golan-galil (9)

אמנון

תיאור הלחימה של פלוגה מ' מגדוד 77 בבלימה, במלחמת יום הכיפורים, מעטו של מפקד הפלוגה

פלוגה מ'

אמנון לביא
מושב היוגב

אני כותב את תיאור הלחימה אחרי למעלה מ 37 שנה. כך אני זוכר את הדברים. אם לאדייקתי בפרט כזה או אחר אני מתנצל מראש. אני מתאר את האירועים כפי שראינו אותם אז, ואת המחשבות כפי שחשבנו בתקופה ההיא, כאשר היינו צעירים וזו הייתה לנו טבילת האש הראשונה.

אנחנו פרוסים תחת רשתות מצפון מזרח לצומת "עגבנייה" (נפח). התקפת מיגים באזור נפח.
ירי ממקלעי המפקד לעבר המיגים.
יציאה חפוזה.
אנחנו פלוגה מינוס מינוס, כלומר מחלקה בפיקוד מ"פ.
מ"מ 1 נח טימינקר כמעט נתקע על הבולדרים וחושב לעצמו: "סוף סוף יום קרב ואני הולך לפספס אותו ולהיתקע" (אנחנו אנשי סיני ולא רגילים לתנועה בשטחי רמת הגולן).

אני כונס את הכלים בזהירות בין הבולדרים לכיוון הכביש. נעים מצומת נפח לכיוון הבוסטר ביחד עם המג"ד אביגדור קהלני, ופלוגה ו' (שמפקדה היה יאיר סווט ז"ל).

אוירה של יום קרב למרות שיאנוש, המח"ט, אמר לנו לפני הצהריים שהיום תפרוץמלחמה. לא מאמינים.
מתחילים לנסוע בדרך העפר שמקבילה לכביש, אך רואים שהתנועה איטית. עולים עלהכביש.
מסתכנים בנזיפה על נזק לכביש.
מגיעים לבוסטר.
ירי מטווחים ארוכים על טנקים ונגמ"שים סורים שמבקיעים את המכשול ונעים מזרחה.אנחנו עדיין באווירה של יום קרב.
מה שמטריד אותנו: 1. לאסוף כמה שיותר "שמפניות"  (השמדות)  2. מה נגיד בתחקיר, כאשר ידרשו מאתנו הסבר על סדרות הירי ש"פיספסנו".

באחד הטנקים התמלא סל התרמילים בצריח בתרמילי הפגזים שנורו, והמט"ק שואלאותי אם הוא יכול לזרוק את התרמילים הריקים החוצה. הוא נרגע רק אחרי שאני מבטיח לו שהוא לא יידרש לחתום 5661 (אבדן ציוד עליו יש להישפט).

כאשר מחשיך מסתבר שאנו ממשיכים לראות את תנועת הסורים שנעים עם אורות א"אאך אנחנו לא יכולים לירות מפני שלמפקד יש שפנפן (מכשיר ראיית לילה אינפרה אדום)אך לתותחן אין.

לעיתים, כאשר אנחנו מחליפים עמדה, גם נהג הטנק שלי, אבנר ספקטור רואה באמצעות
מכשיר ראיית הלילה שלו את התנועה הסורית. מצב משונה: אני והנהג רואים בבירור את הסורים, אך אין אפשרות לירות משום שהתותחן לא רואה. יורים מספר פגזים בכיוונון משוער, אך כמובן זה לא יעיל. לארטילריה אין תחמושת תאורה, כך שגם בהם אין אנו יכולים להיעזר.

אנחנו שומעים בקשר שפלוגה ח' בפיקודו של אמי פלנט, שעומדת בעמדות מדרוםלחרמונית, נמצאת בעין בסערה, ובולמת מטווחים קצרים את הכמות הגדולה של טנקיםסורים שמנסים לעבור אותה.

בסביבות 9 בלילה המג"ד ופלוגה ו' עוזבים על מנת לסייע לאמי ופלוגתו ואנחנו נשאריםלבד. עם המג"ד עוזב גם יהושע שטרנזי (1א) שהטנק שלו משמש כטנק קש"א (קציןשיתוף ארטילרי). הקש"א (שניר) צריך להיות צמוד למג"ד. שניר אברהם ז"ל – מפקד סוללה צעיר מהתותחנים שהצטרף אלינו ימים אחדים קודם לכן כקש"א ומיד התחבב על כולנו. הוא שובץ על הטנק של יהושע שטרנזי. את תיאור לחימתו וגבורתו מיטיב לתאר קהלני. השתתף אתנו בקרבות הבלימה וההבקעה. למרבה הצער נפגע הטנק שלהם ימים אחדים מאוחר יותר מהתקפת מיגים באזור מזרעת בית ג'אן. שניר אברהם נהרג, ויהושע שטרנזי נפצע קשה, אך החלים באורח נס, והשתקם באופן מלא.

