ashofet(11)

נוסטלגיה בנחל השופט

טיול של אביב לנחל של שופט


טיול של אביב לנחל של שופט
אביב 2011

הטלפון מרטיט בכיסי. הודעת ס.מ.ס. מיזהר. "בשבת – 7.5.2011 אתה מצטרף לטיול. אל תגיד שלא הודעתי לך מראש. בלי תירוצים. נדבר, יזהר"

אה.. יזהר, יזהר…

אני נוסע אחורה בזיכרונותיי כמה עשרות שנים. היינו צעירים, גבוהים וכמה מאתנו, אף נאים. ימים של תום, תקופה של סוף הלימודים, סוף כיתה י"ב במוסד החינוכי "צפית" בכפר מנחם. חבורה של בני קיבוצים נתלכדה יחדיו (בלית ברירה) בשתי קבוצות גיל מקבילות, ללימודים וחיי חברה משותפים, במסגרת העיקרון החינוכי של קיבוצי השומר הצעיר.

ashofet (15)
איל מימין, אחריו יזהר, מחייכים אל המצלמה

יזהר הוא אחד מ"ילדי" קיבוץ נחשון, והוא הזמין אותי לטיול של "ילדי נחשון". וככה מצאתי עצמי בשבת מעוננת ונעימה ביחד עם יזהר ויובל, בני וניר וגם אייל, וכמובן נשותיהם ובני ביתם ועוד נספחים, עושים דרכנו לעבר נחל השופט שהוא אחד הגדולים והיפים בנחלי גבעות מנשה.

הזיכרון איננו מרפה. אני, הקטון בחבורה של אז, הייתי מביט אל ילדי נחשון בהערצה ובקנאה. גבוהים ומפותחים, חתיכים וגבריים, כולם כמעט משחקים כדוריד, שהיה אז הספורט האולטימטיבי במוסד צפית, בקיבוץ כפר מנחם. ההוא ביריון, ולזה ניתור מדהים בקפיצה לגובה, ההוא שוער נערץ וכולם נסעו למשלחת ספורט לרומניה, ועוד ועוד, כגחמתם של נערים מתבגרים.

ashofet (10)
תחילת המסלול בסמוך לעין העמק. קודם מתארגנים לארוחת בוקר

והנה חלפו קרוב ל-40 שנה. גדלנו בכמה עשורים, רובנו עזבנו את קיבוצי האם שלנו, ובכל מקרה, החלום לתוכו צמחנו בעבר התנפץ והיה כלא היה, לנוכח מצוק העתים ודהירת ההיסטוריה.

איש מאתנו לא סוחב עדיין כרס, כלומר, לא ממש…וכולנו מהלכים באופן די סביר לאורכו של המסלול המתמשך כחמישה ק"מ, והמתחיל אי שם ליד הישוב עין העמק ומסתיים בסמוך לקיבוץ הזורע.

אני פוגש באייל אחרי שנים ארוכות שלא ראיתיו. מחבק, מה שלומך? משוחח, מחליף מילה או שתיים. קולו סדוק משהו. גם יובל מצטרף. כולם בעלי משפחות, חלקם כבר סבים.

אני נזכר בדמויותיהם בימי המוסד החינוכי. לאייל היה רובה אוויר ואנו היינו מתפלחים מן השיעורים אל חדרנו במוסד, וצולפים ללא רחם על דרורים שניצבו על גדר רחוקה. אל דאגה, אז עוד החטאנו. יובל היה ילד הפלא של המוסד, שחקן כדוריד מוערך וכמובן, כבר חברה הייתה לו. בני הוא בנה של סופרת מפורסמת וכבר אז, ממש כמו היום, בלט כאיש של מילים וכתבים. ניר היה קרבי לאללה, ויזהר, ספורטאי מעולה, כל הבנות העריצו אותו. נו, אז עם חבורה שכזאת איך אפשר היה לי, אני הקטון, להרגיש בנוח?

ashofet (12)
חוטמית זיפנית בכל אשר תפנה

היו כמובן בנות הזוג, לא את כולן אני מכיר, הרי אני נטע די חדש וזר בארגון הקבוע הזה של ילדי נחשון. אבל זרמתי, ואפילו התכבדתי משפעת המזונות של ארוחת הבוקר העשירה שהגישו אל השולחן. ניר ויובל הכינו קפה מר וחם, מישהו חלץ פקק מבקבוק יין, מישהו בירך לכבוד זה וזה וזה וזה, בלענו ויצאנו לדרך.

יש כאן כבר מסורת ארוכה של מפגשים וטיולים של ילדי נחשון. אני לכשעצמי מטייל לפרקים בחבורות אחרות. כמדריך, כמטייל, כצופה מן הצד או כמצלם. מעניין לראות כיצד התפתחה המסורת הזאת של ילדי נחשון.

