טיול עם תום קריאה

בעקבות מלחמתה של חטיבה 188 בדרום רמת הגולן


בעקבות חטיבה 188 בדרום רמת הגולן
מרץ 2011

באחד מסופי השבוע הגשומים,
המעוננים והמעורפלים ביותר שהיו לנו בחורף זה, מצאתי עצמי מבלה ב"צימר" צנוע ביחד עם זוגתי, בקיבוץ חוקוק.

אז מה עושים כשיורד גשם ומה עושים כשכל כך בוצי וקר מסביב? ואיך מבלים כאשר הצימר מציע לא הרבה יותר ממיטה, מזגן זועף, רועש ומייבש מקלחת ומגב להוריד את המים מהרצפה הרטובה?

 

לא מכבר סיימתי לקרוא את ספרו המטלטל של אבירם ברקאי "על בלימה", הסוקר רגע אחר רגע את קרבותיהם של חיילי ומפקדי חטיבה 188, חטיבת הטנקים "ברק", במלחמת יום הכיפורים.

בחרתי במילות השורה הקודמת בקפידה, כיוון שחטיבה 188 הייתה חטיבת הטנקים הסדירה היחידה אשר ניצבה בקו העמדות הקדמי ביותר ברמת הגולן, ערב מלחמת יום הכיפורים. רבות מיחידות החטיבה המהוללת והנבחרת הזאת התפוררו כבר בשעות המלחמה הראשונות. מפקדי פלוגה, מפקדי מחלקה, מט"קים וחיילים נפגעו, עשרות טנקים עלו באש ויצאו מכלל שימוש ובעיקר, נשטפו אל מול גלים של טנקי אויב בכמות בלתי נתפסת. בנוסף, אש ארטילרית איומה, תקיפות של חיל האוויר הסורי וסיוע מסיבי ואכזרי במיוחד של אנשי קומנדו סוריים.
רבים מחיילי החטיבה, בעיקר בדרום רמת הגולן, מצאו עצמם לוחמים ללא ארגון מסודר, מלחמה לחיים ולמוות, מלחמת הטנק הבודד, מלחמה הירואית.
תיאוריו של אבירם ברקאי אכן נאמנים למציאות, ונכתבו לאחר תחקיר מעמיק שערך הסופר, שיחות וראיונות עם מאות לוחמים ועדי ראייה.
 
188 (87)
מבט אל נחל דליות

 

כחייל בעבר בחטיבה 7, בגדוד 77 אשר לחם את מלחמות הגדוד בעמק הבכא, וכמי שפרסם בזמנו את המצגת האישית "בעמק הבכא" (2006) חשתי כמי שהלמו קרב. הרגשתי כי שותפים אמיתיים, גיבורים לאין ערוך ואולי אף יותר פעלו כאן בשטח, בטירוף חושים ומערכות, במצוקות שאיש לא ידע כמותן קודם לכן, ניצבים בודדים לנפשם, עלובי תחמושת אך גאי יחידה לוחמת, ובולמים, ויורים, ומטווחים, ומפנים פצועים, ומתחננים לסיוע אווירי וארטילרי הבושש מלהגיע, ובוכים, ומתפללים "שמע ישראל" אך ניצבים כצוקים ויורים.

 

עם תום קריאת הספר "על בלימה" של אבירם ברקאי אודות מלחמתה של חטיבה 188 במלחמת יום הכיפורים החלטתי לצאת ולבקר בגזרתה הדרומית של רמת הגולן, להציץ באתרים המוזכרים בספר, ולנסות לחוש ולו במעט את רגעי האימה, המוות, הגבורה של בודדים ופזורים, של לוחמים אשר איבדו את שדרת הפיקוד שלהם, של חטיבה אשר תפארתה כמו נדחקה הצידה, כמו נשכחה אל מול עלייתה המטאורית של חטיבה 7 במלחמתה בצפון וגילויי הגבורה של לוחמי גדוד 77.
 
sfarim_170

 

אם כן, בחרתי ביום שישי הגשום של אותו סופ"ש. ערפל כיסה את נופי הגליל המזרחי, הכינרת לא נראתה, וגלשנו אט אט בכביש המוביל למטה אל בקעת גינוסר, ומשם צפונה להקפת הכינרת, דרך גשר אריק, פנייה דרומה לכיוון עין גב ועלייה אל רמת הגולן דרך מעלה גמלא.

