ROOM poster_3.indd

חלומות חודש מרץ

על ערב שישי ועל לילה הזוי,חודש מרץ 2016

2 במרץ 2016

בערב הלכנו לראות את "חדר", סרט מרגש ומטלטל, משחק מעולה של הילד ושל אמו. אני חושב הרבה על הסרט וגם מנציח אותו במצגת 2016. חזרנו הביתה, לא הלכנו ל"ביי דה וויי" כרגיל כי הפעם לא היה אתנו אף אחד מהחבר'ה. אז הסתפקתי במרק גולש ישן שחממתי לי, שכבר מתבאס שבוע במקרר, ואחרי כן התפנינו לצפות בסרט הטלוויזיה "הזאב מוול-סטריט" עם ליאונרדו די קפריו. בשלב מסוים נותרתי לבדי, מרותק ובוהה בסרט, בעיקר על ביצועי המשחק והדקלום של ליאונרדו.

השעה כבר 1:00 לפנות בוקר, מקווה שהשינה תגיח אלי בקלות. אני מגשש דרכי בחשכה אל המיטה, נוטל שני כדורים, לוגם קצת מים ומחבר את הטלפון הסלולרי למטען ואז זוחל למיטה.

לספור כבשים או לא? סצנות הסרטים חוזרות אלי ואט אט אני שוקע בשינה.

בסיס צבאי מסתורי, חדר עלוב, דחוס ובו 10 מיטות, מהן כאלו של קומתיים. יש כוננות ומגייסים אותי למילואים. כבר חתמתי על מדים ושכפ"ץ, נעליים וכל מה שצריך ורק הקסדה קצת לוחצת. אני שואל את עצמי למה שלא יעצבו מחדש קסדה בסגנון הנאצי. מגן על הגולגולת ועל הצוואר ועל האוזניים, ואחר כך אני מתנחם בעובדה שקסדת הוי.אר.סי. של הטנקיסטים היא הטובה ביותר, למרות שהיא לא בהכרח עזרה לכמה מידידיי או מאלו שהכרתי, במלחמה ההיא.

m2
טנקים בתנועת שדרה לקראת מגע, קרבות מלחמת יום הכיפורים ברמה"ג

רגליי מבוססות בבוץ אפור, שמים אפורים, מעוננים, תמיד אזכור את מחנה "נפח" אפור ובוצי, תמיד אזכור את הרכסים השחורים באופק, את רביעיית מטוסי ה"סוחוי" הסורים, את הטנקים המובילים בשדרה והמתפזרים לקו יחידות, היכן שהחלה השריטה הגדולה ביותר בחיי.

פוגש קצת מכרים, כאלו שהיו אתי בעבר במילואים, מזהה את אנשי הצוות שלי. אני בלחץ, יש תחושה של מלחמה באוויר. מחפש לעצמי מיטה עליה אוכל לזרוק את מטלטליי, כמעט כולן תפוסות. בסוף מוצא אחת, בלי מזרון ועם קפיצים קרועים. מה פתאום מילואים, אני שואל את עצמי ומתגעגע כבר הביתה. לאיזה בית בדיוק? לבית בנגבה, או לבית במרכז בעלי מלאכה, ותוך כדי שרעפים אני נזכר כי כבר הרבה זמן לא דיברתי עם אימא, שבטח מודאגת. אז אני מנסה לאתר את הטלפון שלי והוא כרגיל, מסתורי ומלא סיסמאות, אפליקציות, ואני מתקשה למצוא את המספר של הבית, ובסוף מצליח ומחייג וחיה'לה עונה מן הצד השני ואומרת שהכל בסדר. היא כבר בוגרת וביקרה אצלנו בבית לפני שבוע. מהרהר ביני לבין עצמי מי ייצא לחופשת שבת הביתה, ובסוף אני מוצא את עצמי בדרכים ותוהה האם אני נפקד? מה יעשו לי? האם אספיק להגיע מוקדם לבוקר לבסיס? ומה אם תפרוץ מלחמה דווקא עכשיו.

תמונה46
אימא שלי, סוניה טאובר, זיכרונה לברכה


נזכר שאימא נפטרה כבר מזמן,
מתעורר ושמח שאין מלחמה עכשיו (האמנם?) והולך להשתין. בדרך כלל בישיבה. לוקח לי קצת זמן… ולבסוף מגשש את דרכי בחשכה ומוצא את השמיכה ונעטף בה ושוקע שוב.