אנו אוספים את שאריות הארוחה, אורזים הכל יפה יפה, שולחים שלושה כלי רכב אל סוף המסלול הצפוי, הנהגים חוזרים ואנו מתחילים בצעדה. מזג האוויר נפלא, דווקא טפטף קצת בבוקר, וטוב שכך, שכן אולי הבהיל רבבות משפחות מלטייל. אני לא ממש מת על התנפלות המונית של "עמישראל" על מסלולי טיול מבוקשים.

גולשים מעט בשביל המסומן בצבע אדום, זהו מעלה הנחל וכאן פועם מעיין שנקרא עין ריחנייה.

ashofet (8)
הבריכה הקטנה של עין ריחנייה. בחלקה העליון רואים את חסת המים

בני מדריך את הטיול. אני כמצטרף מקשיב, בוחן את תגובות אנשי הקבוצה, רושם בזכרוני את הטעמותיו של בני.

עוד טרם צאתנו לטיול בני מגיש לי את כרטיס הביקור שלו. כתוב בו: בני מאיר, זואולוג-מורה דרך-פסל. ובאנגלית, מגלף בעץ. בני נושא דברים. בצנעה, ביראת כבוד, בהרבה הערכה לטבע, לנוף, לאדם שחצב את המעיין, שטייח את בירכת האיגום הקטנה.
בני מסביר כי השם ריחנייה הוא אחד מן השמות הרבים האופייניים כל כך לשרידי הכפרים הערביים שהיו כאן בעבר. בכל כפר השתרשה המסורת לכנות מעיינות, חלקות שדה, גבעות והרים בשמות ידועים ונפוצים, המעיין הריחני – עין ריחנייה הוא אחד מהם. אינני יודע איזה כפר היה כאן ומי ממש כינה אותו בשם זה, דבר אחד בטוח. בארץ ישראל היבשה והמדברית, שהאביב בה קצר כל כך, המעיין הוא נקודת חן מפתיעה, שוקקת חיים, מים וצמחייה.
בני מספר כי יש כאן צמח שמכונה "חסת המים", שזה בעצם צמח תרבות שמישהו טרח להכניסו לבריכה. וואללה, לא ידעתי על קיומו של צמח כזה, אבל בני הוא מקצוען ומפיו, לרוויה אלגום בהנאה וביראת כבוד דברי חכמים.

אנו ממשיכים לאורך הדרך, הנופים מתגבהים מעת לעת בגבעות מנשה, בני מציין כי כאן הייתה חלקתו של חצי שבט המנשה (בני מוסיף ומזכיר כי חציו האחר של שבט המנשה ירש נחלה בעבר הירדן, אי שם בהרי גלעד…). לא ברור עד כמה התיישבו כאן, אבל השם נותר עד עצם היום הזה. פוליטיקה? אליבי לוויכוחים עד עצם היום הזה? עובדה, הגבעות של מנשה. לך תוכיח שלא כך הוא.

ואכן, זהו אחד מחבלי הארץ היפים, הבלתי מטוילים והמפתיעים ביותר בארץ ישראל. נחלים, גבעות מיוערות, שרידי אדם, עמקים, פריחה מפתיעה בכל פינה, שדות של צבעונים בשיא הגודל האפשרי, עדרי בקר פה ושם, נחלים ופלגי מים ומעיינות. כל זה ועוד בגבעות של חצי שבט המנשה.

אני נזכר כעת כיצד, לפני מספר שנים, הובלתי טיול של רכבי שטח שצמיגיהם חרשו את נופי הגבעות, באזור זה. נחל דליה, גבעות נישאות, נחל השופט, מורדות תלולים, פריחה משולחת רסן של כליל החורש. אחד מן היפים בטיולים שהיו לי אי פעם. חבל ארץ נסתר ומלא קסם.

לא רחוק מעין ריחנייה, במורד הדרך לצפון אנו חולפים על פני מפל קטון, עטור בחשרת צמחי קנה, שערות שולמית ו..כמה משפחות ממנגלות. ילד קטון ושמו יריב זה עתה החליק במים הרדודים, התרומם ופניו התכרכמו, כמעט נטו לבכי. לא נורא, יריבי, תיכף נחזור ונחליף לך את הבגדים. אני חולף על פני המשפחות הממנגלות ושואל, מי ההורים של יריב? הוא נפל למים… אין קול ואין עונה. טוב, אני ממשיך, כדי שלא לאבד את בני ואת חבורת ילדי נחשון.

ashofet (18)
שלהי האביב. הפריחה הצהובה הולכת ונעלמת. הפריחה הלבנה משתלטת על הנוף.
בתמונה, גזר קיפח עם צ'ופצ'יק שחור וקטן שהטבע העניק לו. מן קמופלאש כזה, עבודה בעיניים על החרקים. שידעו כי יש כאן משהו מתוק וטעים, בפרח חסר הצבע וחסר הריח הזה…

בצמוד למפל נראים שרידי טחנת קמח עתיקה, נכון יותר, ארובת טחנת קמח אשר תיעלה את מי הנחל באמצעות אמה אל תהום מלאכותית ואל מערכת שינוע וטחינה קדומה שטחנה את גרגרי החיטה עד קמח. כמו זאת יש מאות טחנות קמח בארץ ישראל.

