטטנו ושם נחלקנו לשני מחנות ולחמנו ויידינו אבנים אלו באלו. על עצי השקמה טיפסתי והסתתרתי, לוגם מלוא ריאותיי את ניחוח השקמים הבשלות והמתוקות. ממרומי הענף הגבוה הייתי מציץ בבנות אותן חמדתי ובלילות הייתי מהרהר בהן ומתגעגע למבטיהן, ואולי אף למגע ידיהן. כן, כזה ילד קטון וכבר חרמן ומאוהב עד כלות.

tavnit (6)
מנופי גבעות מנשה

בהתחלה, עשרה גרוש, ולימים עשר אגורות הייתי מקבל מאבא במוצאי שבתות, זה הספיק לחצי מנת פלפל נוטפת טחינה בשוק בצלאל ולכוס צבעונית של גזוז מתוק.

במורד רחוב מרכז בעלי מלאכה הייתי משחק עם ילדי השכנים ב"סטנגה" וב"דוד'ס" ולעתים סתם היינו מתגודדים. במורד רחוב מרכז בעלי מלאכה הדהיר חילוש את האופניים שלו, מרכיב אותי על ה"רמה", פונה ימינה ברחוב יוחנן הסנדלר ו"לוקח" סיבוב לא טוב שמאלה, אל רחוב העבודה, שם החליקו האופניים ושנינו השתטחנו על הכביש, ומייד מכונית מגיעה אחרינו ועוצרת בחריקת בלמים. "אי, אי," נאקנו, קמנו, ניערנו בגדים, ליקקנו פצעים בברכיים ודידינו בחזרה הביתה, כואבים ומושפלים מן הנפילה הבלתי מקצועית הזאת, מייחלים כי אימא לא תבחין בסימני הבגד הקרוע או בפצעים.


tavnit (5)
טופח ריחני

לעתים הייתי נסחף במשחקי הרחוב
אל תוך הערב היורד, פנס הרחוב כבר נדלק ואימא הייתה קוראת לי הביתה ולא רציתי. עוד קצת, ביקשתי, תיכף אני עולה, אז אימא אמרה, לפחות תאכל משהו, וחמש דקות אחר כך הייתה משליכה לעברי סנדוויש (כמו שאומר מאיר שלו בספרו "יונה ונער") שמרוח בשכבה עבה של מרגרינה וזרוע שבבים זוהרים של בצל חי קצוץ, כאלו שמתפוצצים בפה וממלאים את החיך בתענוג חריף ואת העיניים בדמעות מלוחות.

(אוף…הבצל הנורא הזה, איך שהוא נדבק אלי. "בוא, עוז'לה" אמר לי אבא פעם, כשעוד גרנו ברמת גן, "בוא ותראה איך אוכלים טוב", קרא לי והושיב אותי ליד השולחן במטבח. הוא חתך פלחים גדולים מן הבצל הלבן שהיה שם, פרס לעצמו פרוסה עבה של לחם שחור והערים ערימת מלח לבנה בקצה הצלחת. היה נוגס מן הלחם, ובעודו לועס, טבל פלח הגון של בצל בערימת המלח ועלים אותה בפיו, לועס וגורס בהנאה גלויה את ארוחתו הדלה והפשוטה).

tavnit (3)
נרקיס הביצה

ובכן, כשאומרים "האדם הוא תבנית נוף הולדתו", מתכוונים לחולות, לריחות, לבצל וללחם המרוח מרגרינה, לבתים המתקלפים. מתכוונים אל הנופים אליהם נולד האדם, אל המראות אותם ישא כל חייו, אל התבניות שעיצבו את אישיותו ואת אהבותיו, את גחמותיו וטעמיו, את גישתו לחיים ואת משמעות המילה בית.

 

tavnit (4)
מצודת אמאוס הצלבנית

 
לימים משבגרתי הכרתי את נופי הטבע של הארץ. הלכתי בעמק ובשפלה, במישור ובהר, נדדתי בין צוקי יעלים ורכסי הרים, וממרומים קראתי קריאות כדי לשמוע את ההד חוזר אלי.