עצרנו כמעט בכל אתר אפשרי. מזג האוויר היה מדכא, במרומי רמת הגולן (גבהים של 550 מ', במקרה זה) רבץ ענן קבוע וניתן היה לנהוג רק עם תאורת ערפל. ביקרנו בתל סאקי הידוע לשמצה, חלפנו על פני אנדרטאות אין ספור, ובהן האנדרטה לזכר חללי גדוד 53 של חטיבה 188 אשר לחמו בעיקר בגזרה זאת. הצצנו בחאן הממלוכי הקדום ליד גבעת אורחה (תל ג'וחאדר). המשכנו לעבר רכס בשנית (תל חזקה) וניצבנו דום אל מול אנדרטת חללי חטיבת "ברק" (188).

ושוב פנינו דרומה, הפעם בכביש המוביל לצומת המפלים. התעכבנו בשרידי הכפר הצ'רקסי חושנייה. בתיו חרבים ואולם המסגד ניצב תמיר על תילו, כמו מתריס נגד השמיים ומול כל מי שיעיז לפוגג את תולדות המקום המקולל הזה.

 

עוד כהנה וכהנה סובבנו ברמת הגולן הקרה והמעוננת, והרגשות גואים, והתחושות קשות, וכמו אגרוף ברזל מתנפץ לך אל מול הפרצוף כאשר אתה מחבר בין המילים הכתובות של ברקאי לבין המראות הדוממים, התמימים לכאורה.

ונשבעתי בקרבי כי בהזדמנות הקרובה שתיפול לידי, אדריך טיול למקומות הללו, ואספר בגבורתם של אותם אנשים עלומים, ואנסה להחזיר עטרה ליושנה.

 

ואכן, בשבת האחרונה שבתי מטיול כזה.


זאת הייתה קבוצת מטיילים מצפון הארץ, אנשים שורשיים וחביבים המבינים עניין. חלקם לחמו במלחמות ישראל, ואפילו בחטיבה 188 בעבר (לפני מלחמת יום הכיפורים).

פתחתי את דברי בהקראת הפתיח מספרו של אבירם ברקאי!

 

במלחמות ישראל אין אח ורע לחטיבה שאיבדה את שדרת הפיקוד הבכיר שלה במהלך 24 שעות הלחימה הראשונות.
* במלחמות ישראל אין גם אח ורע לחטיבה שבחלוף 24 שעות ירדה מסד"כ הכוחות הצה"לי ותוך יומיים, כאותו עוף חול אגדי, חזרה ליטול חלק משמעותי בהמשך הלחימה, הדפה, עם כוחות אחרים, את הסורים מרמת הגולן ונטלה חלק בהבקעה הגדולה לתוך שטח סוריה.
* במלחמות ישראל יש רק חטיבה אחת כזו: 188, וסיפורה המדהים, שלא סופר במלואו עד היום, נחשף כאן לראשונה.

188 (14)

הטנק שבלם בתל א- סאקי


כמה דקות לפני השעה שתיים בשבת-כיפור, 6 באוקטובר 73´, תקף הצבא הסורי במלוא עוצמתו ברמת הגולן. בשעות הלחימה הראשונות, הקריטיות ביותר, עמדה רק חטיבת שריון אחת בין הסורים ובין הכנרת: חטיבת השריון הסדירה 188. הסדן היחיד שעליו התנפצו מתקפות הצבא הסורי.
מפוצלים למחלקות טנקים בודדות לאורך קו הגבול, תחת הנחיה פיקודית שאין לסגת אף שעל, עמדו הטנקיסטים של 188 ובלמו את מסת האויב ביחסי כוחות חסרי תקדים.
אותם טנקים בודדים שנלחמו באומץ לב ונחישות בנחשול השריון העצום שהתגעש מולם, עצרו את דיוויזיות השריון הסוריות שאיימו להגיע למעבורות נהר הירדן, ולהמשיך משם הלאה. לגליל, לעמקים ולחיפה.
על בלימה מביא את סיפורם של אותם גיבורים, השריונאים, הנהגים, הטענים, התותחנים והמפקדים, שמדינת ישראל חבה להם כה הרבה והיא אפילו לא יודעת זאת.