בימים עתיקים יותר, עד לפני מאה וחמישים שנה, נהרו עשרות איכרים ופלאחים ערביים, תושבי הארץ, מובילים את חמוריהם ופרדותיהם עמוסי שקי חיטה לטחנות קמח כאלו. הפלאחים ביטלו לקראת אותו יום את כל התכניות שלהם, דחו פגישות והזיזו עסקים צפויים ועוד (בקיצור, שינו יומן), שכן בימים ההם, יום של טחינת הקמח היה מאורע שלם של מפגשים, לחיצות יד, היכרויות, שוק ועסקים. בערבית נהוג המשפט "יום אל טחונה…יום", עד עצם היום הזה.

אנו ממשיכים, אני ממליץ על צילום קבוצתי ברקע אחת הבריכות הטבעיות הנובעות לאורך הנחל. לא כולם נעמדים לצילום. צודקים, מי אני שאצלם אותם, ובכל זאת כמה מצטלמים. בסבך חשרת הקנה יש מקום מסתור חשוך, אני מנסה לחדור אליו כדי לצלם אבל…אופס, תפסתי את הגברת א' באמצע צרכיה. סליחה, אני נואק וממשיך לצילום במקומות אחרים. רק שלא תשנא אותי בשל כך.

ashofet (19)
התמונה הקבוצתית המיוחלת, ברקע נחל השופט. מימין יהל, יובל, שולי, בני, יזהר, ניר חווה ועינת

ממשיכים ומזדנבים אחרי בני הנלהב. הדרך כורכרית, פה ושם כלי רכב חולפים על פנינו, החוטמית הזיפנית מזדקרת בכל פינה.

 

השופט עליו אנו מדברים, ואשר שמו מלווה את הנחל הוא יוליאן ויליאם מק שהיה משפטן אמריקאי יהודי ומנהיג ציוני. נעים להכיר, שמי עוזי, לא למדתי משפטים…

שכשוך מי הנחל נשמע בכל פינה. כאן מפל קטן, פה בריכה. מימי הנחל נובעים במספר מעיינות מקומיים הנשפכים אל הערוץ. הנחל עטור צמחיה – צמחי קנה, פטל קדוש, הרדוף הנחלים, גרגר הנחלים, חרוב, ערבה בוכייה, וורד הכלב, טיון דביק, מעוג ועוד. עובדה, תשאלו את בני.
במדרונות הגבעות טרחו בקק"ל לשתול אורנים, הניצבים עדיין זקופים וירוקים. פה ושם נראים גם עצי ברוש זקופים, משווים אווירה טוסקנית לנחל ולערוץ עצמו אשר כמו נשפך אל עמק השלום.

אני משתדל להיצמד לבני, פעם הוא בראש הקבוצה, לעתים הוא מוצא עצמו במרכזה, כמה מן החבר'ה כבר חולפים על פניו. יש כאן, בקבוצת "ילדי נחשון", דיסציפלינה מאוד מוערכת לבני ומאמציו להעניק לטיול ערך מוסף. רובם מקשיבים, או לפחות, שותקים כאשר בני נושא את דבריו. יש השואלים שואלות ויש המקשים. בני אוהב את זה, נענה לאתגר, שולף מעשיות ועובדות מן המותן.

ashofet (1)
מבט מן הנחל אל גבעות מנשה. אחד מהיפים באזורי הטיולים בארץ. בעיקר באביב

יובל מספר לי שכשהיו צעירים יותר וגם הילדים היו משתתפים בטיול, בני הילך עליהם קסם. "הילדים מתו עליו", הטעים יובל.
אבל בינתיים נראה כי כמה מן המטיילים כבר מיצו את הקטע, עוברים את המדריך ורצים קדימה (כמדריך, אני שונא שעוברים אותי…), ואם היה תלוי בהם, היו כבר פולטים, "בני, כמה זמן עוד נשאר?" או "מתי מגיעים?". אבל הנחל נמשך ונמשך וכך גם הדרך והנה אנו מגיעים אל עמק השלום.

