שקופית42

מסעותיי בים הנורבגי – חלק א'

יומן אישי שניהלתי במהלך חווית השיט אל הכף הצפוני וחזרה. עליה לספינה, מחשבות על הים וביקור באלסונד המקסימה

מסעותיי על הים הנורווגי – חלק א'

30.5.16

העיר המבורג הייתה מעושנת ולחה כשעלינו סופסוף על הספינה. לקח לו, לנהג האוטובוס הגרמני, שקוראים לו דיטמונד, שעה שלמה למצוא את מזח הספינה. בהתחלה הוא נסע לפי הכתובת שניתנה לו. "קרוז-סנטר האפסיטי". היה סגור. אח"כ נסענו לכל אורך הגדה הצפונית של האלבה, חולפים על פני מתקני הנמל, המבנים המפוארים שנבנו לאורכו אחרי המלחמה, על פני עשרות המסעדות ואלפי האנשים שהתגודדו על הטיילת עד לרובע "אלטונה". מצאנו שם ספינה אחרת, "אאידה". האנשים מתפוצצים, כך גם שלפוחיות השתן. חזרנו כל הדרך חזרה, התעכבנו בתחנת דלק ודווקא הפועל הצנום ההוא, שטאטא את רחבת התחנה היטיב להסביר לנהג את הכיוון החדש לספינתנו. מסתבר שהספינה עגנה בגדה הדרומית. בינתיים ירדו אנשים להשתין ואני התאפקתי אבל כמעט הדלקתי סיגריה. בסוף הגענו. העלייה לספינה עברה בקלות.

שקופית22
לאורך נמל המבורג, נהר האלבה

היינו ממורטטים לאחר יממה ללא שינה. התמקמתי בתא שלי, יצאתי לחטוף משהו במסעדת הבופה, היה שם גוש אדיר של צלי בקר. ביקשתי מהטבח שיחתוך לי רק את המטוגן והוספתי שעועית ירוקה וקצת פסטה והיה טעים להפליא. בארוחת הערב הרשמית והמפונפנת כבר לא יכולתי לאכול דבר, נשנשתי סלט ניסואז ולגמתי בירה. עוד סיבוב קטן והספינה צופרת ומפליגה מערבה, לאורך האלבה ולכיוון הים הצפוני. שוטי שוטי ספינתי. עליתי לסיפון העליון, רסיסי גשם זעירים דלפו פה ושם והיה קריר ונעים בניגוד לחום המעיק ששרר במסעדה. צילמתי את הנמל ואת המבדוק, את הספינות העוגנות ואת אלו ששטו. צילמתי את ה"פישמארקט" ואת צריחי כנסיות העיר. הראות הייתה אפורה ודלוחה. טוב שמתרחקים מהמבורג, אמרתי לעצמי וירדתי לתא. ממרפסת חדרי נראו רובעיה המערביים של העיר, תרועת תזמורת רחוקה עלתה באוזניי, ויצאתי לשבת ולהשקיף. כמעט נרדמתי כאשר ממערב גברה השמש השוקעת מבעד לרווח קטן בערפילים. קרניים אדומות ואחרונות בהחלט פיזזו על גלי הנהר שהזהיב, ארובה רחוקה ומעשנת הצטלמה נהדר ברקע העננים המאדימים ולידה אנטנה גבוהה או שמא היה זה עמוד חשמל. נותרתי כך על כיסא המרפסת ולפתע…התעוררתי וזחלתי למיטה.

חרף העייפות הכבדה היה קשה לי להירדם. רגליי כאבו, במיוחד הקרסול הימני. בסוף שקעתי בשינה עמוקה ממנה זכור לי חלום מטורף לחלוטין…

שקופית57
מבט מהספינה המפליגה מערבה לאורך נהר האלבה, אל הים הצפוני

31.5.16

סקרנות, אתגר, ראשוניות?

היממה השנייה על הספינה. קודם על פני הים הצפוני, וממנו אל הים הנורבגי. הים גלי ואפור, השמים מעוננים וקו הרקיע אינו נראה. רוח קרה מצליפה על הסיפון. אין נפש חיה בחוץ ורק אני ניצב כאן, מייחל להתבהרות ולו גם הקלה ביותר לקראת עגינה באולסונד, נורבגיה.