יום א' בבוקר, 7 לאוקטובר:  מתחילים בירי מהבוסטר. טווחים גדולים. פגיעות חלשות. אנחנו מפסיקים. חבל על התחמושת, ואיך נסביר בתחקיר את ההחטאות. (עדיין אוירה של יום קרב).  אני מבקש מקהלני לחבור אליו.
לקראת הצהריים אנחנו מקבלים סוף סוף הוראה מהמג"ד לחבור לעמדות שבאזור תל ג'ית. אנחנו גולשים במדרון קדמי צפונה. מזהים מצפון לציר "קירטון" כח סורי שכולל טנקים, נגמ"שים וכלי גישור. אנחנו עוברים את הכביש )ציר "קירטון"(, תופסים עמדות ויורים מטווחים של 1000-1000 מ' על הכוח סורי. תפסנו את הסורים "על חם", מהאגף. פגיעות טובות. "ירי- צמד" נח ואני. ניר קרן צבי, 1ב' שותף לירי.  נח ואני מקניטים אחד את השני כאשר יש החטאה. כמה טנקים ונגמ"שים סורים נדלקים. סוף סוף יש לנו "שמפניות" משלנו, אמתיות ומוכחות. יורים עד שנגמרת לנו התחמושת.

m1

הפגזים האחרונים שנשארו לי הם פגזי הזרחן. אני יורה אותם לריכוז של נגמ"שיםסורים. פוגע בין הנגמ"שים, ואנו רואים בהשתוממות ובפליאה את החיילים הסוריםקופצים החוצה מהכלים ובורחים. הכוח הסורי נעצר לחלוטין. חלק מהכלים בוערים והאחרים נטושים.

אנחנו מרוקנים מתחמושת וחוברים לעמדות בתל ג'ית והעמדות מצפון לתל ג'ית ("העמדות המרכזיות").
ביקשתי מהמג"ד למלא תחמושת. לתדהמתי נעניתי בשלילה. קהלני אישר לשלוח למילוי אך ורק טנק בודד, ורק כאשר אחד חוזר הבא יכול לצאת. הבנתי שהסיבה לכך היא "שהסורים לא יחשבו שאנחנו נסוגים".
אני מתחיל להבין שאולי זאת ממש מלחמה. עד השלב הזה מה שהעסיק אותנו זה להשיג כמה שיותר פגיעות, לפני שיחליפו אותנו, וכמובן להכין תירוצים ל"פיספוסים".אנחנו, יצירי הדור של אחרי מלחמת ששת הימים. בוטחים בכוחנו ובמקצועיות שלנו,ובטוחים שצה"ל בלתי מנוצח. צריך להספיק כמה שיותר, הרי המלחמה תסתיים מהר מאוד בניצחון חד משמעי.

אני, בחור צעיר בן 20 , מסיים שנה בתפקיד מ"פ ואמור להשתחרר ב 22 לאוקטובר, עוד 20 יום, ולחזור למושב בו גדלתי. בחופשתי האחרונה, לפני שבוע, שתלתי חלקה של פקעות סייפנים באדמה של אבי במושב. אחי אמור לטפל בחלקה עד שאצא לחופשת שחרור, עוד שבוע.

יום א' אחה"צ: אנחנו יורים מהעמדות בתל ג'ית ומהעמדות המרכזיות על תנועה בלתי פוסקת של טנקים ונגמ"שים מכיוון תעלת הנ"ט אלינו. כמובן הסורים לא טומנים ידם בצלחת, ויורים עלינו.

העמדות שלנו עדיפות. הרמפות בנויות מצוין. כל הכבוד למי שתכנן ובנה אותן. אנחנו בעמדות והם בתנועה. אנחנו מצליחים להדליק רבים מהם. אבנר ספקטור, נהג הטנק שלי מתחיל לנהל יומן לרישום השמדות על גבי הספר "סליחה שניצחנו" של אפרים קישון, שקיבלנו מהוועד למען החייל(. מידי פעם יש עלינו ירי ארטילרי. מהר מאוד תאי הזיווד מחוררים מרסיסים. חלק מרשתות ההסוואה עולות באש. את הרשתות הנותרות אנחנו זורקים. הצוותים עובדים קשה. התותחן שלי ויגודה חיים יורה לפקודתי בקצב רציני, והטען קשר אליאב סנדלר עובד בפרך כדי לעמוד בקצב ולא לעכב את הירי, ואכן עושה זאת בהצלחה מרובה. הנהג אבנר ספקטור מחליף עמדות לפי פקודתי, ומשחיל מדי פעם הערה מבודחת על מנת להפיג את המתח הרב בו אנו נמצאים.
הצוות שלי צוות של "קליברים" אחד אחד. זה עתה סיימו אימון צמ"פ של שלושה חודשים והיו הצוות הפלוגתי המצטיין. ויגודה היה החניך המצטיין. הצוות אומן אישית על ידי נח טימינקר שהיה המ"מ הבכיר בפלוגה. לכן בחרתי בצוות זה להיות הצוות האישי שלי. בזמן שסנדלר מכין אצלי פגזים תורנים, אני צופה לנח, ולהפך. נח נלחם כמו שד. באומץ, בזריזות ובמקצועיות. אנחנו צוות טוב. עברנו מספר צמ"פים ביחד כמ"פ ומ"מ ויש ביננו שפה משותפת. גם ניר משתתף בירי ובתצפית.