למדתי לזהות כל צמח וכל פרח, כל עץ שדה וכל שריד של חורבה. התחקיתי אחר תקופותיה השונות של הארץ הזאת, וחייתי את ימי המקרא והמלוכה, את שנות התקופה ההלניסטית והחשמונאים, ביקרתי בבתי הורדוס כיוון שנאמר כי מי שלא ראה בית הורדוס, לא ראה בנין נאה מימיו, וצפיתי בנמלים שהקים.

ואחר כך דמיינתי לעצמי את מלחמות האחים הנוראות שפרצו בארץ, את הפילוג בתפיסות הדתיות, את פרישת הפרושים, את נדידת האיסיים, את התקוממות הקנאים ואת היווצרות כת הנצרנים. שיוויתי לנגד עיני את ירושלים עולה באש, את דם הנטבחים זורם בסמטאותיה, את צרחות האימה של ילדי העיר הנרדפים אשר ידיהם נשמטו מידי האמהות הנמלטות ואת גניחות הגוססים.

tavnit (8)

חופי תל אביב

ומשבגרתי עוד יותר והתחלתי בנדודי בעולם הגדול פגשתי את אחי היהודים מובלים בתהלוכת שבי, מובלטים על גבי שער טיטוס ברומא, למדתי על גלויות היהודים, על תפוצותיהם ונדודיהם, על הגזרות והתלאות והייסורים שהיו מנות חלקם לאורך ההיסטוריה.
ובין לבין, אני נושא עינים משתאות אל שכיות החמדה הפזורות בעולמנו הגדול, ותוהה על הדיסציפלינה והכורח המהותי לשמור ולשמר אותן. אינני מתכוון בהכרח לאתרים או שמורות טבע הנתמכות על ידי קרן אונסק"ו, אלא לצורת החיים של תושבים

אני נושא עיניים אל בתי המגורים הצנועים בכפרים הסלובנים הציוריים, הבנויים כמו אל תוך גלויות נוף יפהפיות
ילד המתעורר משנתו בבוקר סלובני שכזה רואה מול עיניו את ערוגות הירק הקטנות, את גינות הפרחים ואת עצי התפוח והשיזף, עיניו מרחיקות אל הרי האלפים היוליאניים או הדינאריים שמורדותיהם עטורים בחלקות שדה מוריקות, חיטה, כישות, תירס, שיפון, חרדל ועוד. וכל זה פורח או מוריק בעונתו, ואלו הנופים הנצרבים בתודעתו ואיש לא מעלה בדעתו לשנות או לבנות או למחות מן העולם מראה מצוייר ומכונן שכזה, שכן אלו המראות שהיו "תבנית נוף הולדתו" של הנער. אליהם יתגעגע ואותם ינצור, עליהם הוא ילחם אם יידרש ולתוך נופים אלו יוליד את ילדיו

בעיניים כלות אני משתאה אל מול מדרונות הגפן באיטליה, או בצרפת, או בגמניה. איש לא יתכנן להקים שם רובעי מגורים לעשירים, שום יזם לא יוכל לכוח העצום הטמון במראות אלו, שהם תבניות נוף ייחודיות לילידי המקום
 
אני מביט אל סמטאות האבן הצרות, המתפוררות בכפרי קרואטיה או מונטנגרו הנידחים. אני משתאה אל מול כסות הבתים המתפוררת, המעניקה כה הרבה חום, צבע ואופי למקום עתיק אשר איש לא ישכח, ומן הסתם לא יניח לשכוח אותם
 
בסקנדינביה הרחוקה, ובעיקר בנורווגיה, שהיא מן העשירות והאיכותיות ביותר בארצות העולם, יעסקו חברי וועדות תכנון במשך שנים בדיונים האם לפצוע את מדרונות ההרים ואת חופי הפיורדים בכבישים מהירים. התשובה היא לא. תמיד יעדיפו לסלול מנהרה יקרה שאיננה חורצת בנוף החיצוני ואיננה נוטלת כהוא זה ממנו. ואם בכביש עסקינן, הרי שתמיד יהיה זה כביש צר, כזה הגורע מה פחות מן הנוף הבראשיתי שהארץ ההיא נתברכה בו
 