מה בדיוק דחף את יורדי הים שחקרו את המרחב הגלי הזה, מחפשים נתיבים צפוניים לאסיה. נזכר באלו שהפליגו כאן, ספינותיהם העתיקות מיטלטלות בין הסערות, שחפים בודדים מצווחים סביבם. גם הם התפללו למזג אוויר אחר. עולה בראשי דמותו של ווילם בארנץ ההולנדי ששט כאן לפני 460 שנה. גלימת פרוות האיל שלו אך בקושי מגנה מפני הקור העז וממטרי הגשם הטורדניים. יחד עמו מספר אנשי צוות נואשים, נגועי צפדינה, מורעבים, סורקים אופק קודר בתקווה להתבהרות, להופעתו של אי זה או אחר. חביות היין והמים המעטות שעוד נותרו להם מתגלגלות בתאי המטען בגבור הסערה, הבשר המיובש אזל ואחרוני הדגים שניצודו אוזלים במהרה. התורן מאיים להישבר, המפרשים קרועים והרוח לא חדלה לילל ולהקפיא את העצמות. עוד מספר ימים יחלפו וכולם יאבדו ברחבי אוקיינוס גדול, בין גושי קרח צפים, ולימים ייקרא קבר במים הקפוא הזה בשם "ים בארנץ". לפחות זכה ששמו יתנוסס על מפת כדור הארץ, לא הרחק מן הקוטב הצפוני.

חלפה שעה מדכדכת. הערפל מכסה את פני המים. עצמתי את עיניי, קצת התנמנמתי לי. מעת לעת אני פוקח עין, רק נהייה עכור יותר. ואז לפתע התבהר הכל. רכסים נראים באופק, קו של בתים לבנים, מפרצים ואפילו הילה קלושה של שמש, שהלוואי שתאיר. הספינה מותירה שובל עגול ומוקצף בירכתיה, אנשים כבר יוצאים למרפסותיהם לצפות אל הארץ החדשה. נורבגיה.

ממתין בלובי לחברי הקבוצה. הגברת סואד ובעלה נביל כבר שם. יושבים ומוכנים. היא נותנת לי מסטיק מנטה. יופי. בתי אלסונד נראים ממרחק 100 מטרים. הנמל כה קרוב.

1.6.16

עולים לאוטובוס הממתין ונוסעים. עכור בחוץ אך לא גשום. תורפין, נהג ידידותי מציע עזרתו בניווט בנבכי חוצות העיר המסתדרת לגדות פיורד ברוגן. מימי הפיורד החמימים מושכים להקות גדולות של דגי קוד הנוהרים לאזור להשרצה. הנה סיבה טובה להקים כאן נמל דייג. בעיר, מפעלי תעשייה לעיבוד דגים מליחים וגם סלמונים. בהמשך, מפעל לייצור שמן דגים אומגה 3. מבועת כולי, אני נזכר בילדותי כיצד כפות גדושות של שמן דגים נתחבו אל גרוני, בתוספת טבלת שוקולד להרגעת הטעם הדוחה. צופים על העיר. יש ארכיפלג קטן מסביב לאלסונד.  נוסעים במנהרה חצובה בסלע גרניט 70 מ' מתחת לקרקעית הים אל אחד האיים שנקרא גיסקה, בן 600 תושבים. תורפין סיפר לי כי רולו הוויקינג הרשע, שהיה שמן וגדול עד כי שום סוס לא יכול היה להרכיבו, נשלח לכאן כשנאסר. לימים יברח מפה ויפליג, יטריד במסעי רצח וביזה את צרפת ולבסוף יסחט מן המלך את חבל נורמנדי כירושת נצח. ככל הנראה היה סבו של וויליאם הכובש שיגיע ב- 1066 ללונדון ויירש אותה. במקום, כנסיית שיש בת 900 שנה. גם מחסני עץ נושנים. שאלתי את תורפין שדיבר אנגלית צחה מהיכן הידע. ענה שהוא מורה וגם נהג. אמרתי לו שאפו. היית לי לעזר רב, התעטשתי ותחבתי לידו מספר שטרות של תשר.