לנח יש צוות מעולה: אבי פלדי –תותחן, ניר מרום –טען קשר ועוזי טאובר-נהג הטנק. גם הם סיימו זה עתה את הצמ"פ בפלוגה שלי והיו בשיא כשירותם.

אצלי בטנק אין מנוחה אפילו לרגע. אבי סנדלר דוחף לי לויגודה ולספקטור מציות ומימיות מים בכל אתנחתא קטנה ולוחץ עלינו לשתות, שלא נתייבש חלילה. אוסף את המימיות הריקות וממלא אותן כשיש זמן.
הסמג"ד איתן קאולי מביא כוחות לעזרה מפלוגה ו' שמפקדה יאיר סווט נהרג, ומפלוגה ז' שמפקדה מנחם אלברט נפצע ופונה לבית חולים. קאולי – "יעיל-פעיל". מביא לי כמהטנקים לעזרה, ואח"כ לוקח אותם או את חלקם כאשר הוא מזהה בעיה בגזרה אחרת, או נשלח ע"י המג"ד למשימה חדשה.

יאיר סווט ז"ל- מ"פ ו' נפל ביום א' כאשר הוא ופלוגתו בלמו התקפה סורית קשה. אתסיפור לחימתו האמיצה מיטיב לתאר קהלני. יאיר היה מדריכי הנערץ בקורס קצינים,ולאחר מכן עמיתי כמ"פ בגדוד 77 . איש גדל גוף בעל כוח פיזי עצום, אך טוב לב ולאמסוגל להכאיב לאיש. עליז כל הזמן והמרכז החברתי בכל חברה בה היה, כולל בגדוד 77

לאחר זמן מה התותחן שלי )ויגודה( נפצע. נגמ"ש הפינוי מגיע אלי עד סמוך לעמדותלפנות אותו. בנגמ"ש מגיע תותחן אחר שמצטרף אלינו לצוות במקום ויגודה.

m4

עופר גלוזמן וטנק נוסף מתייצבים מ "שום-מקום" ומצטרפים לפלוגה. מספרם ברשת / ו /ב'.
אנחנו לא מכירים אותו והוא לא התאמן אתנו. למרות זאת הוא משתלב מהר מאוד ביריובתצפית הירי ומפגין אומץ רב ותבונה. מדי פעם הוא "משחיל" בקשר חוץ הערה צינית.בהתחלה אנחנו לא יודעים איך "לאכול אותו", אך כאשר אנו רואים את הצטיינותובלחימה, אנו לומדים לקבל את הערותיו הציניות באהדה ובחיוך. רק לאחר המלחמה נודע לי איך עופר הגיע אלי: הוא שירת כקצין מקלעים בצאלים. הוא קיבל תפקיד זה משום שהיה ספורטאי מצטיין ותפקיד זה אפשר לו לשלב בין שירות בצבא ואימוני הספורט. עם פרוץ המלחמה הוא קיבל צוות שהורכב מהסגל של צאלים: יואב יער כתותחן, סבח כטען, ושרעבי כנהג. ביום ראשון הוא הגיע לאזור עם פלוגתו. בשלב מסוים הוא התנתק ממנה ולא הצליח לחדש קשר. אנחנו הכוח הראשון שהוא ראה. הוא פנה אלי אם הוא יכול להצטרף. נעניתי בחיוב ומאז הוא אתנו. יואב היה מדריךתותחנות בצאלים. הוא צלף מצוין ורושם לעצמו ולצוותו הרבה השמדות. בינו ובין נח מתפתחת כימיה, והם עוקצים אחד את השני בקשר.