 

ומנקודת הבנה זאת יצאנו אל הדרך: להלן המסלול:

עצרנו במצפור בית ציידא – ערכנו תצפית לעבר צפון הכנרת, עקבנו אחר זרימת הנחלים אל בקעת הבטייחה (בית ציידא), שלחנו מבטים רחוקים אל הגליל העליון, רמת הגולן והר חרמון.

188 (72)

מבט ממצוק בית ציידא לעבר נחל דליות
המשכנו בנסיעה לכיוון הישוב נטור וביקרנו בחרבת אום אל קנאטיר (אשר לאחרונה כונה בשם "קשתות רחבעם", על שמו של רחבעם זאבי, גנדי, ז"ל). שרידי יישוב יהודי מתקופת המשנה והתלמוד, ובו מתקן מרשים לעיבוד פשתן וצביעתו, וכן בית כנסת שחרב במאה ה- 8 לספירה ברעידת אדמה וההולך ומשתקם בימים אלו.

188 (9)

תחריט מנורה בבית הכנסת של אום אל קנאטיר (קשתות רחבעם)

חלפנו על פני רמת מגשימים – ישוב שהוקם ב- 1968, והועתק הלום ב- 1972. במלחמת יום הכיפורים נכבש היישוב ע"י הסורים.

188 (80)
שדות מעוטרים בתפרחת העיריוני הצהוב

עצרנו לביקור בתל א- סאקי. גבעה געשית השולטת על הנוף המישורי ומכוסה ה"לג'ות" (מערומי בזלת טבעיים) של דרום רמת הגולן. במוצב זה התחוללה אחת הדראמות הקשות ביותר בתולדות מלחמת יום הכיפורים. טנקיסטים של חט' 188 תפסו כאן עמדות וניסו לבלום את שטף השריון והקומנדו הסורי. המוצב עצמו אויש ע"י קומץ לוחמי חט' הנח"ל, בפיקודו של סג"מ מנחם אנסבכר. 30 השעות הבאות מאז פרוץ הקרבות היו הזויות מאין כמותן. במהלכן ירו הטנקיסטים כמטורפים, וגם אנשי החי"ר לא טמנו ידם בצלחת.
עם חלוף השעות ובגבור הלחץ הסורי, וככל שנפגעו עוד מבחורינו, הסתופפו עשרות לוחמים, אנשי חי"ר ושריון בבונקר התחתון, מצפים לנס. חובשים את פצועיהם, ממשיכים לצפות ולדווח וגם לטווח, מתגנבים אל טנקים פגועים כדי "לגנוב" תחמושת ומים, מסתתרים ברוב אימה מפני חיילי הקומנדו הסורי המשליכים לעברת רימונים ופצצות אר.פי.ג'י. ובעיקר… מייחלים לנס.

188 (24)
שרידי הבונקר בו הסתתרו 28 לוחמים, בתל א-סאקי

שלושה ניסיונות נעשו על מנת לחלץ את הכוח הנצור במהלך אותן 30 שעות. השניים הראשונים נכשלו והכוחות ספגו נפגעים וחללים. בעקבות זאת החליט מפקד הכוח, סג"מ אנסבכר, להיכנע והורה למי שמסוגל לצאת החוצה. היחידי שיצא היה רב"ט איציק נגרקר, אשר נשבה בהמשך, לא טרם שנשבע לשוביו כי בבונקר נמצאים שלושה חללים בלבד. מסתבר שצעד זה הציל את חייהם של 28 הלוחמים הנותרים, המסתתרים מאימת הסורים.
הניסיון השלישי נעשה לאחר שהכוח הסורי נטש את המקום, אז הגיעו המצילים.

צפינו על תל ג'וחאדר. גבעה געשית אשר הייתה חלק מעמידת הגבורה האיתנה של יחידות הטנקים של 188. מכאן טווחו גלי האויב, מכאן ירו התותחנים, וכאן גם הושמדה סוללה תותחנים שלמה מפגעות של שריון סורי.

 

ביקרנו בחאן אורחה – מקום טוב לעקוב אחר מפעלם האדיר של הממלוכים בארץ ישראל (מאות 13 – 16). אלו שהקימו את תחנות המסחר הראשונות ואת תחנות הדואר (הם למעשה היו חלוצי המפתחים של דואר ישראל) וקצת לפני שפנינו דרומה לעבר חושנייה וצומת המפלים, עצרנו אל מול "ציר הנפט".