ממשיכים אל אי נוסף ובדרך עוברים על פני תלים קדמונים, קברי מלכי הוויקינגים. וואו, לראות בעיניים את כל מה שאתה מספר עליו. מנהיגים נוקשים ואכזריים שבמותם הונחו על סירותיהם הצפות וביחד עם משרתות ומנחות הועלו באש. את מה שנותר קברו בתילים עליהם ערמו אבני גוויל. מבקרים באי האלים בו נמצא כפר דייגים קטון ולו מגדלור נאה. המראה קסום, ייחודי. לא עוד פיורד, לא עוד עמק. נורבגיה קצת אחרת, קצת "מפעם". אפילו נערות לבושות בשמלות מסורתיות ראינו כאן, קוטפות פרחי בר מלוא הטנא ומנופפות לשלום.

שקופית78
מגדלור בודד בלב אי מסביב לאלסונד, הים הנורווגי

מטפסים על הר אקסלה (כתף) ממנו ניבט נופה המרהיב של עיר האר-נבו אלסונד. בדרכנו חולפים על פני רובע עשירים הניבט אל הנוף. הדרך אל ההר נחצבה ע"י שבויי מלחמה פולנים ורוסים בתקופת הכיבוש הנאצי. לארכה, שרידי בונקרים גרמנים מבוטנים. אלסונד הפכה לעמדה גרמנית קדמית במבואות הים הנורבגי ובסיס לשילוח צוללות ומשחתות גרמניות למבצעי הטבעת אניות של בעלות הברית. בחורף 1904 השתוללה שריפה פתאומית בעיר בהשמידה כ- 900 בתים, ובהותירה כ- 10,000 תושבים ללא קורת גג. ומאז ולמשך 3 שנים נבנתה מחדש בסגנון שרווח אז באירופה. עוברים על פני בית צהוב, שנראה ישן מכולם. האמנם שרד את השרפה? זהו "בית הנסים", אליבא דה תורפין, בו התגורר אדם מאמין, שהמלאך גבריאל נגלה לפניו בעת השריפה. המלאך נשבע לו באמ'שלו שכל רע לא יאונה לו, ולמרות זאת הוציאו בני ביתו את חפציהם מפני הדליקה. הבית נותר על תילו, הרהיטים שהוצאו עלו באש. לך תאמין. בסמוך לעיר עוגנת ספינתנו. גדולה ולבנה ואדונית המפרץ. אין עליה.

שקופית76
מבט קרוב אל אלסונד מהר אקסלה

חזרנו אליה, אני מצונן אש. נוטף ורועד וכבר נוטל כמוסה נגד צינון. מקלחת חמה ויוצא למרפסת. בשעה 17.00 הספינה צופרת וסיירת מקומית שטה ומלווה אותנו תוך שאנשיה מפעילים זרנוקי ברכה. רעם תותח ונפנוף לשלום. ביי ביי אלסונד.

הספינה שטה, הגלים מתרססים, האופק מכחיל ומאפיר והטלטלות מטלטלות.

אני מרגיש חרא. האף סתום, נוטף ודולף, וכבר אדום וצורב, השפתיים נסדקות והראש כואב. מה יהיה, מה יהיה? הבטחתי להם הרצאה מחר ואיך אופיע ככה?

וויתרתי על המסעדה ועליתי למזנון לחטוף משהו לאכול. זללתי בחטף פרוסות בקר ברוטב מעולה שגבר על היעדר חוש הטעם שלי, הוספתי ירק מבושל ואורז ועכשיו אני מתפוצץ. אז ירדתי לקזינו וגם שם השתעממתי, אז קפצתי לתיאטרון שם העלו מופע פלמנקו מיותר, התייאשתי וחזרתי אל התא. שוקע מחדש בהרוקי מורקאמי ובספרו "יער נורבגי". מתעוררת בי הערצה לסופר ולכישרונו לתאר, לרדת לפרטים, לעגל את השפה ולהשתעשע בה, לחזור אחורה בזמן ולהעלות, כמו באוב, נעורים אבודים ומסובכים.

יממה ומחצה של הפלגה לפנינו, אל הכף הצפוני. במזרח נראית ספינת משא רחוקה, שטה צפונה ברקע שמים מלבינים ומתחת לשמיכת עננים אפורה. הבטיחו מחר מזג אויר בהיר אם כי קר. התקררתי. הלך עלי. חוזר ליער, ההוא הנורבגי.