אבנר ספקטור ואליאב סנדלר מפגינים "ראש גדול". הם שומעים בקשר מה קורה,ו"מנדנדים" לי לאפשר להם לצאת מהתאים ולראות במו עיניהם. אני מאפשר להם מעטמאוד מחשש שייפגעו. מאחורי העמדות המרכזיות, כ 566 מ' מאחור, עבר על פני השטח קו מים ממתכת. אני, בן מושב שגדל באווירה חקלאית, מבקש מהמפקדים לעקוף את קו המים ולא לדרוס אותו. בהתחלה עמדנו בכך אך בהמשך לא יכולנו, ובסוף הלחימה הצינור היה שטוח לכל אורכו.

עכשיו אנחנו כבר יודעים שזאת מלחמה. אף אחד לא בא להחליף אותנו, למרות שגמרנוכבר פעמיים את בטן התחמושת. גם הידיעות על ההרוגים מתחילות להגיע. אנחנו רואים טנקים שלנו פגועים, וגם נטושים. מי היה יכול לדמיין זאת.

אני רואה טנק שלנו נטוש ברמפה שמצפון לנו. אני מגיע אליו, מטפס, ומסתכל בצריח.יש גופה בפנים. אני מתחבר עם כבל הגרירה, וגורר את הטנק כ 200- מ' מערבה.מזעיק לשם את כוחות הפינוי והחימוש. למלחמה גם ריח משלה: ריח מנועי הטנקים שלנו ועשן הירי מתוך הצריח, ובנוסף ריח חומר הנפץ שיורים עלינו ומתנפץ על סלעי רמת הגולן ועל מתכת הטנקים שלנו. ונוסף לו ריח העשן מהטנקים הבוערים. ולכל זה נוסף הריח מהגוף שלנו, ריח האבק, הפיח והזיעה. ובנוסף לכל זאת עוד ריח: ריח הפחד שאותו אנו מדחיקים. האם כבר לא אהיה בין החיים עוד דקה? אולי שעה? ואולי יממה? ואיך יתמודדו יקירי עם מותי ? ואולי בכל זאת ישחק לי מזלי ואשרוד את הלחימה?

הריח הזה, בעוצמות עולות ויורדות, ימשיך ללוות אותנו כל ימי הבלימה ואח"כ בהבקעהעד הפסקת האש ב 2 לאוקטובר לפי מיטב זכרוני.

יום א' בלילה:
אנחנו אחראים על ה"עמדות המרכזיות". טנקים סורים מתקרבים, אנחנו רואים אותם, אך יורים מיד פעם "אינסטינקטיבית" משום שלתותחן אין אפשרות לכונן.

יום ב' בבוקר  8 לאוקטובר:
המשך ירי. קושי רב בגלל השמש בעיניים. יותר מאוחר: השתתפנו בהתקפה גדודית בניסיון להחזרת המצב לקדמותו. גלשנו קדימה במסגרת תנועה גדודית בניסיון לחזור לגבול. תנועה בשטח נחות. קשיי תנועה בגלל ה"בולדרים". ארטילריה חזקה וסאגרים. מהר מאוד הוחלט לחזור לעמדות הקודמות, שהן השטח השולט. כאשר ראינו את הנותב הרוטט באוויר ונע לכיווננו לא ידענו במה מדובר. רק יותר מאוחר, כשחזרנו לעמדות, הסבירו לנו שזה טיל נ"ט מסוג סאגר. זו הפעם הראשונה ששמענו עליו, וכמובן לא היו לנו תרגולות איך להתגונן מפניו.

יום ב' אחה"צ והלילה:
המשך ירי מהעמדות המרכזיות. הרבה פגיעות. מילוי מחדש טנקים בודדים. אין אפשרות לעזוב למילוי עם כל היחידה. כמות הטנקים שלנו משתנה בין 8 ל 0 כלים.חוטפים הרבה ארטילריה. אנחנו נכנסים למעין שגרה של ירי, תצפית החלפת עמדה וחוזר חלילה. אנו פועלים מכנית, איזה סוג של כהות חושים אופף אותנו ואנחנו ממשיכים לבצע אוטומטית את התרגולות אותן ביצענו כל כך הרבה באימונים.
ריח המלחמה חריף במיוחד. פני משתקפות אלי מדי פעם מהמראה שבכוונת מספר 8שנמצאת בין האפיסקופים בכיפת המפקד. אני לא מכיר את עצמי: פנים מאובקותומפויחות. האם זה אני בכלל ? זה לא יכול להיות אף אחד אחר אז כנראה שזה אני.
בערב המג"ד קהלני עוזב עם פלוגה ח' לגזרה אחרת. מחליף אותו בפיקוד על הגזרה יוס.