והפעם לקראת הרצאה. חמש פעמים הרצתי את ההרצאה הזאת על המסך במחשב שלי. עשיתי את כל ההכנות, צירפתי את המוסיקה הרלוונטית, בדקתי את התמונות המתחלפות, מדדתי זמנים מדויקים בין קטע לקטע ומה עלי לומר כקטעי קישור. ואז…ההרצאה עצמה. והקהל כבר צובא באולם, ואני מתחיל להריץ אותה, את ההרצאה. לא זוכר באיזה נושא בדיוק, רק זוכר שהייתה מצגת משנה של זמרת כושית גדולה מהחיים ששרה שם, ואני מקרין את הקטע, והקהל עוזב את הכיסאות ומתחיל לרקוד לצלילי המוסיקה הנשמעת, זוגות זוגות וגם בודדים. אבל אני חייב להמשיך, שכן העיקר עוד לפניי, ואחד מהקהל קם ורוצה להכריז משהו במיקרופון ואני מונע ממנו וממשיך, אבל, רגע… שכחתי להקרין את המקטעים הנוספים, ואת העיקר טרם הראיתי וגם לא הספקתי לדבר עליו, והקהל כבר מתפזר, ואני מנסה להפעיל את הכפתורים השונים שהתקנתי קודם, אלו שאמורים היו להזכיר לי את התזמון המדויק של הקרנת הקטעים, אבל הכפתורים לא מצייתים לי, וחשיכה יורדת על האולם.

ושוב מגשש דרכי לשירותים, וחוזר למיטה החמה מדי. ימים של שרב ולילות קרירים למדי. השמיכה חמה מדי, אבל בכל שמיכה אחרת קר לי מדי, אז אני שב ומתעטף בשמיכה החמה, הפעם רק עד הבטן, כפות רגליי מבצבצות בעדה, ואני שוב עף.

שקופית147
טבריה העתיקה..מתי כבר יצא האוטובוס לתל אביב, או הביתה, והיכן הוא הבית?

והפעם אני יושב ליד מוכר אחד, שמו לא ידוע לי, רק זכור לי שהוא אח שכול, ולאו דווקא ממלחמה, והיה בעבר בין המטיילים שלי. יש לי אליו רגשות מעורבים. אנחנו יושבים על ספסל של תחנת אוטובוס, בכביש הראשי המוביל משום מקום לטבריה. ואני משוחח אתו על עבודתו כיום. הוא נהג אוטובוס, עובד כבר שנה בחברת הסעות המתמחה בעיקר בהובלות טיולים. של תיירים ושל מטיילים ישראלים. לחברה, שלושה אוטובוסים בלבד. הוא מרוויח 8,200 ₪ כל חודש. אמרתי לו שהשכר נאה מאוד וכל הכבוד לו ומה בעצם הוא עושה כאן? והוא עונה שהוא ממתין לבוס. יחד אתי נמצאת גם ענתי, ואנחנו יושבים ומחכים.  ופתאום מצטרפים עוד שני נהגים, קולגות שלו לאותה חברה ואנחנו יושבים ומשוחחים תוך המתנה למה? אולי לאוטובוס שיפנה אותנו מתחנת החור הזאת, שאינני יודע היכן היא ממוקמת בכלל, ומאחוריה יש  חנות קטנה עם מכולת. אני משוחח עם הנהגים הוותיקים יותר על הנהג ההוא, הצעיר, זה המוכר לי ושאינני זוכר את שמו, והם מחייכים בלעג, גם כן נהג…רק הגיע כבר רוצה לשנות סדרי בראשית. אמרתי להם שחברת ההסעות חייבת לעבוד ממש מסביב לשעון אם בעל הבית רוצה להמשיך לשלם שכר כזה. הם בעצמם מודעים לכך, ותיירות, כידוע, הוא הענף הכי פחות יציב בארץ שסועה כמו שלנו.

בהמשך הדרך יש מסעדה ואני הולך לשם כדי לברר פרטים, ענתי נשארת אתם בתחנה, למקרה שיגיע האוטובוס. אני שואל שאלות  אבל לא מקבל תשובה ורק מבין כי המסעדה הזאת עובדת עם תיירים. כשאני חוזר לתחנה מסתבר שעבר כבר האוטובוס שאסף את הנוסעים ורק ענתי נותרה במקום, מחכה לי. היא מצביעה על כלב ענק השוכב שסוע ודרוס על הכביש. באמת ענק, בגודל של פרה. סיפרה שהכלב היה קשור בשלשלת ברזל ונבח כל הזמן אז המשטרה היגיעה וניתקה את השלשלת, ובדיוק עברה משאית ופגעה בכלב ודרסה אותו. הוא שוכב שם, כאילו על גבו, רגליו מורמות באוויר ומפיו קולח דם. אני פונה למוכרת בחנות הסמוכה ומתעניין מתי יגיע אוטובוס נוסף שיפנה אותנו לטבריה, משם ניקח אוטובוס לתל אביב, משם ניקח אוטובוס הביתה (איזה בית) והיא אומרת שרק בעוד שלוש שעות, אבל ממש ברחוב הראשי יש אוטובוס של דן ומספרו אחת. תברר שם היא אומרת, ואני הולך עם ענתי כברת דרך אל הצומת הראשי, היכן שיש מספר תחנות הסעה, ורואה את האוטובוס האדום של דן ומספרו אחת. אני שואל את הנהג איפה האוטובוס לתל אביב, הוא עונה בחיוך שמספר אחת נוסע לתל אביב, אבל לא הוא… אז איפה אני שואל, והוא לא ממש יודע להגיד לי.

אור בהיר מציף את עיני, אני קם והולך לשירותים, מתלבש ויוצא ליום חדש.