אכן, איזה שם נפלא. מעניין מי הגה אותו. עמק של שלום. איזו מילה נפלאה ונשגבה. רק חבל שהיא בלתי מושגת וכמעט ואיננה ניתנת למימוש. ואם כן, אז אולי כאן בעמק. פה ושם שדות חיטה, שבילים צרים וחווה רחוקה הניצבת ממערב למסלול שלנו.

ashofet (16)
יובל, מלך הבנות, כרגיל מוקף בהן. מימין שולי, שולי, יובל, עטליה ואביבה

בני מספר כי השם מיוחס לאנשים מיוחדים, אוהבי שלום אשר מצאו לנכון להתיישב כאן בעמק ולהקים חווה מעניינת. היו אלו שני אנשים, הראשון גרמני והשני, אוסטרי אשר מצאו במקום זה מפלט לרוחם הסוערת. זה היה בשנת 1962, ושניהם, אשר האמינו בגאולת העולם כולו על ידי בני ישראל, רכשו את אדמת המקום בו היה ישוב בשם "רמת השניים" (ע"ש שני שומרים יהודים שנרצחו כאן ב- 1936), התיישבו בה ושתלו וזרעו ואדמתם הניבה מכל טוב, ואף הזמינו אורחים להסתופף בצילם וליהנות מפרי עמלם.

שני אנשי השלום כבר לא חיים עמנו, חלפו עברו לעולם של פיוס ואמת.
בשנים האחרונות, הועברה החווה לתפעולה של עמותה ייחודית בשם "לטם". אנשי העמותה פועלים להנחלת ערכי נוף וטבע בקרב בני אוכלוסיות בעלי צרכים מיוחדים.

ashofet (3)

בית האבן בעין פרור. מקום טוב למנוחה, טבילת כפות הרגליים הדוויות במימי הנחל וטעימת פרי

קצת אחרי שחלפנו על פני החווה אנו עוצרים למנוחה במעיין נוסף, עין פרור. לא ברור מה מקור שמו, אבל יש בו בית אבן עם משאבה אשר סיפקה מים לאנשי יקנעם, ואחר כך למתיישבי קיבוץ הזורע. עצי דקל, מקומות לשבת בהם, וצלילי פכפוך הנחל מנעימים את טעם הנקטרינות ותפוחי העץ המחולקים בין חבורת "ילדי נחשון" הגונחים מרוב עייפות ונופלים שדודים למנוחה קצרה.
הרגל שלי כואבת לאללה, אולי הגיע הזמן לגשת לרופא…

 

אייל חולץ פקק מבקבוק גדול של בירה "לף בראון" ומחלק בין החבר'ה. הטעם נפלא, משכיח כאבים עושה חשק להמשיך. ואכן ממשיכים אנו ומאזינים לסיפור נוסף של בני אודות עפציה של האלה הארץ ישראלית. המולת משפחות מטיילות, ילדים ומכוניות ניכרת לקראת סוף המסלול.
אנו מגיעים אל מעיין אמי (עין חשרת), הבנוי כמערה רומית מרשימה על משטח סלע גיר רך. כאן כבר שולט הסדר. המעיין נקרא על שם אמי ברנר, בן קיבוץ הזורע שנפל במילוי תפקידו.

ashofet (6)
סוף המסלול. מעיין אמי (עין חשרת). עמישראל מציף את האתר בהמוניו

מסביב לנו, עצי שקד, תות, רימון ותאנה מציצים בכל פינה. השביל חוצה את הנחל בגשרי עץ. הדרך נוחה ומתאימה לנכים.

גדר קיבוץ הזורע כמו מאותתת לבאים, "עד כאן…". למכוניות כבר אין כניסה ורק הממולחים בנהגים מצליחים להתפלח. ים עמישראל נוהר לכאן בהמוניו. עגלות ילדים, מנגלים, גזלנים. זהו, הלך עלינו. תמה השלווה.

אייל, המום מעומס המטיילים, תופס את בני לשיחה קצרה ומבהיר לו, "יללה, תקצר, תחתוך לחנייה".

אנחנו ממשיכים עוד כחצי ק"מ, חולפים על פני בתי המושבה יוקנעם ומוצאים חניון קטן ונינוח, הרחק מן ההמולה. הנהגים מוקפצים אל הרכבים בצד השני, אני נשאר כמו ילד טוב עם "נשות נחשון". אין לי הרבה מה לספר, אני קולף תפוז אחרון ומציע פלחים לבנות. זה טעים ומרענן והנה מגיעים "ילדי נחשון".

ארוחת סיום קצרה, מבוססת קפה, עוגות ועוגיות, וחלפה לה עוד פרשה נוסטלגית נהדרת.
להדרכות טיול מעולות בארץ, בדגש של חי וצומח, אל תהססו לפנות אל ידידי המקצוען:
בני מאיר
טל. 052-2258682
דוא"ל.
benimeir@gmail.com