לילה קשה במיוחד. טנקים סורים מתקרבים, אנחנו רואים אותם, אך יורים מידי פעם "אינסטינקטיבית" משום שלתותחן אין אפשרות לכונן. לירי הזה אין שום סיכוי לפגוע, ומטרתו היחידה לנסות להפחיד קצת את האויב. התקפות חי"ר וירי נק"ל עלינו. אנחנו כמובן לא חושבים אפילו לעזוב את העמדות. ניר קרן צבי מנסה לשפר את עמדתו מול צרורות הנק"ל שיורים לעברנו, ותוך כדי תנועתו פוגע תותח הטנק בסוללה של הרמפה. ניר לא יודע שנכנסה אדמה לתוך קנה התותח.

יום ג' בבוקר  9 לאוקטובר:
ירי "שגרתי" על טנקים שנעים לכיוון שלנו עם הקושי שיוצרת השמש בעיניים וערפיליהבוקר. כאשר ניר קרן צבי מתחיל לירות, מתפוצץ קנה הטנק שלו. אין ברירה, אני שולח אותו לאחור להחלפת קנה.

נשארנו רק 3 טנקים: נח, עופר ואני.
כמה מסוקים סוריים גדולים מתקרבים אלינו ממזרח. חלק מהם עוברים ממש מעלינובגובה כמה עשרות מטרים. אנו יורים בהם ממקלעי המפקד ורואים את הנותבים פוגעיםאך הם ממשיכים בטיסתם. לאחר המלחמה נודע לנו שמסוקים אלה הנחיתו קומנדו סוריבאזור נפח. אחרי כרבע שעה, אולי יותר, הם חוזרים מעלינו. אנחנו יורים עוד פעם. מאחד מהם יוצא עשן שמעורר בהלה קטנה משום שמישהו אומר שזו התקפת אב"כ.בסביבות 9 בבוקר ירי ארטילריה " רצחני " וממוקד עלינו. האוויר מלא רסיסים ואבק. רעש עז של נפילות וקולות פגיעת הרסיסים במתכת הטנקים. כל האזור בו אנו עומדים רועש וגואש. הנפילות כה רבות וכה צפופות שלא ניתן לראות דבר, אפילו את הטנקים השכנים, על אחת כמה וכמה את האוייב. אנחנו לא מסוגלים לתפקד.

אני מחליט לדלג לאחור 200 מ'.
הארטילריה רודפת אחרינו. יותר מאוחר למדנו שמדובר ב"מסך מתגלגל".  אני מחליט באינטואיציה של רגע, לא להמשיך לאחור אלא לחזור קדימה לעמדות. אנחנו חוצים את מסך הארטילריה לכיוון העמדות. מועכים סופית את צינור המים. ואכן שקט בעמדות ואין שם ארטילריה, אך הסורים ניצלו את המצב ואנחנו רואים טנקים כ 100מ' מאתנו ומתחילים לירות בהם ולהדליק אותם. ירי מטווחים קרובים. לא קשה לפגוע. פגז טנק סורי משפשף את הצריח של עופר גלוזמן ולוקח אתו את תא זיווד 7.

כאן מתחיל קרב הגבורה של פלוגה מ' ואותו אנסה לתאר בפרוטרוט: נותרנו 3 טנקים. נח טימינקר, עופר גלוזמן ואנוכי.

תוך כדי ירי לחזית אני מבחין משמאלי בדגלים צבעוניים יוצאים מהוואדי ומיד ראיתי שאלה למעשה דגלים שהיו בקצה האנטנות של כוח טנקים סורי שהלך והתגלה לעיני. אני רואה את הטנקים הסורים יורים ואת תרמיל הפגז נפלט אוטומטית אחרי כל ירי. היו אלה טנקים מסוג טי-62 שהיו הטנקים החדישים והמשוכללים ביותר מתוצרת ברית המועצות באותה עת, וניתנו רק ליחידות העילית של הצבא הסורי. התרגולת שלמדנו למצב "היתקלות" היא שבראש וראשונה המפקד יורה ורק אחר כך נותן פקודה לכוח, וכך אכן עשיתי: צודדתי לכנף שמאל אחורית והתחלתי לירות. אך הפקודה הראשונה שנתתי לכוח הייתה: "4 תיזהר אתה נכנס לי לקנה, נוע קדימה", שכן טנק מ"מ 4 (עופר גלוזמן) שעמד משמאלי ביצע החלפת עמדה ונכנס לי לקו הירי. נוצר מצב מאוד בעייתי – זו הפעם הראשונה מתחילת הלחימה שהסורים מצליחים לעבור את הקו שלנו. הם נעו מערבה לכיוון אלרום ללא כל הפרעה. שינינו כיוון לעבר הטנקים הסורים שהמשיכו עוד ועוד לצאת מהוואדי ולהתקדם מערבה. הירי שלנו לא היה יעיל והסורים המשיכו בהתקדמותם.