קובה, למשל הינה מדינה קומוניסטית אשר חלק ניכר מתושביה מייחלים לשינוי ולמהפכה נגדית, לכינון כלכלה ליברלית, לחופש הביטוי ולדמוקרטיה. שינוי זה יביא עמו מן הסתם השקעות גדולות בתיירות ובתעשייה ויגרור בהכרח פגיעה אנושה במשאביה הנופיים של קובה. רצועות החוף בקובה ימלאו בתי מלון, בתי קזינו, בתי בושת, חלקים רבים ייפגעו ללא הכר ומן הסתם גם האוכלוסייה המקומית תיפגע ללא תקנה

ולעומתם, לא פחות הוא מספר האנשים החוששים מן השינוי שאולי עתיד לבוא. כן, רבים מהקובנים עדיין זוכרים את "הסרט" ההוא, שבו היו בני העם הקובני כשואבי מים וחוטבי עצים לקפיטליזם זר, בעיקר אמריקאי. רבים מהם מייחלים לשמירת הקיים, להנצחת "תבנית נוף הולדתם"
 
 ושוב נדדתי במחשבותיי אל תל אביב של שנות השישים, אל החול ואל החתולים הצובאים על פחי האשפה, אל שכונותיה הקטנות של תל אביב, אל רחוב אלנבי ורחוב אחד העם, ורחוב מלצ'ט והדרך אל קן הצופים, אל גן השקמים, וחזרתי והשלמתי מעגל
 
ואני מוצא עצמי מהרהר לא פעם, מהו האדם אם לא תבנית נוף הולדתו. ואם כך הוא הדבר, כיצד אנו מניחים לנופינו, לתבניות הולדתנו, להיעלם בצורה כה נפשעת. כיצד עוד נוכל להתגעגע אל נופים שהיו ואינם, אל מרחבי ירק ועשב, אל יערות וחורשים, אל חורבות עתיקות עטורות בצמחים מטפסים למיניהם ובמשוכות צבר. כיצד אנו מוותרים על נחל שמימיו צלולים ורעננים, שפלגים קטנים משכשכים אליו, שמפלים קטנים אושדים ממנו בשאון טבע בריא וצלול, ואיך הנחנו לפושעים להזרים מי ביוב ושפכי תעשייה אל נחלי ארצנו

 
tavnit (2)
אצטרובלי ברוש

לעתים אני מתקנא בבני דודינו הפלסטינאים המתגוררים בכפרי יהודה ושומרון. שם, בנופים מקראיים אלו, בין גבעות ועמקים עטורי מטעי זית וגפנים, הקימו הערבים את כפריהם. הבית הערבי בנוי בסגנון צנוע ומתון, מתחשב בנוף המעוגל של הגבעה השלטת, לעולם לא יעקור הערבי עצים עתיקים, לעולם לא יפרוץ שביל בלב שדה עתיק. תחת גפנו ותאנתו יישב הערבי בביתו הצנוע, יניח לנוף הולדתו לחבקו, יתחבר לאדמתו ולנצח יהדק את הקשר שלו אליה.
 
לא הרחק מביתו צץ בשנים האחרונות יישוב קהילתי ישראלי. יש שיכנו את התופעה "התנחלות". בתי היישוב הישראלי החדשים מכוסים כולם בגגות רעפים אדומים, בולטים ומחודדים. אדריכלות אקלקטית מוזרה, בלתי מוסברת, מתלהמת ומתנשאת. ווילות של חלומות. את שביליהם יפרצו הקבלנים בלב ההר ובגבעה, את משטחי הבנייה שלהם יכבשו ויגלחו מעצים עתיקים ומטראסות (מדרגות סלע) קדומות. יידרסו גתות עתיקות, בורות מים קדומים, יקימו תשתית בנייה מעוררת כבוד.

אם כך, מהי תכליתו של מאמר זה? אני מתבונן בעיניים כלות באבדנה הנופי של ארץ ישראל. אני חוזה בהעלמות החי והצומח, בכלייה המתרחשת כתוצאה משריפות, מדריסת שטחים, מפגיעה בנופי ילדות ובערכי מורשת לאומית. אני נוכח במכירת החיסול של מכורתי, לא רק הערכית אלא גם, בעיקר הנופית.

ואני תוהה ביני לבין עצמי. לאיזה סוג של נוף יכול אדם להתגעגע ברבות הימים? האם זוהי תבנית נוף הולדתו?