ber (5)

ברלין, הרהורים אחרי

העיר הזאת ממש לא עוזבת אותי, את מחשבותיי, עיר מיוחדת, עיר רשעה

 

40

 

מבט מכדור פורח על האנדרטה החדשה לזכר קרבנות יהודי אירופה

ביום ו' , 2 בספטמבר 2005 אחה"צ, שבתי מביקורי האחרון בברלין.

ביום ב', 20 במרץ 2006 אני נוסע לברלין פעם נוספת.
 
לא אחת אני מוצא עצמי מתגעגע לברלין. זה די תמוה בעיני מסיבות ברורות בעליל, הרי מדובר בבירת הרשע, מרכז הטירוף והמקום ממנו נשלחו פקודות ההשמדה של העם היהודי, ואני בכל זאת מתגעגע אל ברלין. ובכלל, אני מוצא כי העניין המתגבר שלי בענייני שואה, מלחמת העולם השנייה ובעיקר בדמותו של היטלר, מושך אותי יותר ויותר בחבלים של קסם, של עיסוק ולימוד, אני בונה מצגות בנושאים אלו, על ברלין ועל היטלר, ועל מלחמות בכלל ומלחמת העולם השנייה בפרט, ובכל ביקור שלי בברלין ההרהורים הללו אינם מרפים. אני כותב מאמרים קצרים באתר האינטרנט שלי אודות ברלין, אני מרצה על ברלין, אני מדמיין לעצמי אותי, לו אני הייתי יהודי ברלינאי בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, כיצד היו נראים חיי, האם הייתי צולח אותם? קראתי בשקיקה מהולה באימה את יומניו של ויקטור קלמפרר, הוא אמנם לא מברלין, מדרזדן, אבל בכל זאת זיכרונותיו של אינטלקטואל מתבולל אשר היה פרופסור מרצה מבוקש באוניברסיטת דרזדן ובשל שרידי יהדותו נמצא רדוף ע"י הנאצים, מושפל ושורד יום יום מחדש.

ובכן, זוהי העיר אליה אני שב.
ברלין של היום היא צעדה בלתי פוסקת וכמעט בלתי הגיונית אל, ועל בימת ההיסטוריה הלא רחוקה. בכל פינה, מכל עבר ובכל מקום בו אני הולך , נשקף אלי העבר האלים של העיר, אך גם המפואר שלה. יותר מכל מדגיש שער ברנדנבורג את חוט ההיסטוריה עליו אני מדבר.

כאשר אני צועד ברחבת ה"פאריזר פלאץ", מתחת לשער ברנדנבורג המהווה כיום את סמלה של ברלין, אני מרגיש בקשר ההיסטורי בין תקופותיה הרות הגורל של העיר. שער זה נבנה כאחד מ- 18 שערים לתפארת המדינה הפרוסית המתחזקת והולכת, בשלהי המאה ה- 18 (ימי פרידריך הגדול). נפוליאון, שכבש את העיר ב- 1803, שדד את פסל אלת הניצחון שניצב בראש השער. ב- 1806, לאחר תבוסת נפוליאון הוחזר הפסל על כנו. כיכר זו, שלרוחבה אני פוסע בביקוריי בברלין, הייתה זירה למצעדי הנאצים בעלייתם לשלטון. המטורפים עקרו מאות עצי תרזה מוריקים (ויש המכנים אותם עצי טיליה) שהיו נטועים בחזית השער, ריצפו את הרחבה ברצפות מהדהדות, הפכוה לאחד מסמלי השלטון הנאצי וערכו בה עצרות ומצעדים. שער ברנדנבורג עמד בחורבנו במאי 1945, כשכבשו הרוסים את ברלין והפכוה למדורת הקבורה של הימין הקיצוני המטורף באירופה. בצילומים ישנים בני התקופה נראה השער מוכה ועלוב, אלת הניצחון בראשו הפכה לבובת תבוסה, טנק סובייטי ניבט מבין עמודי השער וברקע נראה בניין הרייכסטאג הכבוש, ההרוס. שער זה ניצב בחזית חומת ברלין אשר קרסה לא מכבר, וחצתה בזמנו את העיר בין מזרח ומערב. חומת ברלין הארוכה, הפוצעת והטראומטית, נפרצה ממש למרגלות שער ברנדנבורג בלילה שבין 8 – 9 בנובמבר 1989, חמישים ואחת שנה לאחר ליל הבדולח הנורא שהותיר את גרמניה חרבה מבתי הכנסיות שלה ואת יהודיה מוכים וחבולים, מושפלים, שדודים ומתים.