ניסיתי לקרוא למג"ד (יוס) כמה פעמים אך לא הייתה תשובה. חשבתי שנשארנו לבד בגזרה.* החלטתי לעקוף את הגבעה הסלעית שהייתה מאחורינו וקצת משמאלנו, לאגוף אותה משמאל ולהתייצב חזיתית מול פתחת הוואדי, מול הטנקים הסורים שהמשיכו בהתקדמותם. התחלנו באיגוף. נוח ועופר אחרי. הם רוצים לעצור במחסה הגבעה הסלעית להכין פגזים תורנים. אני מאיץ בהם. השלמנו את האיגוף והתייצבנו פנים מול פנים עם הכוח הסורי. הגענו לשם בהחלטה נחושה למנוע בכל מחיר מהסורים להמשיך ולהתקדם מערבה. נעמדנו מול כוח הטנקים הסורי, על הפלטה שבפתחת הוואדי. לא היו תוואי שטח שמאפשרים תפיסת עמדות, לכן עמדנו על הפלטה, התערבנו בין הטנקים הסוריים ונלחמנו מטווח אפס.

אנקדוטה מתוך הטנק שלי: נתתי לתותחן פקודה לירי פגז חלול : "תותח חלול טווח אפס טנק על, אש"

במשך זמן די ארוך, שאיני יכול להעריך, המשכנו לירות על הטנקים הסוריים כאשר אנחנו מעורבבים בתוכם. רבים מתוך הטנקים הסורים התחילו לבעור. עד היום איני מבין מדוע הם כמעט ולא השיבו אש בשלב הזה. ייתכן והסיבה נעוצה בכך שהטנקים שלהם נעו עם מדפים סגורים, ואילו אנו היינו חשופים בצריח, המפקדים עם הראש בחוץ, וראינו את תמונת הקרב בצורה יותר ברורה. אנחנו הגחנו במפתיע לתוכם מאחורי הגבעה הסלעית, והם כנראה, שמפקדיהם היו סגורים בתוך הצריחים ויכלו לצפות החוצה דרך הפריסקופים בלבד, לא הבינו מה קורה ומהיכן פוגעים בהם. כוחות נוספים מהגדוד ומהחטיבה התחילו להגיע לרכס שמאחורינו והצטרפו לירי.

לעופר גלוזמן נגמרו הפגזים. הוא וציוותו ירו על הטנקים הסורים במקלעי 0.3 ואחר כך בעוזי. אחרי זמן מה, הצטרפו אלינו עוד טנקים. ראיתי את קהלני עומד לשמאלי. חשתי הקלה רבה. קהלני היה אחראי בגזרה אחרת. כאשר שמע על הקרב המתחולל בגזרת "עמק הבכא", נזעק עם פלוגה ח' שהייתה עימו בדהרה לגזרה. ניסיתי ליצור איתו קשר אך לא הצלחתי. בשלב זה "הלך" לי הצידוד. המשכתי בירי וצודדתי באמצעות הזזת כל הטנק ימינה ושמאלה ("צידוד עם הזחלים").

הסורים נשברו, התחילו לצאת מהטנקים שעדיין לא נפגעו, ולנוס על נפשם, ברגל. ניסיתי להודיע לקהלני שאני נע קדימה על מנת לנסות לחזור לעמדות ששולטות לכיוון "עמק הבכא" (כ- 200 מ' מזרחית לנו). לא הצלחתי להיכנס לרשת הקשר בגלל העומס. עשיתי לקהלני סימן בידי שאני נע קדימה, ונדמה לי שמבטינו נפגשו והוא הנהן לי להסכמה. התחלתי לדהור קדימה בין החיילים הסורים הנמלטים. נוח ועופר התארגנו לנוע אחרי. ואז אחרי כ-50 מ' נפגעתי למרבה הצער. הרגשתי הבזק חום ואיבדתי את ההכרה למספר שניות. כשהתאוששתי הרגשתי כוויה ברגל שמאל. רציתי לחדש את הירי. נתתי פקודת אש. התותחן אמור לדווח "על", והטען-קשר לדווח "טעון". לא הייתה תגובה מהתותחן ומהטען-קשר. הסתכלתי לתוך הצריח וראיתי את הטען קשר אליאב סנדלר, שוכב ללא תנועה על ריצפת הצריח. התותחן נפצע והחל למרר בבכי ובזעקות (חשב שהתעוור). (מאוחר יותר נודע לי כי פגז חלול פגע בצידו השמאלי של צריח הטנק שלי).