לאורכו של כביש ארור זה, ששוליו מגודרים וקוצניים התחוללו קרבות קשים ואירועי גבורה נדירים אשר מעטים רק נודעו. כאן נעו טנקים ישראלים כדי להחיש עזרה ותגבורת לכוחות נצורים, וכאן נפגעו רבים מהם.
כאן נע "כוח צביקה" בפיקודו של צביקה גרינגולד, אשר ניהל קרבות, פגש והשמיד טנקי אוייב, החליף טנקים, נפגע, המשיך במלחמתו, צירף אליו עוד טנקים ולעיתים נע בודד במערכה עד שנפצע ופונה.

בצומת הבשן עמדנו נוכח אנדרטה צנועה לזכר כגיבורי חטיבת "ברק (188).
לא הרחק מכאן נפלו אל"מ איציק בן שהם, מח"ט החטיבה וסגנו, סא"ל דוד ישראלי, זכרונם לברכה, כאשר חשו להציל את בסיס האם של החטיבה, מחנה נפח הנצור.

 


עוד דברים מן הספר:
…לא רחוק ממנו בוער מחנה נפח. רק אתמול עזב אותו כמח"ט חטיבת שיריון גאה ועכשיו הוא מסתער לבד קדימה, כאילו אין צה"ל בעולם. נעריו, לוחמיו, נכתשו לאורך רצועת האש המתגלגלת, את חלקם הוא יודע שלא יראה לעולם. עכשיו מגיע תורו למלא את חלקו…
…כראשון האבירים הוא (בן שהם) מסתער לבדו על נפח, נופל על משמרת כל מה שהאמין בו. כאחרון הטוראים הוא מוטל מרוסק בצריח, ואין מושיע…

188 (42)
מבט אל שרידי הכפר הצ'רקסי חושנייה

עצרנו לסיור בשרידי הכפר חושנייה, אשר היה למלכודת מוות ל- 17 לוחמי חט' 188. עם השנים הפך חושנייה לבסיס לתפיסת קו הגנה קדמי לאנשי חטיבה 7. זכורני כי בשרותי הסדיר, אחרי המלחמה, נהגנו (חיילי גדוד 77, חטיבה 7) לפקוד את המקום כמחנה בו שהינו אחת למספר חודשים, זהירים ודרוכים בכוננות מקסימאלית למקרה התקפת פתע של הסורים.

188 (34)
שרידי המסגד הצ'רקסי בחושנייה. זכרונות מצמררים

עלינו אל תל חושנייה הסמוך וביקרנו בשרידי הבתים, שוטטנו בין הגדרות, צפינו לעבר תל פרס, ממנו נוהלה מלחמתו של גדוד 53, חטיבה 188 ע"י עודד ארז ז"ל, המג"ד, וכן על כל הסביבה.

המשכנו לסיור והתרעננות באתר מעיינות עדן (סלוקיה) אשר נחנך במקום על שרידי כפר ביזנטי קדום, מקום בו מפכים מעיינות וזורמים אל בריכות נוי.

188 (45)

מעיינות עדן (סלוקייה). פינה חביבה להתהדר ולהתפנק בה

היה זה יום סיור ארוך ומפרך.
היה בו הכול.

נופי הגולן המרהיבים, לצד מבט על נתיבי זרימת הנחלים, לצד תצפית על בקעה עתירת מים הנהנית מאספקה מי הגולן. היה בו ביקור באתרים ארכיאולוגיים בעלי משמעות יישובית ויהודית בגולן. היה בו ביקור באתרי טבע, מפלים קטנים ו"סילים" (נתיבי זרימה קטנים של נחלים בהתהוותם), ובעיקר, הייתה בו, ביום הזה, הצדעה לזכרם של חללי חטיבה 188, והרכנת ראש למשמע ומראה הדברים אשר לא הרבו לספר בהם.

 

ובעיקר, הייתה בו, ביום זה, מבחינת החזרת עטרה ליושנה. מעין חוב עצום שחשתי כלפי אנשי החטיבה ומפקדיה לאחר קריאת הספר, חוב אשר התחלתי בשילומו.

 

לפרטים נוספים: הספר "על בלימה" מאת אבירם ברקאי / הוצאת ספרי מעריב.