כאשר אני פוקד את כיכר פריז בחזית שער ברנדנבורג במסגרת הדרכת טיול אני אוסף את האנשים, אומר להם מה שאומר ונותן להם זמן פנוי הדרוש להם להפנמת החוויה הברלינאית. לעתים אני הולך לכיוון מזרח, לאורך שדרת "אונטר דן לינדן", צופה על הבתים שנבנו בעבר, שופצו ושוקמו, ועל אלה שנבנו לאחרונה. מימין לשער ניצב בניין אדיר המשמש את אחד הבנקים הגדולים בברלין. גג הבניין מעוצב בעיצוב ארכיטקטוני מרהיב ויוצא דופן, פרי יצירתו של פרנק גרי, והוא נראה כדג מרושת במאות עמודים קטנים ובמראות. חלל אולם המבואה מפולח ע"י היטלים שונים שיוצרות הזוויות הבלתי הגיוניות שיצר גרי. קצת אחריו ניצב מלון אדלון המפורסם, מלון הפאר של ברלין מראשית המאה העשרים שחרב בהפצצות בעלות הברית, שוקם ומנוהל כיום ע"י רשת קמפינסקי. זהו מלון פאר שטרקלינו מעוצב בסגנון ארט נובו מאופק, אליו אני שואף להגיע, להתיישב ולנוח, יש כאן שירותים מהודרים, פסנתרן שמנגן בלובי ועוגות וקפה יקרים להחריד. אני יכול להמשיך עוד ועוד, לחלוף על פני בניין השגרירות הרוסית, לחצות את פרידריכשרטאסה המהודר, להתמיד מזרחה ולחלוף על פני פסלו של פרידריך הגדול, "באבלפלאץ" וספריית האוניברסיטה, "קפה אופרה" ולמעשה לטייל לכל רוחבה של העיר. אני חדל מתכונת הדרכת הטיול שבי וחוזר אל העיר גדול.

ברלין 2006 הינה אחת הערים האדירות בעולם, הטוענת מזה זמן לכתר בירת אירופה. זוהי עיר מתחדשת ומחדשת, עיר המתמודדת עם זיכרון והנצחה, חידוש והדחקה. עיר שיש בה הכול, ובגדול.
בברלין יש כ- 35 תיאטראות למיניהם, יש בה 3 בתי אופרה ו- 2 מרכזים פילהרמוניים. בברלין, למעלה מ- 100 מוזיאונים, בהם כמה המציגים אוספים נדירים ביותר בעולם.

אוכלוסייתה של העיר המונה 3.7 מיליון תושבים היא מן המגוונות ביותר באירופה, וקשה לאפיין כיום ברלינאי אמיתי, כמו פעם.
בברלין מתגוררת אוכלוסייה של 350,000 תורכים (יש המכנים אותה, "העיר התורכית השלישית בגודלה בעולם" אחרי איסטנבול ואנקרה), ובימי א' בצהריים מתערפל קו הרקיע של העיר מעשן המנגלים העולה מן הפיקניקים שעורכים בני העדה התורכית ב"טירגארטן", הפארק הברלינאי הגדול ביותר. חיים פה כ- 150,000 יוצאי ארצות מזרח אירופה, יש כאן מעל 20,000 יהודים (רק 13,000 מתוכם רשומים במשרדי הקהילה היהודית המקומית) וכן תושבים, סטודנטים ואזרחים ממקומות רבים מרחבי העולם.
בברלין מתקיימת הקהילה ההומו- לסבית הגדולה ביותר בעולם והסובלנות והמתירנות הינם שם דבר בעיר החופשית הזו.
עובדות אלו, ביחד עם מרכזי התרבות הגדולים שבברלין, ובעצם היותה עיר של ירידים, בנקים, בורסות ואופנה, עושים את ברלין למרכז בינלאומי ענק והומה, רב גוני ורב תחומי, המאפיין בהחלט את "בירתה החדשה של אירופה".
כאשר אני שוהה בברלין מספר ימים, מטייל ברחובותיה, בשדרותיה הרחבות ובכיכרותיה הרומנטיות, אני יכול לחוש בדופק המתחדש של העיר השונה והמיוחדת הזאת. העיר עוברת שינוי משמעותי ביותר, מתקיימת בה חגיגה בלתי פוסקת כמעט של בנייה מחודשת. ברלין מהווה כיום סדנת יוצרים אדירה לעשרות אדריכלים מכל העולם, המגשימים בעיר פנטסיות ארכיטקטוניות כמעט דמיוניות.
ברלין של היום היא אוסף בלתי פוסק ומתחדש של מונומנטים, מצבות, אנדרטאות ומיצגים שונים העוסקים כולם בהנצחה; של המלחמה, של השואה, של הטרגדיות הנוראות שפקדו את העיר ותושביה ושל האסונות שמנהיגיה המיטו על העולם. עושה רושם כי מעצבי האנדרטאות כמו מתחרים על המקום הראשון במיצג המצמרר ביותר.
בביקורים החוזרים ונשנים שלי בברלין מצאתי לנכון לקשור לה מילה אחת העוברת כחוט השני בתולדותיה של העיר, לכל אורך ההיסטוריה שלה. 
המילה – חומה.
ברלין היא עיר חומה, אולי משום המקום שבו בחרו תושביה הראשונים להקימה, במאה ה- 13, מוקפת בחומת הביצור הטבעי שנוצר ע"י נהר השפרה. הנהר, המקיף את "אי המוזיאונים", היה כחומת מגן טבעית למתיישבים הראשונים אשר הקימו כאן מרכז סחר קטן, לימים התאחדו עם בני העיר השכנה, קלן החדשה, והיו ליישוב סוחרים גדול ותוסס.