יצרתי קשר-פנים עם ספקטור, וביקשתי ממנו לנסות לנסוע. למרבה המזל הטנק היה כשיר לתנועה. נחלצתי לאחור לקו בו היו נח ועופר, וירדתי לבדוק מה קורה. לפי מיטב הבנתי – סנדלר מת. התותחן היה בהיסטריה והמשיך לזעוק בקולי קולות. לא הצלחתי להרגיעו ולכן לא היה לי מנוס וניתקתי אותו מקשר הפנים, כדי שספקטור ואני נוכל להמשיך לתפקד. החלטתי לפנות אותם. הודעתי לנוח מה המצב ושיתפוס פיקוד. נעתי לאחור והעברתי את סנדלר ההרוג והתותחן הפצוע לידי כוחות הרפואה. קיבלתי תותחן וטען-קשר חדשים וחזרתי חיש מהר לגזרה.

המקום היה שקט, שקט מוזר. עשרות טנקים סוריים פגועים ונטושים ביציאה מהוואדי ועוד מאות ב"עמק הבכא". בפעם הראשונה זה כמה ימים לא היה ירי ולחימה. עמדנו עם מנועים דוממים בעמדות המרכזיות, ולמעט טפטופים של ארטילריה מדי פעם והקולות מהרמקולים של מכשיר הקשר, הייתה דממה בגזרה. אך הריח, ריח המלחמה, היה עדיין באוויר, אם כי לא חריף כמו לפני שעה קלה.

אנקדוטה: לפתע מגיע סמוך אלינו ג'יפ ויליס אזרחי. מתוכו יוצא מאיר הר-ציון האגדי. מסתובב בין הטנקים הסורים השרופים והנטושים עם ידו הקפואה וצליעתו. מטפס על הרמפה וצופה על עמק הבכא. אני מזהה אותו מיד. גדלתי על סיפורי גבורתו. עופר גלוזמן ונוח טימינקר יורדים לדבר איתו. נוח חושב שזה אזרח שבא לקחת שלל ורוצה לסלק אותו. הר-ציון שואל את עופר: "אתם עשיתם את זה?" ממשיך להסתובב עוד בין הטנקים הפגועים, חוזר ואומר לעופר: "חבר'ה, כל מה שעשיתי אי פעם זה כלום לעומת מה שעשיתם כאן".

אנחנו נמצאים בטנקים הדוממים, ואז מתחילות לצוץ המחשבות. בפעם הראשונה התפניתי לחשוב על ההורים, המשפחה וחברתי מרים (אותה נשאתי לאישה כשנתיים מאוחר יותר). מה עובר על הוריי? יש להם ארבעה בנים, וכולם מגויסים. אחי הבכור, אריה, לוחם פעיל בשייטת 13. אחי השני, דוד, טייס קרב פעיל בחיל האוויר. מוביל רביעייה בטייסת סקייהוק. אני השלישי. אחי הצעיר, זאב, התגייס לפני מספר חודשים והוא בטירונות בחיל השריון.

בפעם הראשונה התפניתי לפגוש אישית את המפקדים והחיילים (ולא באמצעות הקשר). נפגשתי עם נוח שהיה עמוד התווך בלחימה. התנהג באומץ רב ובמקצועיות, כאילו אנחנו באימון ולא בלחימה אמיתית. החלפנו טפיחות על הכתפיים. סיפרתי לו שאליאב סנדלר נהרג. שתקנו לזמן קצר וחשבנו על הבחור המוכשר, השקט, האהוד והאהוב שאיננו איתנו עוד. בפעם הראשונה הכרתי פנים אל פנים את עופר גלוזמן שעשה עבודה נפלאה בקור רוח מדהים. בפעם הראשונה יצאו האנשים מהכלים שלא לצורך עשיית צרכים מהירה. הם היו מלוכלכים, מפויחים , עם זיפי זקן בני כמה ימים, ועיניים אדומות מחוסר שינה. הסתכלתי עליהם וחשבתי לעצמי: האם אנשי הצוות שהיו "כלואים" מעל 3 יממות בתאי הנהג ובצריחים מסוגלים לקלוט את גודל המעשה אשר לו היו שותפים? רציתי לחבק את כולם, ובעיקר את נוח טימינקר ועופר גלוזמן, ואת נהג הטנק שלי אבנר ספקטור שהיו לי שותפים אמיצים, נחושים ללא הרהור וערעור, והמשיכו איתי גם בהמשך הלחימה בהבקעה. אך ההרגלים הצבאיים וה"דיסטאנס" מנעו ממני לעשות זאת בפועל, לכן עשיתי זאת רק בליבי. אמרתי להם: "עבודה טובה. עכשיו צריך לטפל בתקלות ולהכין את הטנקים להמשך". רציתי להודות לניר קרן צבי וציוותו שלחמו באומץ רב אך "פספסו" את הקרב הקשה מכל בגלל שהתפוצץ קנה הטנק בתחילת הקרב. רציתי להודות לכל אנשי הצוות והמפקדים האלמוניים מפלוגות ו' ו-ז' שחברו אלינו לשלבים מסוימים בלחימה, אך לא זכיתי להכירם אישית, אלא רק בכינוייהם בקשר. רציתי להודות לכוחות הרפואה והחימוש שעשו את תפקידם בחירוף נפש, והגיעו עד קרוב מאוד לעמדות האש על מנת לפנות פצועים ולתקן תקלות. רציתי להודות לעמיתי וידידי אֶמִי פלנט מפקד פלוגה ח' ואנשיו שלחמו בגבורה עילאית החל משבת אחר הצהרים. רציתי להודות לסמג"ד איתן קאולי שהיה לצדנו במספר שלבים וסייע באומץ רב. אך בראש וראשונה רציתי להודות למג"ד אביגדור קהלני ששימש לכולנו מקור השראה באומץ ליבו, בנחישותו ובתבונתו בשדה הקרב. במקום לעשות כל זאת, הלכתי לטנק המג"ד. ישבתי עם קהלני והקמב"ץ גידי פלד על הצריח. חלק מהזמן שתקנו, ובמעט שדיברנו ניסינו להבין מה קרה ומה יקרה. לא העלינו בדמיוננו שתוך 24 שעות נמצא את עצמנו בכוחות מחודשים מבצעים הבקעה לתוך שטח סוריה.