ברלין היא עיר חומה, אולי בשל חומת העיר אשר הוקמה כאן במהלך שלטונם של המלכים לבית הוהנצולרן במאה ה- 18, חומה שהגנה על העיר מפני עוברי אורח בלתי רצויים, ושומריה גבו מסים ומכס מן הבאים בשעריה. באחד משעריה, בזה שהיה מיועד למעבר בהמות ויהודים, עבר במחצית המאה ה- 18 נער כפוף, יחף, יהודי. הנער היה משה מנדלסון אשר הגיע אל העיר הגדולה כדי לרכוש בינה ודעת.
עיר חומה על שום חומת ההתנשאות שהתגבהה כאן בקרב מלכי העיר וקיסריה, התנשאות שהיא תולדה של קנאה וטירוף ורגשי נחיתות. חומה זו הותירה את חותמה הנורא במלחמות המאה ה- 20.
ברלין, עיר חומה על שום חומת השנאה התהומית שחצצה, בימי הרפובליקה הווימארית, בין תושבי העיר, חלקם תומכי הימין הקיסרי הלאומני לחלקם אוהדי השמאל הקומוניסטי.
עיר חומה – בשל חומת הטירוף והפלצות שהתנשאה מלב העיר ב- 1933, חומת הרייך השלישי.
ברלין הייתה פעם נוספת לעיר חומה – משום החומה הנוקשה והאכזרית שהוקמה בליבה וחצצה בין חופש לשעבוד קומוניסטי. ומכאן – עיר חומה בשל חומת המסתורין, המזימות והריגול בין מזרח ומערב.
זו עיר שהחומה בה התמוטטה בשנת 1989, ומאז מתקיימים בה ניסיונות לטשטוש החומה ההיא. לא תמיד ניסיונות מוצלחים.
לי כישראלי, כבן לניצולים, כשאיר לעם נרדף, מוכה, נשמד – זוהי עיר שאני בא, או שמא שב אליה, כמו מנסה לחצות את חומותיה כדי לגעת, כדי לחוש פעם נוספת, כדי להשתאות ולנסות להבין כיצד דברים כאלו ייתכנו בעיר הזו המדהימה והמטורפת הזאת, בירתה החדשה הישנה של אירופה.
ובכל פעם שאני שב מברלין, יוצא את חומותיה, מתרחק מהן ומתבונן מבעד לחלון המטוס בקו האופק שלה, שוב ושוב אני זוכה בתובנה הגדולה והחשובה מכל. הנני אוד מוצל מחורבן עמי. אין לי, אין לנו ארץ אחרת. אני שוקל היטב את המילים שאני כעת מקליד על המחשב. אני מהרהר אם הדבר לא ייראה מעט "ציוני" אבל בעצם לא איכפת לי. אני יודע כי מבעד למעטה הציניות, דרך מסך המציאות הקשה והבלתי הגיונית בה אנו חיים בישראל, ברקע דעיכתם של רעיונות וערכים עליהם חונכתי, טוב לי מאוד לשוב מביקור בברלין או מכל מקום אחר בעולם, הביתה. 

80

ברלין – עיר חומה…