תם פרק הבלימה

אלה הם אירועי ימי הבלימה כפי שנחרטו בזיכרוני כמי שפיקד על פלוגה מ' שכללה בימים אלה כמות משתנה של בין 3 ל-8 טנקים. יתכן ולא דייקתי בלוחות הזמנים או בסדר הכרונולוגי של האירועים, אך זה התיאור לפי מיטב זכרוני, אחרי למעלה משלושים שנה. אין ביכולתי להזכיר בתיאור הזה את כל הלוחמים שנטלו חלק בקרב. הזכרתי רק את אלה שהיו בקשר משמעותי איתי. אין זה גורע מזכויותיהם הרבות של עוד הרבה אנשים טובים שלקחו חלק בקרב. אנשים מהפלוגה, מהגדוד ומהחטיבה. המאמץ המשותף והנחישות של כל הכוחות ביחד וכל כוח לחוד הם שאפשרו לנו לבלום את הסורים, מעטים מול רבים, ובשטח לא מוכר. אנחנו, אנשי סיני שהיכרותנו עם רמת הגולן לא הייתה טובה, הצלחנו למנוע כל הישג מהסורים בגזרה שלנו, שתקפו אותנו בכוח גדול מאיתנו בעשרות מונים, ובכך לקחנו חלק במניעת אסון גדול ממדינת ישראל. טובי חברינו שילמו על כך בחייהם, ואנו זוכרים, ונמשיך לזכור, את גבורתם והקרבתם לעד.

m3

למחרת היום כבר היינו בהבקעה לתוך שטח סוריה והשתתפנו בכיבוש המובלעת ובהחזקתה עד הפסקת האש.

היינו כבר אנשים אחרים. יותר מפוכחים, יותר בוגרים. מבינים שאין הפעם ניצחון מהיר וחד משמעי, ואולי אין ניצחון בכלל. הצבא הסורי ספג מכה קשה, אך לא הובס וצפויים לנו עוד ימי לחימה רבים וקשים, ואין מי שיחליף אותנו. אנחנו צריכים לעשות את העבודה.

קרבות קשים עברנו בהבקעה, פגענו ולצערי גם נפגענו. שלוש פעמים החלפתי טנק בגלל פגיעות או מוקשים, ועוד מספר פעמים בגלל תקלות. נוח טימינקר, עופר גלוזמן ואבנר ספקטור המשיכו איתי לאורך כל הדרך ויצאו בשלום מהתופת. ניר חזר ביום ג' בלילה עם תותח חדש ושובץ במסגרת ההתארגנות להבקעה, בפלוגה ח'. גם הוא חזר בשלום.

כמה חודשים אחרי המלחמה מונה איתן קאולי למג"ד 77 ואני לסמג"ד. נוח טימינקר עבר אף הוא למפקדת הגדוד כקמב"ץ. עופר גלוזמן מונה לסמ"פ מ'. אבנר ספקטור עבר קורס מט"קים וחזר לגדוד כמט"ק. עברנו ביחד את מלחמת ההתשה עד הסכם ההפרדה. נשארתי בצבא עוד שנתיים, ואחר כך חזרתי למושב. על ההבקעה והלחימה לכיבוש המובלעת אולי אכתוב בבוא היום.